משנה תורה, מצוות לא תעשה קס״ח

מהדורה: משנה תורה (ויקיטקסט)

168 ספר המצוות פתח ↗

שהזהיר כהן גדול מהטמא למת מן המתים במין ממיני הטומאה בין בנגיעה בין במשא, והוא אמרו לאביו ולאמו לא יטמא. ואפשר שתחשוב שזה ענין הקודם עצמו ושאמרו לאביו ולאמו תוספת באור, אין הדבר כן אבל הם שני לאוין לא יבא ולא יטמא. ולשון ספרי חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, וכן חייבין בכהן הדיוט מכהן גדול בדין גזרה שוה, שאמרו כמו שכהן גדול שנאסרה עליו טומאת מת חייב בשני לאוין בלא יבא ובלא יטמא כן כהן הדיוט שנאסר עליו להטמא במת חייב בלא יבא. אבל אנחנו לא מנינו אותו בעבור הטעם שהקדמנו בשרש השני. אולם מנינו אלו השני לאוין להיותם שני ענינים לא יבא ולא יטמא וענין לא יבא זולת ענין לא יטמא כמו שבארו מקבלי הפירוש ואמרו חייב בלא יבא ובלא יטמא. שם, שם:

168 ספר מצוות גדול פתח ↗

שלא יטמא כהן גדול אף לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא:

1 שלא ייכנס כוהן גדול עם מת, שנאמר "ועל כל נפשות מת, לא יבוא" ויקרא כא,יא; כך למדו מפי השמועה, שהוא חייב בבל יבוא וחייב בבל ייטמא.

168 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא יטמא כהן למת דכתיב לא יטמא בעל בעמיו ויקרא כא

168 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּשׁוּם טֻמְאָה בְּמֵת – שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא כֹּהֵן גָּדוֹל אֲפִלּוּ בְּמֵת מִקְּרוֹבָיו, וְכָל שֶׁכֵּן בְּכָל שְׁאָר הַמֵּתִים שֶׁבָּעוֹלָם, בְּמִין מִמִּינֵי הַטֻּמְאָה בֵּין בִּנְגִיעָה בֵּין בְּמַשָּׂא, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא יא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא, כְּלוֹמַר, אֲפִלּוּ לְאֵלּוּ שֶׁהֵם קְרוֹבָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּרֹאשׁ הַפָּסוּק אָסַר עָלָיו מֵהִטַּמֵּא עַל כָּל הַנְּפָשׁוֹת, זֶהוּ טֻמְאַת בִּיאָה לְאֹהֶל הַמֵּת, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ שָׁם מצוה רע שֶׁהֲרֵי כָּתוּב שָׁם לֹא יָבֹא דְּמַשְׁמַע בִּיאָה בְּאֹהֶל, וְכָאן יֶאֱסֹר עָלָיו כָּל שְׁאָר מִינֵי הַטֻּמְאָה בִּכְלָל. וְאַל תַּחְשֹׁב שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וְגוֹ'. הוּא פֵּרוּשׁ לְרֹאשׁ הַמִּקְרָא שֶׁאָמַר וְעַל כָּל נַפְשֹׁת וְגוֹ'. שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, אֲבָל הֵם שְׁנֵי לָאוִין לֹא יָבֹא וְלֹא יִטַּמָּא. וּלְשׁוֹן סִפְרָא אמור ב ד חִיֵּב בְּלֹא יָבֹא וְחִיֵּב בְּלֹא יִטַּמָּא. וּכְמוֹ כֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בספרא שם שֶׁחִיֵּב כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּלֹא יָבֹא וְלֹא יִטַּמָּא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ, מִדִּין גְּזֵרָה שָׁוָה, כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם נֶאֶסְרוּ מֵהִטַּמֵּא בַּנֶּפֶשׁ, וּכְמוֹ שֶׁבָּא בַּגְּמָרָא. וְאָמְנָם אֵין לִמְנוֹת בְּמִנְיַן הַלָּאוִין לֹא יָבֹא וְלֹא יִטַּמָּא בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט לִשְׁנֵי לָאוִין כְּמוֹ שֶׁמָּנִינוּ אוֹתָן בְּכֹהֵן גָּדוֹל, לְפִי שֶׁבְּכֹהֵן גָּדוֹל נִכְתְּבוּ בְּפֵרוּשׁ, וּבַהֶדְיוֹט נִלְמַד הָאֶחָד בִּגְזֵרָה שָׁוָה, וּכְבָר הוֹרָה זָקֵן הוּא הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בסהמ"צ שורש ב, שֶׁאֵין לָנוּ לִמְנוֹת בְּמִנְיַן תַּרְיָ"ג מִצְוֹת אֶלָּא הַמְּפֹרָשׁוֹת בַּכָּתוּב, אֲבָל לֹא הַנִּלְמָדוֹת בְּמִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁכָּתַבְנוּ בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת לָזוֹ, וְהוּא הַדִּין וְהוּא הַטַּעַם, כִּי כַּוָּנַת שְׁתֵּיהֶן בְּלֹא יָבֹא וּבְלֹא יִטַּמָּא עִנְיָן אֶחָד הוּא. וּבְדִינֵי טֻמְאַת הַמֵּת, כְּבָר כָּתַבְתִּי לְמַעְלָה בְּסֵדֶר זֶה בְּמִצְוָה רסג קְצָת מֵהֶן. וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בִּזְמַן הַבַּיִת כִּי אָז יִהְיֶה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהַכֹּהֵן שָׁם, גַּם כֵּן נוֹהֵג אִסּוּר זֶה, וְאִם עָבַר וְנִטְמָא וַאֲפִילּוּ לִקְרוֹבָיו בְּמִין מִמִּינֵי הַטֻּמְאָה חַיָּב מַלְקוּת.