משנה תורה, מצוות עשה קצ״ז

מהדורה: משנה תורה (ויקיטקסט)

197 ספר המצוות פתח ↗

היא שצונו להלוות לעני להקל לו מעניו ולהרחיב לו, וזה מצוה היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה, כי מי שנתגלה ונתבזה לשאול מיד האנשים אין צרת עניו כמו צרת המסתתר שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניו ויתבזה. והצווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה אם כסף תלוה את עמי. ולשון מכילתא כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם, ואמרו אם כסף חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר העבט תעביטנו חובה ולא רשות. וכבר התבארו דיני מצוה זו בכתובות. ואלה המשפטים, הלכות מלוה ולוה פ"א:

197 ספר מצוות גדול פתח ↗

להלות לעני שנאמר משפטים אם כסף תלוה את עמי אם זה אינו רשות אלא מצוה שנא' ראה העבט תעביטנו שם בארנו דין מלוה עם הלוה היאך יגבה חובו ומאיזה דבר יגבה:

197 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וְהַעַבֵט תַּעֲבִיט דֵּי חֶסְרוֹן.

1 להלוות לעני, שנאמר: "אם כסף תלווה את עמי" שמות כב,כד; "אם" זה אינו רשות אלא מצוה, שנאמר: "והעבט, תעביטנו" דברים טו,ח.

197 ספר מצוות קטן פתח ↗

להלות לעני שאין לו.

197 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת הַלְוָאָה לֶעָנִי – לְהַלְווֹת לֶעָנִי כְּהַשָּׂגַת הַיָּד כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ לְמַעַן הַרְחִיב לוֹ וּלְהָקֵל מֵעָלָיו אַנְחָתוֹ. וְזֹאת הַמִּצְוָה רמב"ם ספר המצוות עשה קצז שֶׁל הַלְוָאָה הִיא יוֹתֵר חֲזָקָה וּמְחֻיֶּבֶת מִמִּצְוַת נְתִינַת הַצְּדָקָה, שֶׁמִּי שֶׁנִּתְגַּלָּה וְנוֹדַע דָּחְקוֹ בֵּין בְּנֵי אָדָם וְגִלָּה פָּנָיו לִשְׁאֹל מֵהֶם, אֵין דָּחְקוֹ וַאֲפֵלָתוֹ כְּמִי שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּא לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה וְיָרֵא מֵהִכָּנֵס בָּהּ, וְאִם יִהְיֶה לוֹ מְעַט סַעַד שֶׁל הַלְוָאָה בְּמָה שֶׁיַּרְוִיחַ מְעַט אוּלַי לֹא יִצְטָרֵךְ לָבוֹא לִשְׁאֵלָה לְעוֹלָם, וּכְשֶׁיְּרַחֲמֶנּוּ הָאֵל בְּרֶוַח יְשַׁלֵּם נִשְׁיוֹ וְיִחְיֶה בַּנּוֹתָר. וְעַל כֵּן הִזְהִירַתְנוּ תּוֹרָתֵנוּ הַשְּׁלֵמָה עַל זֶה לִסְעֹד הַמָּךְ בְּהַלְוָאָה טֶרֶם יִצְטָרֵךְ לָבוֹא אֶל הַשְּׁאֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כד אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמְּכִילְתָּא שם כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה שֶׁהֵם חוֹבָה, וְזֶה אֶחָד מֵהֶם, וְיַכְרִיחוּ הַדָּבָר מִדִּכְתִיב בְּמָקוֹם אַחֵר דֶּרֶךְ צַוָּאָה דברים טו ח וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ. שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה, שֶׁרָצָה הָאֵל לִהְיוֹת בְּרוּאָיו מְלֻמָּדִים וּמֻרְגָּלִים בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים כִּי הִיא מִדָּה מְשֻׁבַּחַת, וּמִתּוֹךְ הֶכְשֵׁר גּוּפָם בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת יִהְיוּ רְאוּיִים לְקַבָּלַת הַטּוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁחָלוּת הַטּוֹב וְהַבְּרָכָה לְעוֹלָם עַל הַטּוֹב לֹא בְּהֶפְכּוֹ, וּבְהֵטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַטּוֹבִים יְשַׁלֵּם חֶפְצוֹ שֶׁחָפֵץ לְהֵטִיב לָעוֹלָם. וְאִם לָאו, מִצַּד שֹׁרֶשׁ זֶה, הֲלֹא הוּא בָּרוּךְ הוּא יַסְפִּיק לְעָנִי דֵּי מַחְסוֹרוֹ זוּלָתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁהָיָה מֵחַסְדּוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנַּעֲשֵׂינוּ שְׁלוּחִים לוֹ לְזַכּוֹתֵנוּ. וְעוֹד טַעַם אַחֵר בַּדָּבָר, שֶׁרָצָה הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְפַרְנֵס הֶעָנִי עַל יְדֵי בְּנֵי אָדָם מִגֹּדֶל חֶטְאוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַח בְּמַכְאוֹב בִּשְׁנֵי פָּנִים, בְּקַבָּלַת הַבֹּשֶׁת מֵאֲשֶׁר כְּגִילוֹ וּבְצִמְצוּם מְזוֹנוֹ. וּכְעִנְיָן זֶה שֶׁאָמַרְנוּ כְּדֵי לְזַכּוֹתֵנוּ הֵשִׁיב חָכָם מֵחֲכָמֵינוּ לְמִין אֶחָד שֶׁשְּׁאָלוֹ אִם אֱלֹהִים אוֹהֵב עֲנִיִּים, שֶׁהֲרֵי צִוָּה עֲלֵיהֶם, לָמָּה אֵינוֹ מְפַרְנְסָם וכו', כְּמוֹ שֶׁבָּא במסכת בבא בתרא י, א. דִּינֵי הַמִּצְוָה, כְּגוֹן אֵיזֶה עָנִי קוֹדֵם בְּמִצְוָה זוֹ וְהָאַזְהָרוֹת הַרְבֵּה שֶׁהִזְהִירוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עָלֶיהָ שֶׁאָמְרוּ שָׁם י, א שֶׁהָאָדָם מְרֻחָק וְנִמְאַס וְנִתְעָב וְנֶאֱלָח וּמְשֻׁקָּץ עַד שֶׁקָּרוֹב לִהְיוֹת מֵאוּסוֹ כְּמֵאוּס עֲבוֹדָה זָרָה אִם יֵשׁ לוֹ וּמוֹשֵׁךְ יָדוֹ מִמִּצְוָה זוֹ. וְכַמָּה נֶחְמָד וְנֶאֱהָב וּמְרַחֵם וּמִתְבָּרֵךְ בְּכַמָּה בְּרָכוֹת הַמַּחְזִיק בָּהּ, הַכֹּל מְבֹאָר בִּמְקוֹמוֹת מִכְּתֻבּוֹת וּבָתְרָא שם ט, ב וּבִמְקוֹמוֹת רַבִּים מִן הַגְּמָרָא. ח"ה צז.