משנה תורה, מצוות לא תעשה רל״ט

מהדורה: משנה תורה (ויקיטקסט)

239 ספר המצוות פתח ↗

הזהירנו מלמשכן הלוים בידינו אלא במצות הדיין ובידי שלוחו, לא שנבא אנחנו בבית הבעל חוב ונמשכן אותו. והוא אמרו לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ולשון משנה מציעא קי"ג המלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול המשכון שנאמר בחוץ תעמוד, והוא לאו הניתק לעשה והוא אמרו השב תשיב לו את העבוט, וכן התבאר בסוף גמרא מכות דף ט"ו. ודע שאם לא השיבו ולא קיים עשה שבו חייב מלקות ומשלם דמי משכון כמו שהתבאר בסוף מכות. וכבר התבאר משפטי מצוה זו בתשיעי ממציעא. תצא, הלכות מלוה ולוה פ"ג:

239 ספר מצוות גדול פתח ↗

כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביו לעבוט עבוטו:

239 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וּתְמַשְׁכֵּן הַשָּׁפֵל:

1 שלא ימשכן בעל חוב בזרוע, שנאמר "לא תבוא אל ביתו, לעבוט עבוטו" דברים כד,י.

239 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא למשכן בעל חוב כדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וגו'. דברים כ״ד:י״א

239 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לְמַשְׁכֵּן בַּעַל חוֹב בִּזְרוֹעַ – שֶׁנִּמְנַעְנוּ מִלְּמַשְׁכֵּן בְּיָדֵינוּ בַּעַל חוֹב, כְּלוֹמַר הַלּוֹוֶה, אֶלָּא בְּמִצְוַת הַשּׁוֹפֵט וְעַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, לֹא שֶׁנִּקְפֹּץ אֲנַחְנוּ וְנָבוֹא בְּבֵית בַּעַל הַחוֹב וּנְמַשְׁכְּנֵהוּ אוֹ שֶׁנִּמְצָאֵהוּ בַּשּׁוּק וְנַחְטֹף הַמַּשְׁכּוֹן מִיָּדוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים כד י לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ, וְלָאו דַּוְקָא בַּיִת, אֶלָּא הוּא הַדִּין הַחוֹטֵף מִיָּדוֹ בַּשּׁוּק. וּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה ב"מ קיג א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין, וְלֹא יִכָּנֵס בְּבֵיתוֹ לִטֹּל מַשְׁכּוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שם יא בַּחוּץ תַּעֲמֹד. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנֵי אָדָם כְּהֶפְקֵר וְיִרְבֶּה הֶחָמָס בָּאָרֶץ, שֶׁהַגָּדוֹל יִהְיֶה בּוֹלֵעַ הַקָּטָן וִימַשְׁכֵּן אוֹתוֹ בִּזְרוֹעַ מִבְּלִי פַּחַד אֵלָיו, וְהַקָּטָן לֹא יוּכַל לָקַחַת דִּינוֹ מִן הַגָּדוֹל מִפַּחְדּוֹ אֵלָיו לְמַעֲלָתוֹ, וְעַל כֵּן הִשְׁוָה הַכָּתוּב בֵּינֵיהֶם שֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ עַל חוֹבוֹ, אֶלָּא יַעֲשֶׂה הַכֹּל עַל פִּי הַדַּיָּן, וּבָזֶה יִהְיֶה תִּקּוּן יִשּׁוּב הָעוֹלָם, כְּחֵפֶץ הַשֵּׁם שֶׁבְּרָאוֹ לְהִתְיַשֵּׁב. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רמב"ם מלוה ולוה פ"ג ה"ד שֶׁאֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֵינוֹ רַשַּׁאי לִכָּנֵס לְבֵית הַלּוֹוֶה וּלְמַשְׁכְּנוֹ, אֶלָּא הַלּוֹוֶה יוֹצִיא אֲלֵיהֶם הָעֲבוֹט בַּחוּץ. מָה בֵּין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין לְבַעַל הַחוֹב עַצְמוֹ? שֶׁשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְנַתֵּחַ הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הַלּוֹוֶה בִּזְרוֹעַ כְּשֶׁמּוֹצְאוֹ בַּחוּץ, וְהַמַּלְוֶה אֵינוֹ רַשַּׁאי לְנַתְּחוֹ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ לוֹ הַלּוֹוֶה מִדַּעְתּוֹ. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה, מְבֹאָרִים בְּפֶרֶק תְּשִׁיעִי מִ"מְּצִיעָא". וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וּמִשְׁכֵּן בַּעַל חוֹבוֹ בֵּין בַּבַּיִת בֵּין בַּחוּץ בִּזְרוֹעַ עָבַר עַל לָאו זֶה, אֲבָל אֵין בּוֹ מַלְקוּת לְפִי שֶׁנִּתָּק לַעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט, אֲבָל אִם לֹא קִיֵּם אֶת הָעֲשֵׂה שֶׁבּוֹ וְאָבַד אוֹ נִשְׂרַף הַמַּשְׁכּוֹן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמוֹ עוֹד, חַיָּב מַלְקוּת, וּכְעִנְיָן שֶׁכָּתַבְתִּי בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן מצוה תקמד, דְּקַיְמָא לַן כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר לָהּ לְתַנָּא תְּנִי קִיְּמוֹ וְלֹא קִיְּמוֹ מכות טז ב. וְנוֹטֵל הַמַּלְוֶה הַמַּשְׁכּוֹן בְּפִרְעוֹן חוֹבוֹ בְּשָׁוְיוֹ וְתוֹבֵעַ הַשְּׁאָר מִן הַלּוֹוֶה בַּדִּין, זֶהוּ דַּעַת הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שם. וְעוֹד כָּתַב שֶׁהַמַּלְוֶה חַיָּב מַלְקוּת כָּל זְמַן שֶׁנֶּאֱבַד הַמַּשְׁכּוֹן, אַחַר שֶׁאֵין בְּיָדוֹ עוֹד לְתַקֵּן הַלָּאו. וְתָמֵהַּ אֲנִי, אַחַר שֶׁזֶּה מָמוֹן הוּא, לָמָּה לֹא יִפָּטֵר מִן הַמַּלְקוּת בְּתַשְׁלוּמִין.