משנה תורה, מצוות לא תעשה שמ״ז

מהדורה: משנה תורה (ויקיטקסט)

347 ספר המצוות פתח ↗

הזהירנו מגלות ערות אשת איש. והוא אמרו יתעלה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. ובעונש העובר על לאו זה יש הפרש. וזה שאשת איש אשר היתה נערה מאורשה שניהם חייבים סקילה כמו שבאר הכתוב. ואם היתה בת ישראל ובעולה שניהם חייבין חנק, ואם היתה בת כהן ובעולה דינה בשריפה, והוא בחנק ר"ל הבועל. וזה כשנחקרה העדות, ואם לאו הנה הוא בכרת, וזה אם היה מזיד. ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה. וכבר נכפלה האזהרה בזה והוא אמרו לא תנאף רוצה בו שלא לגלות ערות אשת איש. ולשון מכילתא לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר מות יומת הנואף והנואפת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר לא תנאף. אחד האיש ואחד האשה ולא כמו ואל אשת עמיתך כי היא האזהרה שאינה כוללת נואף ונואפת אבל היא האזהרה לנואף בלבד, וכן בשאר העריות אי אפשר להם מבלתי שיוציאו לאשה גם כן מאמרו לא תקרבו לגלות ערוה הרי כאן שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש. ובגמרא סנהדרין דף נ"א: אמרו הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב את בת כהן לשריפה ואת נערה המאורשה לסקילה. וכבר קדם לנו באור זה הענין בפתיחת המאמר שרש ד':

347 ספר מצוות גדול פתח ↗

ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמא' בה ונא' לא תנאף ואין ניאוף אלא באשת איש שנא' מות יומת הנואף והנואפת ובלאוין אלו נאמ' אלו נערה המאורסה בסקילה ואשת איש בחנק ובת כהן בשרפה:

347 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וְאֵשֶׁת אִישׁ בָּם קִנֵּאתִי.

1 שלא לגלות ערוות אשת איש, שנאמר "ואל אשת, עמיתך--לא תיתן שכובתך" ויקרא יח,כ.

347 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא לבא על אשת איש דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך. שם. אם היא נשוא' בחנק ואם היא ארוס' בסקיל'.

347 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עֶרְוַת אֵשֶׁת אִישׁ – שֶׁלֹּא לָבֹא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ יג לֹא תִּנְאָף. וּבָא הַפֵּרוּשׁ שֶׁלְּשׁוֹן נִאוּף סְתָם מַשְׁמַע בְּאֵשֶׁת אִישׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל רש"י עה"ת שם אֵין נִאוּף אֶלָּא בְּאֵשֶׁת אִישׁ. וְנִכְפַּל זֶה הַלָּאו בְּסֵדֶר אַחֲרֵי מוֹת שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּפֵרוּשׁ ויקרא יח כ וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ וכו'. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם כַּאֲשֶׁר חָפֵץ הַשֵּׁם, וְהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא רָצָה שֶׁיִּהְיוּ כָּל עוֹלָמוֹ עוֹשִׂין פֵּרוֹתֵיהֶן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְמִינֵהוּ וְלֹא שֶׁיִּתְעָרְבוּ מִין בְּמִין אַחֵר. וְכֵן רָצָה שֶׁיִּהְיֶה זֶרַע הָאֲנָשִׁים יָדוּעַ שֶׁל מִי הוּא וְלֹא יִתְעָרְבוּ זֶה עִם זֶה. וְעוֹד יִמָּצְאוּ כַּמָּה הֶפְסֵדִין בַּנִּאוּף שֶׁתִּהְיֶה סִבָּה לְבַטֵּל כַּמָּה מִמִּצְוֹת הָאֵל עָלֵינוּ שֶׁצִּוָּנוּ בְּכִבּוּד הָאָבוֹת וְלֹא יֻכְּרוּ לַבָּנִים עִם הַנִּאוּף. וְעוֹד יִהְיֶה כִּשָּׁלוֹן בְּמָה שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא לָבֹא עַל הָאָחוֹת וְעַל הַרְבֵּה נָשִׁים, וְהַכֹּל יֵעָקֵר בְּסִבַּת הַנִּאוּף, שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בְּנֵי אָדָם קְרוֹבוֹתֵיהֶן, וְיֵשׁ צַד גֶּזֶל שֶׁהוּא דָּבָר בָּרוּר שֶׁהַשֵּׂכֶל מַרְחִיקוֹ, גַּם כִּי סִבָּה לְאִבּוּד נְפָשׁוֹת, כִּי יָדוּעַ הַרְבֵּה בְּטֶבַע בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּקַנְּאִין עַל נִאוּף בַּת זוּגָם עִם אֲחֵרִים וְיוֹרְדִין עִם הַנּוֹאֵף עַד לְחַיָּיו, וְכַמָּה תַּקָּלוֹת מִלְּבַד אֵלֶּה. דִּינֵי הַמִּצְוָה, כְּגוֹן הַרְחָקַת הָעִנְיָן שֶׁלֹּא לְהִתְיַחֵד עִמָּהֶן, וּמִשְׁפַּט הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת גַּם כֵּן שֶׁגַּם הִיא בָּאִסּוּר וּבַדִּין, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין וּבִמְקוֹמוֹת בַּגְּמָרָא ה' איסורי ביאה פ"ו. וְשָׁם בְּסַנְהֶדְרִין נא, א מִתְבָּאֵר שֶׁהַנּוֹאֵף עִם אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה שְׁנֵיהֶם בְּחֶנֶק. וְהַנּוֹאֵף עִם נַעֲרָה מְאֹרָסָה שְׁנֵיהֶם בִּסְקִילָה, וְעִם בַּת כֹּהֵן הִיא תִּשָּׂרֵף וְהוּא יֵחָנֵק. וְאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ הוּא מִן הַמִּצְוֹת שֶׁהֵן עַל כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם בִּכְלָל בֵּין יִשְׂרָאֵל בֵּין גּוֹי. אֲבָל יֵשׁ חִלּוּק קְצָת בָּעִנְיָן, שֶׁאֵין אִישׁוּת לַגּוֹי אֶלָּא עַל יְדֵי בְּעִילָה וְיִשְׂרָאֵל קוֹנֶה אוֹתָהּ בְּקִדּוּשִׁין שם נז, ב.