משנה תורה, מצוות לא תעשה ש׳

מהדורה: משנה תורה (ויקיטקסט)

300 ספר המצוות פתח ↗

שהזהיר הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות ממיתות, ובאור זה שכל המחוייב מלקות הנה תכלית מה שילקה ארבעים חסר אחת כמו שבא בקבלה שלא יכה אדם עד שישער ההכאה באדם המוכה לפי כחו ושניו ומזגו וצורת גופו אם יכול לסבול הכאת העונש כלו יוכה ואם לאו יוכה כפי שיעור סבלו לא פחות משלש הכאות, אמרו כדי רשעתו במספר, ובאה האזהרה מהוסיף בהכאתו ואפילו הכאה אחת נוספת על השערת הדיין שיוכל לסבול. והוא אמרו כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו לא יוסיף. ולשון ספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה אין לי אלא שמוסיף על הארבעים מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין תלמוד לומר לא יוסיף פן יוסיף. ומזאת אזהרה היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, אם החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו שאר כל אדם לא כל שכן. וכבר הזהירנו מלרמוז להכות אפילו לא יכה אמרו סנהדרין נ"ח: כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך. תצא, סנהדרין פט"ז:

300 ספר מצוות גדול פתח ↗

שלא להוסיף במלקות המחוייב שנאמר לא יוסיף פן יוסיף שם בארנו דין מכה חברו:

300 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וְיוֹסִיף הַמַּלְקֶה עֲלֵי נְכוֹחוֹת:

1 שלא להוסיף במלקות המחוייב מלקות, שנאמר "לא יוסיף: .פן יוסיף" דברים כה,ג.

300 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא להכות חבירו דכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף. דברים כ״ה:ג׳

300 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַכּוֹתוֹ – שֶׁנִּמְנַע הַדַּיָּן מֵהַכּוֹת הַחוֹטֵא הַכָּאוֹת גְּדוֹלוֹת. וּבֵאוּר זֶה הָעִנְיָן, כָּךְ הוּא, שֶׁכָּל הַמְחֻיָּב מַלְקוּת, תַּכְלִית מָה שֶׁיִּלְקֶה אַרְבָּעִים הַכָּאוֹת חָסֵר אַחַת, כְּמוֹ שֶׁבָּאָה בַּקַּבָּלָה ספהמ"צ להרמב"ם לאוין ש. וְלֹא יַכֶּה לְשׁוּם אָדָם עַד שֶׁיְּשַׁעֵר הַהַכָּאָה שֶׁתִּהְיֶה כְּפִי יְכֹלֶת הַמֻּכֶּה וְשָׁנָיו וּמִזְגּוֹ וְצוּרַת גּוּפוֹ, וְאִם יָכוֹל לִסְבֹּל הַכָּאַת גְּבוּל הָעֹנֶשׁ כֻּלּוֹ יֻכֶּה, וְאִם לֹא יוּכַל לְסָבְלוֹ כֻּלּוֹ יֻכֶּה כְּפִי יְכָלְתּוֹ. וְאֵין פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ הַכָּאוֹת לְעוֹלָם, וְתַכְלִית חֶשְׁבּוֹן מִנְיַן הַמַּכּוֹת לְעוֹלָם אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּבָאָה הַמְּנִיעָה מֵהוֹסִיף לְהַכּוֹתוֹ אֲפִלּוּ הַכָּאָה אַחַת עַל הַמִּנְיָן הַזֶּה אוֹ עַל מָה שֶׁיְּשַׁעֵר הַשּׁוֹפֵט שֶׁיִּסְבְּלֵהוּ, וְעַל כָּל זֶה נֶאֱמַר דברים כה ג "לֹא יוֹסִיף", וְכֵן אָמְרוּ בְּסִפְרֵי אִם הוֹסִיף עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁמּוֹסִיף עַל הָאַרְבָּעִים, מִנַּיִן עַל כָּל אֹמֶד וְאֹמֶד שֶׁאֲמָדוּהוּ בֵּית דִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יוֹסִיף, פֶּן יוֹסִיף. וַחֲכָמִים הֵם חִסְּרוּ אַחַת מֵהָאַרְבָּעִים לְגֶדֶר לָאו דְּ"לֹא יוֹסִיף", כֵּן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה סנהדרין יז, א, וְהוּא תֵּמַהּ לְפִי הַגְּמָרָא. וְזֶה הַלָּאו הִיא אַזְהָרָה מֵהַכּוֹת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְאִם הַחוֹטֵא זֶה אָנוּ מֻזְהָרִים עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַכּוֹתוֹ, שְׁאָר כָּל אָדָם לֹא כָל שֶׁכֵּן? וַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מָנְעוּ אוֹתָנוּ אֲפִלּוּ מִלִּרְמֹז לְהַכּוֹת, אָמְרוּ שם נח, ב כָּל הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ לְהַכּוֹתוֹ נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ב, יג וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ. נִגְלֶה הוּא לַכֹּל, שֶׁאֵינוֹ בְּדִין וְאֵינוֹ רָאוּי לְהַכּוֹת בְּרִיָּה, כִּי אִם כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ לְיַסְּרוֹ עַל פִּי בֵּית דִּין. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סנהדרין טז ב, כְּשֶׁאוֹמְדִין אֶת הַחוֹטֵא כַּמָּה מַכּוֹת הוּא יָכוֹל לִסְבֹּל אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ, אֲמָדוּהוּ שֶׁהוּא יָכוֹל לְקַבֵּל עֶשְׂרִים אֵין אוֹמְרִין יִלְקֶה אַחַת וְעֶשְׂרִים שֶׁהֵן מְשֻׁלָּשׁוֹת, אֶלָּא יִלְקֶה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. וּמִי שֶׁאֲמָדוּהוּ לִלְקוֹת וּכְשֶׁהִתְחִילוּ לְהַלְקוֹת נִתְקַלְקֵל בִּרְעִי אוֹ בְּמֵי רַגְלַיִם, אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ יוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר דברים כה ג וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, מִכֵּיוָן שֶׁנִּקְלָה נִפְטַר. נִפְסְקָה הָרְצוּעָה קֹדֶם שֶׁגָּמְרוּ לְהַלְקוֹתוֹ וַאֲפִילּוּ בַּמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה, פָּטוּר. כְּפָתוּהוּ עַל הָעַמּוּד וְנִתֵּק הַמֵּיתָרִים בְּכֹחוֹ וּבָרַח, פָּטוּר. כָּל מִי שֶׁחָטָא וְלָקָה חוֹזֵר לְכַשְׁרוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְנִקְלָה אָחִיךָ, כֵּיוָן שֶׁנִּקְלָה אָחִיךָ הוּא. וְאַף כָּל מְחֻיְּבֵי כְּרֵיתוֹת שֶׁלָּקוּ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מכות כג א שֶׁנִּפְטְרוּ מִידֵי כְּרֵיתָתָן. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה, מְבֹאָרִין בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת פרק שלישי. וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה לְעִנְיַן שֶׁלֹּא לְהַכּוֹת אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, אֲבָל לְעִנְיָן אִסּוּר הַמּוֹסִיף בְּמַלְקוּת אֵינוֹ נוֹהֵג אוֹתוֹ הָעִנְיָן אֶלָּא בִּזְמַן יִשּׁוּב הָאָרֶץ, שֶׁהָיָה לָנוּ בֵּית דִּין הָרְאוּיִין לְהַלְקוֹת. וְהָעוֹבֵר רמב"ם שם יב עַל זֶה וְהִכָּה יִשְׂרָאֵל הַכָּאָה גְּדוֹלָה שֶׁיִּתְחַיֵּב לוֹ עָלֶיהָ תַּשְׁלוּמִין שֶׁל פְּרוּטָה אוֹ יוֹתֵר אֵינוֹ מִתְחַיֵּב מַלְקוּת, לְפִי שֶׁהוּא לָאו שֶׁנִּתָּן לְתַשְׁלוּמִין, וְקַיְמָא לַן אֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. וְאִם הִכָּהוּ מַכָּה קְטַנָּה שֶׁאֵין מִתְחַיֵּב עָלֶיהָ שָׁוֶה פְּרוּטָה אוֹ יוֹתֵר חַיָּב עָלֶיהָ מַלְקוּת. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁרָאוּי לוֹמַר, דִּין זֶה חִדּוּשׁ הוּא שֶׁחִדְּשָׁה הַתּוֹרָה.