משנה תורה, מצוות לא תעשה ק״נ

מהדורה: משנה תורה (ויקיטקסט)

150 ספר המצוות פתח ↗

הזהירנו מאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שיפדה, שהשורש אצלנו מעשר שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים, כמו שהתבאר במכות דף י"ט:, והאזהרה ממנו לא בערתי ממנו בטמא. ובאה הקבלה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ובשלישי ממכות שם התבאר ג"כ שהמעשר והבכורים אסור לבער מהן בטומאה והאוכלן בטומאת עצמו לוקה, אבל בתנאי שיאכל זה המעשר בטומאה בירושלים בלא פדיון, ואז ילקה כמו שזכרנו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף מכות. כי תבא, הלכות מעשר שני פ"ג:

150 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה – שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה וַאֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם עַד שֶׁיִּפָּדֶה רמב"ם בספהמ"צ ל"ת קנ, שֶׁהָעִקָּר אֶצְלֵנוּ שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא פּוֹדִין אוֹתוֹ וַאֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת יט, ב, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים כו יד לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְהוּא כְּאִלּוּ אָמַר לֹא תְּבַעֵר מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, כְּלוֹמַר לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, כִּי אַחַר שֶׁהַשֵּׁם צִוָּנוּ שֶׁנֹּאמַר לֹא עָשִׂיתִי כֵּן וְכֵן, הֲרֵי הוּא כְאִלּוּ צִוָּנוּ לֹא תַעֲשֶׂה כֵּן, וּמִן הַטַּעַם הַזֶּה נַחְשֹׁב לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁבְּפָסוּק זֶה לְלָאוִין, וְהִנֵּה סוֹף הַפָּסוּק אוֹמֵר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָי, לוֹמַר, שֶׁהוּא הִזְהִירָנוּ עַל כָּל זֶה. מִשָּׁרְשֵׁי הַרְחָקַת הַטֻּמְאָה מִן הַקֹּדֶשׁ, כָּתַבְתִּי בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה מִן הַסֵּפֶר, מָה שֶׁיָּדַעְתִּי בּוֹ עי' מצוה שסב. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בספרי, לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, בֵּין שֶׁאֲנִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר, בֵּין שֶׁאֲנִי טָהוֹר וְהוּא טָמֵא, כְּלוֹמַר שֶׁבְּכָל אֶחָד מִשְּׁנֵי צְדָדִין אֵלּוּ לוֹקִין עֲלֵיהֶן, וְהוּא שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהוּא מְקוֹם אֲכִילָתוֹ, שֶׁכֵּן פֵּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא שָׁם, אֲבָל הָאוֹכְלוֹ בְּטֻמְאָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו, אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת דְּרַבָּנָן. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִין בְּסוֹף מַכּוֹת יט ב. וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת בִּזְמַן הַבַּיִת, שֶׁהָיוּ לָנוּ מַעַשְׂרוֹת דְּאוֹרָיְתָא.

1 שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שייפדה, שנאמר "לא ביערתי ממנו בטמא" דברים כו,יד.