משנת ארץ ישראל על משנה אבות א׳:א׳

« משנת ארץ ישראל על משנה אבות Preface 4 משנת ארץ ישראל על משנה אבות א׳:ב׳ »

1 סנהדרין פתח ↗

אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: בַּתְּחִלָּה נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּכְתָב עִבְרִי וּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. חָזְרָה וְנִיתְּנָה לָהֶם בִּימֵי עֶזְרָא בִּכְתָב אַשּׁוּרִי וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. בֵּירְרוּ לָהֶן יִשְׂרָאֵל כְּתָב אַשּׁוּרִי וּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, וְהִנִּיחוּ לַהֶדְיוֹטוֹת כְּתָב עִבְרִית וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי.

1 ספר החינוך פתח ↗

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּירוּשָׁלַיִם בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, שֶׁהַכֹּל מְצֻוִּין לַעֲשׂוֹת כָּל אֲשֶׁר יוֹרוּ. וּבִכְלַל הַמִּצְוָה גַּם כֵּן לִשְׁמֹעַ וְלַעֲשׂוֹת בְּכָל זְמַן וּזְמַן כְּמִצְוַת הַשּׁוֹפֵט, כְּלוֹמַר, הֶחָכָם הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בֵּינֵינוּ בִּזְמַנֵּינוּ, וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ר"ה כה, ב וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ, כְּלוֹמַר, שֶׁמִּצְוָה עָלֵינוּ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כְּמוֹ לִשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לַעֲצַת הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּדּוֹר בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה כְּכָל אֲשֶׁר יוֹרוּ מְבַטֵּל עֲשֵׂה זֶה וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁזֶּהוּ הָעַמּוּד הֶחָזָק שֶׁהַתּוֹרָה נִשְׁעֶנֶת בּוֹ, יָדוּעַ הַדָּבָר לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת.

1 שמות רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, כְּתָב לְךָ, בִּזְכוּתְךָ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל דברים ב, ד: וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִכְתָּב הָרִאשׁוֹן וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי, לִי נְתָנָם וַאֲנִי נָהַגְתִּי עִמָּכֶם עַיִן טוֹבָה וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לָכֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: כְּתָב לְךָ, בִּזְכוּתְךָ. אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב דָּבָר, דְּבָרִים, הַדְּבָרִים, אָלוֹת וְתוֹכָחוֹת הֵם. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית, וְאִם הֵמַּרְתָּ אוֹתָהּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָהּ מַה שֶּׁבְּעַל פֶּה בִּכְתָב וּמַה שֶּׁבִּכְתָב בְּעַל פֶּה, אֵינְךָ מְקַבֵּל שָׂכָר, לָמָּה, שֶׁכָּךְ נְתַתִּיהָ תּוֹרָה בִּכְתָב וְתוֹרָה בְּעַל פֶּה. וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּתָב לְךָ וגו' כִּי עַל פִּי וגו', תּוֹרָה בִּכְתָב וְתוֹרָה בְּעַל פֶּה. כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית, עַל מְנָת שֶׁתְּהֵא קוֹרֵא בָהֶם כָּךְ, אֲבָל אִם הֵמַּרְתָּ אוֹתָם הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה מְבַטֵּל הַבְּרִית, לְכָךְ נֶאֱמַר: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְכֵן משֶׁה אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל דברים ד, ט: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים, מַהוּ אֶת הַדְּבָרִים, אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָן שֶׁהֵם כְּתוּבִים בִּכְתָב, דברים ד, ט: וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁנָּתַתִּי לְךָ עַל פֶּה, לְכָךְ נֶאֱמַר: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁאִלּוּלֵי תּוֹרָתִי שֶׁקִּבַּלְתֶּם לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶתְכֶם וְלֹא הָיִיתִי מַבִּיט בָּכֶם מִשְּׁאָר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, לְפִיכָךְ כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשֶׁעָבַר הֱיִיתֶם נִקְרָאִים כִּשְׁאָר אֻמּוֹת, כְּמוֹ דברי הימים א א, ט: סַבְתָּא וְרַעְמָא וְסַבְתְּכָא, וּמִשֶׁקִּבַּלְתֶּם תּוֹרָתִי כָּרַתִּי בְּרִית עִמָּכֶם וְעִלִּיתִי אֶתְכֶם. וְלֹא יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד, אֶלָּא אַף אַתָּה מַלְכָּם, לֹא גִּדַּלְתִּיךָ בָּעוֹלָם אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, וּמַה גִּדְּלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק כָּל הַכָּבוֹד שֶׁרָאָה משֶׁה בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַפֵּרוֹת, אֲבָל הַקֶּרֶן, קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

2 יומא פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שִׁיעוּרִין שֶׁל עוֹנָשִׁין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בֵּית דִּינוֹ שֶׁל יַעְבֵּץ תִּיקְּנוּם. וְהָכְתִיב: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״, שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא, שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.

2 סוכה פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי? אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא וַאֲמַר, שְׁכֵחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.

2 ויקרא רבה פתח ↗

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כָּל הַנְּבִיאִים רָאוּ הַמַּלְכֻיּוֹת בְּעִסּוּקָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית ב, י: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת וגו', רַבִּי תַּנְחוּמָא וְאַמְרֵי לָהּ רַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁקוֹת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, מָקוֹם שֶׁהַדִּין יוֹצֵא, בראשית ב, י: וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, אֵלּוּ אַרְבָּעָה נְהָרוֹת, בראשית ב, יא: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, זֶה בָּבֶל, עַל שֵׁם חבקוק א, ח: וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו. בראשית ב, יא: הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע שֶׁעָלָה וְהִקִּיף אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּיַחֶלֶת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים מב, ו: הוֹחִלִי לֵאלֹהִים. בראשית ב, יא: אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יט, יא: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. בראשית ב, יב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, מְלַמֵּד שֶׁאֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין חָכְמָה כְּחָכְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בראשית ב, יב: שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם, מִקְרָא מִשְׁנָה תַּלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. בראשית ב, יג: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִיחוֹן, זֶה מָדַי, שֶׁהֶעֱמִידָה אֶת הָמָן הָרָשָׁע שֶׁמָּשַׁךְ עִסָּה כַּנָּחָשׁ, עַל שׁוּם בראשית ג, יד: עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. בראשית ב, יג: הוּא הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר אסתר א, א: מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ. בראשית ב, יד: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, זוֹ יָוָן, שֶׁהִיא חַדָּה וְקַלָּה בִּגְזֵרוֹתֶיהָ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר לָהֶם כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בראשית ב, יד: הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר, אָמַר רַב הוּנָא כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם אַשּׁוּר, שֶׁהָיוּ מְאַשְׁרִין עַצְמָן מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מְצֵירִין לְיִשְׂרָאֵל. בראשית ב, יד: וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת, הוּא אֱדוֹם שֶׁפָּרָת וְרָבָת בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁל זָקֵן. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרָת וְרָבָת וְהֵצֵירָה לְעוֹלָמוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרָת וְרָבָת וְהֵצֵירָה לִבְנוֹ. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרָת וְרָבָת וְהֵצֵירָה לְבֵיתוֹ. דָּבָר אַחֵר, פָּרָת עַל שׁוּם סוֹפָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה סג, ג: פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִּי. אַבְרָהָם רָאָה הַמַּלְכֻיּוֹת בְּעִסּוּקָן בראשית טו, יב: וְהִנֵּה אֵימָה, זוֹ בָּבֶל עַל שֵׁם דניאל ג, יט: נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא. בראשית טו, יב: חֲשֵׁכָה, זוֹ מָדַי, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה בִּגְזֵרוֹתֶיהָ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר אסתר ג, יג: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. בראשית טו, יב: גְּדֹלָה, זוֹ יָוָן, אָמַר רַב נַחְמָן מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מַלְכוּת יָוָן מַעֲמֶדֶת מֵאָה וְשִׁבְעִים וְאֶחָד אִפַּרְכִין, מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אִסְטְרָטָלִיטוּן, וְרַבָּנָן אָמְרִין שִׁשִּׁים שִׁשִׁים, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חָנִין עַל הֲדָא דְרַבָּנָן דברים ח, טו: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, נָחָשׁ זֶה בָּבֶל. שָׂרָף, זֶה מָדַי. עַקְרָב, זֶה יָוָן, מָה עַקְרָב זֶה מַשְׁרֶצֶת שִׁשִּׁים שִׁשִּׁים, כָּךְ הָיְתָה מַלְכוּת יָוָן מַעֲמֶדֶת שִׁשִּׁים שִׁשִּׁים. בראשית טו, יב: נֹפֶלֶת, זוֹ אֱדוֹם, עַל שֵׁם ירמיה מט, כא: מִקּוֹל נִפְלָם רָעֲשָׁה הָאָרֶץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵימָה, זוֹ אֱדוֹם, עַל שֵׁם דניאל ז, ז: דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי. חֲשֵׁכָה, זוֹ יָוָן. גְּדֹלָה, זוֹ מָדַי, עַל שֵׁם אסתר ג, א: גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. נֹפֶלֶת, זוֹ בָּבֶל, עַל שֵׁם ישעיה כא, ט: נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל. רָאָה דָּנִיֵּאל אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת בְּעִסּוּקָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דניאל ז, ב ג: חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא, וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא, אִם זְכִיתֶם מִן יַמָּא וְאִם לָאו מִן חוֹרְשָׁא, הֲדָא חֵיוְתָא דְיַמָּא כִּי סָלְקָא מִן יַמָּא הִיא מִמַּכְיָא, סָלְקָא מִן חוֹרְשָׁא לֵית הִיא מִמַּכְיָא, דְכַוָּותָא תהלים פ, יד: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר, עַיִ"ן תְּלוּיָה, אִם זְכִיתֶם מִן הַיְאוֹר וְאִם לָאו מִן הַיַּעַר, הֲדָא חֵיוְתָא כִּי סָלְקָא מִן נַהֲרָא הִיא מִמַּכְיָא, סָלְקָא מִן חוֹרְשָׁא לֵית הִיא מִמַּכְיָא, דניאל ז, ג: שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא, אַל תִּקְרֵי שָׁנְיָן אֶלָּא סָנְיָן דָּא מִן דָּא, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֻמָּה שֶׁשּׁוֹלֶטֶת בָּעוֹלָם הִיא שׂוֹנְאָה לְיִשְׂרָאֵל וּמְשַׁעְבְּדָא בָּהֶן. דניאל ז, ד: קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה, זוֹ בָּבֶל, יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָהּ אֲרִי וְרָאָה אוֹתָהּ נֶשֶׁר, דִּכְתִיב ירמיה ד, ז: עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ ירמיה מט, כב: הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה, אָמְרִין לְדָנִיֵּאל אַתּ מָה חָמֵית לְהוֹן, אָמַר לְהוֹן חָמֵיתִי אַפִּין כְּאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דניאל ז, ד: קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גַּפֵּיהּ וּנְטִילַת מִן אַרְעָא. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כָּל אוֹתוֹ אֲרִי לָקָה וְלִבּוֹ לֹא לָקָה, דִּכְתִיב דניאל ז, ד: וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב לַהּ. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר אַף לִבּוֹ לָקָה, דִּכְתִיב דניאל ד, יג: לִבְבֵהּ מִן אֲנָשָׁא יְשַׁנּוֹן. חָזֵה הֲוֵית דניאל ז, ה: וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרֵי תִנְיָנָא דָמְיָא לְדֹב, לְדב כְּתִיב זֶה מָדַי, הוּא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ירמיה ה, ו: עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זוֹ בָּבֶל. ירמיה ה, ו: זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם, זוֹ מָדַי. ירמיה ה, ו: נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם, זוֹ יָוָן. ירמיה ה, ו: כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף, זוֹ אֱדוֹם, לָמָּה, ירמיה ה, ו: כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם. דניאל ז, ו: חָזֵה הֲוֵית וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר, זוֹ יָוָן, שֶׁהָיְתָה מַעֲמֶדֶת בִּגְזֵרוֹתֶיהָ וְאוֹמֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. דניאל ז, ז: בָּאתַר דְּנָא חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה, זוֹ אֱדוֹם, דָּנִיֵּאל רָאָה שְׁלָשְׁתָּן בְּלַיְלָה אֶחָד וְלָזוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד, לָמָּה, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד שְׁלָשְׁתָּן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר יַתִּירָה. מָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ יחזקאל כא, יט: בֶּן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף, דָּא מָה עָבַד לָהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ יחזקאל כא, יט: וְתִכָּפֵל. משֶׁה רָאָה אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת בְּעִסּוּקָן, ויקרא יא, ד: אֶת הַגָּמָל, זוֹ בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קלז, ח: אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. ויקרא יא, ה: אֶת הַשָּׁפָן, זוֹ מָדַי. רַבָּנָן וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רַבָּנָן אָמְרֵי מַה הַשָּׁפָן הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה וְסִימָנֵי טָהֳרָה, כָּךְ הָיְתָה מַלְכוּת מָדַי מַעֲמֶדֶת צַדִּיק וְרָשָׁע. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן דָּרְיָוֶשׁ הָאַחֲרוֹן בְּנָהּ שֶׁל אֶסְתֵּר הָיָה, טָהוֹר מֵאִמּוֹ וְטָמֵא מֵאָבִיו. ויקרא יא, ו: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, זוֹ יָוָן, אִמּוֹ שֶׁל תַּלְמַי אַרְנֶבֶת שְׁמָהּ. ויקרא יא, ז: וְאֶת הַחֲזִיר, זוֹ פָּרַס, משֶׁה נָתַן שְׁלָשְׁתָּם בְּפָסוּק אֶחָד, וְלָזוֹ בְּפָסוּק אֶחָד, וְלָמָּה, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד שְׁלָשְׁתָּן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר דניאל ז, ז: יַתִּירָה. מָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בֶּן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף, דָּא מָה עָבַד לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְתִכָּפֵל. רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן מִכָּל הַנְּבִיאִים לֹא פִּרְסְמוּהָ אֶלָּא שְׁנַיִם אָסָף וּמשֶׁה, אָסָף אָמַר תהלים פ, יד: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר. משֶׁה אָמַר ויקרא יא, ז: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה, לָמָּה נִמְשְׁלָה לַחֲזִיר, לוֹמַר לָךְ מָה חֲזִיר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹבֵץ מוֹצִיא טְלָפָיו וְאוֹמֵר רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר, כָּךְ מַלְכוּת אֱדוֹם מִתְגָּאָה וְחוֹמֶסֶת וְגוֹזֶלֶת וְנִרְאֵית כְּאִלּוּ מַצַּעַת בִּימָה. מַעֲשֶׂה בְּשִׁלְטוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹרֵג הַגַּנָּבִים וְהַמְנָאֲפִים וְהַמְכַשְּׁפִים, גָּחִין וְאָמַר לַסַּנְקְלִיטִין, שְׁלָשְׁתָּן עָשִׂיתִי בְּלַיְלָה אֶחָד. דָּבָר אַחֵר, ויקרא יא, ד: אֶת הַגָּמָל, זוֹ בָּבֶל, ויקרא יא, ד: כִּי מַעֲלֶה גֵרָה הוּא, שֶׁמְקַלֶּסֶת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן, כָּל מַה שֶּׁפָּרַט דָּוִד כָּלַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּפָסוּק אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ד, לד: כְּעַן אֲנָה נְבֻכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָא. מְשַׁבַּח תהלים קמז, יב: שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַיִם אֶת ה'. וּמְרוֹמֵם תהלים ל, ב: אֲרוֹמִמְךָ ה'. וּמְהַדַּר תהלים קד, א: ה' אֱלֹהַי גָדַלְתָּ מְאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. דניאל ד, לד: דִּי כָל מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט תהלים קלח, ב: עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ. דניאל ד, לד: וְאֹרְחָתֵהּ דִּין תהלים צו, י: יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים. דניאל ד, לד: וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה תהלים צג, א: ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ. דניאל ד, לד: יָכִל לְהַשְׁפָּלָה תהלים עה, יא: וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ. ויקרא יא, ה: וְאֶת הַשָּׁפָן, זוֹ מָדַי, ויקרא יא, ה: כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, שֶׁמְקַלֶּסֶת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר עזרא א, ב: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. ויקרא יא, ו: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, זוֹ יָוָן, ויקרא יא, ו: כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, שֶׁמְּקַלֶּסֶת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן כַּד הֲוָה חָמֵי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אוֹמֵר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֶׁל שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. ויקרא יא, ז: וְאֶת הַחֲזִיר, זֶה אֱדוֹם, ויקרא יא, ז: וְהוּא גֵרָה לֹא יִגָּר, שֶׁאֵינָהּ מְקַלֶּסֶת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא דַּיָּן שֶׁאֵינָהּ מְקַלֶּסֶת אֶלָּא מְחָרֶפֶת וּמְגַדֶּפֶת וְאוֹמֶרֶת תהלים עג, כה: מִי לִי בַשָּׁמָיִם. דָּבָר אַחֵר, אֶת הַגָּמָל, זוֹ בָּבֶל, כִּי מַעֲלֶה גֵרָה הוּא, שֶׁמְגַדֶּלֶת אֶת דָּנִיֵּאל, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ב, מט: וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא. וְאֶת הַשָּׁפָן, זוֹ מָדַי, כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, שֶׁמְגַדֶּלֶת אֶת מָרְדְּכַי, שֶׁנֶּאֱמַר אסתר ב, יט: וּמָרְדֳּכַי ישֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, זוֹ יָוָן, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, שֶׁמְגַדֶּלֶת הַצַּדִּיקִים. אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס כַּד הֲוָה חָמֵי לְשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הֲוָה קָאֵים עַל רַגְלֵיהּ, אָמְרִין לֵיהּ מִינָאֵי, מִן קֳדָם יְהוּדָאי אַתְּ קָאֵים, אָמַר לָהֶם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי יוֹצֵא לְמִלְחָמָה דְּמוּתוֹ אֲנִי רוֹאֶה וְנוֹצֵחַ. וְאֶת הַחֲזִיר, זוֹ אֱדוֹם, וְהוּא גֵרָה לֹא יִגָּר, שֶׁאֵינָה מְגַדֶּלֶת הַצַּדִּיקִים, וְלֹא דַי שֶׁאֵינָה מְגַדֶּלֶת אֶלָּא שֶׁהוֹרֶגֶת אוֹתָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה מז, ו: קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וגו', נַחֲלָתִי רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. דָּבָר אַחֵר, אֶת הַגָּמָל, זוֹ בָּבֶל, כִּי מַעֲלֶה גֵרָה, שֶׁגָּרְרָה מַלְכוּת אַחֲרֶיהָ. וְאֶת הַשָּׁפָן, זוֹ מָדַי כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, שֶׁגָּרְרָה מַלְכוּת אַחֲרֶיהָ, וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, זוֹ יָוָן, כִּי מַעֲלַת גֵרָה הִוא, שֶׁגָּרְרָה מַלְכוּת אַחֲרֶיהָ. וְאֶת הַחֲזִיר, זוֹ אֱדוֹם, וְהוּא גֵרָה לֹא יִגָּר, שֶׁאֵינָה גוֹרֶרֶת מַלְכוּת אַחֲרֶיהָ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ חֲזִיר, שֶׁמַּחֲזֶרֶת עֲטָרָה לִבְעָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב עובדיה א, כא: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה.

3 פסיקתא רבתי פתח ↗

עשר דברים. אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים שמות כ' ב'. עלי עשור עלי נבל עלי הגיון בכנור תהלים צ"ב ד' תנא ע"ש ר' יהודה שבעה נימין יש בכנור בזמן הזה על שם שבע ביום הללתיך שם קי"ט קס"ד לימות המשיח הם שמונה למנצח על השמינית שם י"ב א' על נימא שמינית לעתיד לבא הם עשרה על שם הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שם ל"ג ב': דבר אחר עלי עשור וגו' אדריינוס שחיק טמיא שאל את ר' יהושע בן חנניא אמר לו כבוד גדול חלק הקדוש ברוך הוא לאומות העולם שנתן שאותן חמשה דברות הראשונות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שמו מעורב בהם כלומר שאם חטאו ישראל הוא קורא אחריהם תגר חמשה דברות האחרונים האחרונות שנתן לאומות העולם אין שמו מעורב בהם כלומר שאם חטאו אומות העולם אין קורא אחריהם תגר אמר לו צא וטייל עמו עמי במדינות ובכ"מ ומקום שהיה מוליכו היה רואה איקונים שלו קבועה אמר לו זו מה היא אמר לו איקונים שלי עד שמשכו לבית הכסא אמר לו אדוני המלך רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה ובמקום הזה אינה קבועה אמר לו את הוא סבא דיהודאי כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף אמר לו ולא שמעו אזניך מה שפיך מדבר כך שבחו של הקב"ה להיות שמו מעורב עם הרצחנים עם המנאפים עם הגנבים סילקו והלך לו כיון שיצא אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית לנו מה אתה משיב אמר להם כך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא בתחילה הלך לו אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב שנאמר על חרבך תחיה בראשית כ"ז מ' אין אנו יכולים לקבל את התורה אח"כ הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתב בה אמר להם לא תנאף אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף הדא היא דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהן שם י"ט ל"ו אין אנו יכולים לקבל את התורה אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה אמר להם לא תגנוב אמרו לו כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל הדא היא דכתב יהיה פרא אדם וידו בכל יד כל בו שם ט"ז י"ב אין אנו יכולים לקבל את התורה ואח"כ בא לו אצל ישראל אמרו לו נעשה ונשמע הדא הוא דכתב ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו דברים ל"ג ב' אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים שה"ש ח' י"ד ברח דודי ערוק מן ריחא בישא אית ואתא לך לריחא טבא על הרי בשמים עלי עשור עלינו לקבל את המצות עשרות ועשרת הדברות עלי נבל עלינו להתנבל עליה בימי השמד ר' שמעון בן לוי אמר בשמחה ורבנים אמרים ורבנין אמרו שלא באנגרים באנגריא וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דעתם של ישראל שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה באימה ויראה ברתת וזיע פתח ואמר אנכי ה' אלקיך: דבר אחר אנכי ה' אלקיך וגו' ר' לוי בשם רבי יוחנן משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה תהלים ע"ו ט' אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא אמרה הארץ מצוה אחת נצטווה אדם הראשון ועבר עליה ונתקללתי בעבורו כדכתב ארורה האדמה בעבורך בראשית ג' י"ז כאן מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה על אחת כמה וכמה אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אעפ"כ חזר הקב"ה ופייסה שנאמר ארץ ארץ שמעי דבר ה' ירמיה כ"ב כ"ט שמעת שאמרתי ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה ולא שמעת שאמרתי לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם בראשית ח' כ"א כיון ששמעה כך מיד שקטה. דבר אחר אמר רבי חייא בר רבי אבא בשם רבי יוחנן אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא אמרה הארץ שמא תאמר אין ישראל מקבלים את התורה ואני חוזרת למימי כמה שהייתי דאמר רבי בשם רבי אחא נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תיכנתי עמודיה סלה תהלים ע"ה ד' כבר היה העולם מתמגמג והולך אילולי שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כ"ד ז' כבר היה העולם חוזר לתוהו ומי בישם ביסס העולם אנכי תכנתי עמודיה סלה: ד"א אמר רבי פנחס בשם רבי יוחנן אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא אמרה הארץ תאמר שהגיע עונתה של תחיית המתים והקדוש ברוך הוא תובע מידי מה שהפקיד אצלי כדכתב וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה ישעיה כ"ו כ"א וכיון ששמעה אנכי מיד שקטה בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ סלה תהלים שם י' משל למלך שהיה יוצא בקימפון חרבות מכאן וחרבות מכאן רמחים מכאן ורמחים מכאן והיו הכל אומרים מה אם בשעה שהוא יוצא בקימפון כך כשיוצא למלחמה על אחת כמה וכמה כך שמיעה אחת השמיע הקדוש ברוך הוא את קולו בסיני והרעיש את כל העולם כולו לכשיקום להוכיח את עולמו כל באי עולם וליתן שכרם של צדיקים כמה שכתב בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ סלה על אחת כמה וכמה אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן למלך שהיה עומד ומכרכר על פתח פלטין שלו כיון שראוהו עסוק דוכוס אומר עמי הוא עסוק כיון שראו עסוק איסטרטילוס אומר עמי הוא עסוק כיון שראו אותו אוחז ביד בנו אמרו בו עם בנו הוא עוסק כך היה הקב"ה כשעמד ומכרכר על הר סיני שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר שמות כ' א' מיכאל אומר עמי עסוק גבריאל אומר עמי הוא עוסק כיון שאמר אנכי אמרו עם בנו הוא עוסק ותורה הוא נותן לבניו: דבר אחר אנכי ה' אלקיך פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו' דברים ה' ד' אמר רבי יוחנן האיקונים הזה הוא אלף בני אדם מביטים בה כל אחד ואחד אומר בי היא מבטת כך הקדוש ברוך הוא היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר אנכי ה' אלקיך אמר ר' לוי יש לך ללמוד מדרך הארץ ויש לך ללמוד מאיקונין כמעשה יש לך ללמוד מאיקונין כמו שאמרנו יש לך ללמד דרך ארץ ללמוד מדרך הארץ בנוהג שבעולם קול אחד נכנס לתוך עשר אזנים שמא עשרה קולות נכנסים לתוך אוזן אחת ומה אם תפלות כל ברייה הוא שומע כולם כאחת שומע תפלות אינו אומר כאן אלא שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו תהלים ס"ה ג' ולהביט בכל אחד ואחד מישראל ולומר לו אנכי ה' אלקיך על אחת כמה וכמה אמר רבי יוסי אנכי ה' אלקיך על אחת כמה וכמה: ד"א פנים בפנים וגו' אמר ר' יוסי בי רבי אבין אמר רבי מנחם בשם ר' יהושע בן לוי לגיבור שהוא מפלפל בזיינו ומראה פנים לכל צד כך פנים בפנים דבר ה' עמכם: דבר אחר אמר רבי יוסי בר אבון למורנס הזה שהוא מראה פנים מכל צד כך פנים בפנים דבר ה' עמכם. ד"א פנים בפנים וגו' א"ר לוי בדמיות הרבה נדמה להם לזה עומד לזה יושב לזה בחור לזה זקן כיצד בשעה שנגלה הקדוש ברוך על ים סוף לעשות מלחמתן של בניו ולהיפרע מן המצריים לא נראה להם אלא כבחור שאין מלחמה נאה לעשות אלא על ידי בחור שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו שמות ט"ו ג' וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ליתן תורה לישראל לא נראה להם אלא כזקן שאין תורה נאה ונאה יוצאה אלא מפי זקן מה טעם דכתיב בישישים חכמה ואורך ימים תבונה איוב י"ב י"ב וכן דניאל אומר חזה הויתי עד די כורסוון רמיו ועתיק יומין יתיב דניאל ז' ט' אמר ר' חייא בר אבא אם יאמר לך ברא דזניתא תרין אלקים אינון אימר ליה אנא הוא דימא אנא הוא דסיני: דבר אחר אמר ר' לוי בפנים הרבה נראה להם הקב"ה בסיני בפנים זעופות בפנים הדופות בפנים מוריקות בפנים שמחות בפנים משחקות בפנים מסבירות כיצד בשעה שהיה מראה להם פורענותם של רשעים היה מראה להם בפנים זועפות בפנים הדופות בפנים מוריקות וכשהיה מראה להם מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא היה מראה להם בפנים שמחות בפנים משחקים משחקות בפנים מסבירות אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לך ברא דזניתא תרין אלקים אינון אימא ליה פנים בפנים דברו אלקים אין כתב כאן אלא דבר ה' עמכם: דבר אחר פנים בפנים וגו' רבי זכיי דשאב בשם רבי שמואל בר נחמן בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע באותה השעה ניתן להם זיו מזיו שכינה של מעלה מה טעם דכתיב ויצא לך שם בגוים ביופיך כי כליל הוא בהדרי אשר שמחתי עליך וגו' יחזקאל ט"ז י"ד: דבר אחר פנים בפנים וגו' אמר ר' תנחום בר' חנילאי אילו ניתנה תורה חתוכה לא היתה עמידת רגל למורה שיורה שאם טמא יש מטמאין כיוצא בו ואם טיהר יש מטהרין כיוצא בו אמר ר' ינאי תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה ניתנה לו ארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא מניין ודגלו עלי אהבה שה"ש ב' ד' אמר לו האיך עבידת אמר לו רבו המטמאין טמא רבו המטהרין טהור אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טהור שלא מאותו הטעם אמרין ההוא תלמידא קטא מן טורא דסיני: דבר אחר פנים בפנים וגו' אמר רבי חנינא בר פפא פנים בפנים אימתי פנים תרי בפנים תרי הא ארבעה אפין פנים אימות למקרא פנים בינונית למשנה פנים מסבירות לתלמוד פנים משחקות לאגדה: דבר אחר פנים בפנים וגו' רבי מנחמן בשם רבי יעקב בן תרדאי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם משלי כ"ז י"ט יש לך אדם שהרב רוצה ללמד ותלמיד אינו רוצה ללמוד תלמיד רוצה ללמוד והרב אינו רוצה ללמד ברם הכא הרב רוצה ללמד ותלמיד רוצה ללמוד. ד"א פנים בפנים וגו' אמר רבי יהושע בן לוי פנים כנגד הפנים חדא מתרתי או הגבוה הנמיך עצמו או הנמוך הגביה עצמו אלא אמר רבי יהושע בן לוי מן מה דכתב וירד ה' על הר סיני שמות י"ט כ' אנו יודעים שהגבוה השפיל את עצמו וכן אתה מוצא בשעה שהקב"ה נותן לצדיק אינו נוטלה הימינו עד שתרד עמו לקבר דאמר רבי שמעון בן יוחי שאם ינקב נקב מקבורתו של משה אין כל העולם כולו יכול לעמוד באורה ואם כך נקב קבורה מה ואם כך קבורה משה מה: ד"א פנים בפנים וגו' א"ר ברכייה אמר משה לישראל בניי כשהייתם בארץ מצרים הייתי אומר לכם ה' אלקי אבותיכם שלחני אליכם שם ג' י"ג והייתם אומרים לי מה שמו שם ולפי השעה הייתי אומר לכם אהיה אשר אהיה שם שם י"ד ברם הכא הא זבינא והא מזבנה הא פיגמטא הא פרגמטטא פרקמטיא הא פרגמטוטא אפין באפין אפין אתון שמעון מיניה אנכי ה' אלקיך: דבר אחר אנכי ה' אלקיך וגו' רכב אלקים ריבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקודש תהלים ס"ח י"ח אמר רבי אבודימי דמן חיפא שניתי במשנתי עשרים ושנים אלף של מלאכי השרת ירדו עם הקדוש ברוך הוא על הר סיני וביד כל אחד ואחד עטרה לעטר בה כל אחד ואחד משבטו של לוי אמר רבי לוי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שכל השבטים אינם עומדים בשבועתם בתומיהם ושבטו של לוי עומד בתומיא בתומו לפיכך ירדו עם הקב"ה על הר סיני וביד כל אחד ואחד עטרה לעטר בה כל אחד ואחד מבני שבטו של לוי אמר ליה ר' ינאי בריה דרבי שמעון בן ינאי אם כן מיעטתה אלא בשעה שירד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות וכל מרכבה כמרכבה שראה יחזקאל. דבר אחר רכב אלקים רבותים וגו' אמר ר' יוחנן יום שעלה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ליתן תורה לישראל ירדו עמו ששים ריבוא של מלאכים וביד כל אחד ואחד עטרה לעטר בה כל אחד ואחד מישראל ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן אמר מאה ועשרים ריבוא אחד מלבישו עטרה ואחד מוסרו זונא ר' הונא רבה דציפרין אומר זונם זונאות שנאמר מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם איוב י"ב י"ח. דבר אחר רכב אלקים וגו' רבי אומר משם אבא בן יוסף כתב אחד אומר היש מספר לגדודיו שם כ"ה ג' וכתב אחד אומר רכב אלקים ריבותים אלפי שנאן אלא הרי זה מספר לגדוד אבל לגדודים אין מספר ורבנין אמרין אחרת כתב אחד אומר היש מספר לגדודיו וכתב אחד אומר אלף אלפין ישמשוניה ורבוא ריבבון קדמוהי יקמון דניאל ז' י' אלא עד שלא חרב בית המקדש היה שבחו של הקב"ה משלם משחרב בית המקדש כביכול מיעט הקב"ה בפמליא שלו מנלן אמר ביתי חרב וקילוסי עולה משלם. ד"א רכב אלקים וגו' אמר ר' תנחום בן חנילאי כי לי אדם רכב רבותיים אלפי מי לירדם שלשון לעז כיליארים רכב רבותיים אלפי מילירדים שנאן שאינן עד מקום שאין סופיסטוס יכול לחשוב רבי עזריה ורבי יהודה בי רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי ריבותיים שאין להם מניין אלפי שאין להם מספר ורבנין אמרין ירדו שנונים על העולם להחריבו א"ר עזריא הן דמלכא שלמה במסורת שעלה בידם מן הגולה מצאו כתב תרתין רבון דאלפי שנאן דמלאכין ירדו עם הקדוש ברוך הוא על הר סיני ליתן תורה לישראל אמר רבי אלעזר שנאן הנאין והמשובחים היו אמר רבי יוסי בי רבי חלפתא אילו שרי אומות העולם היו ולמה ירדו ר' חייא בר רבא לכבודה של תורה ור' חייא בר יוסי אמר לכבודם של ישראל אמר רבי אלעזר כל מקום שאתה מוצא אוכלוסים אתה מוצא דחוק ברם הכא שנאן מרווחים: ר' אלעזר בן עזריה ור' אליעזר המודעי הוי יתבי עסקין בהדין פסוק רכב אלקים ריבותים אלפי מתיב רבי אלעזר בן עזריה לרבי אליעזר המודעי מחזיק היה הר סיני אמר ליה חבירא הא כתיב בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' ונקבצו אליה כל הגוים ירמיה ג' י"ז אפשר לומר מחזקת היא ירושלים אלא הקדוש ברוך הוא אומר לה האריכי הרחיבי קבלי אוכלוסיך כדרך שאמר לסיני הארך אפתי קבלי מלאכי. דבר אחר רכב אלקים וגו' רבי ברכיה אמר בשם רבי אבא בר כהנא כתב כה אמר ה' אלקי צבאות ה' אדני עמוס ה' ט"ז שמו של הקב"ה הן הוא צבאות אמר רבי יהודה בר סימן לא סוף דבר כל שמו אלא אפילו אות אחת משמו עושה צבא ככל שמו רבותינו אומרים אמר הקדוש ברוך הוא אני ה' הוא שמי ישעיה מ"ב ז' מה אני בורא עולמות ומחריב עולמות אף שמי בורא ומחריב עולמות אמר ר' יודן למלך שנשבה בנו ולבשה נקמת המלך והלך לפדותו באו שכינים לקרוביו לסייעו אילו בחרבות ואילו ברמחים אמר להם עברו מן הכין ואיני צריך לכם כך כשנגלה הקב"ה לעשות מלחמותן של בניו ולהיפרע מן האומות המצריים באו מלאכי השרת ולסיועו באו לסייעו אלו באבני ברד ואילו בגחלי אש אמר להם עברו מן הכין איני צריך לכם מנוגה נגדו עביו נשאו אין כתיב כאן אלא עביו עברו ברד וגחלי אש תהלים י"ח י"ג אמר רבי יוסן נסיין נשיין בנוהג שבעולם מלך בשר ודם כשהוא יוצא לפיוס למיאומס יוצא בעשרה בני אדם כשיוצא למלחמה יוצא בגייסות ובלגיונות אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא כשנגלה על ים סוף לעשות מלחמתם של בניו לא נראה להם אלא יחידי ה' איש מלחמה שמות ט"ו ג' וכשירד הקב"ה על הר סיני ליתן תורה לישראל ירדו עמו מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו ובא ה' אלקים וכל קדושיו עמו זכריה י"ד ה': ה' בם רבי פנחס בשם רבי יהושע בן לוי אדנותו עליהם מיכאל מרתת גבריאל מרתת ר' פנחס בשם ר' לוי מיכאל וגבריאל ששמו מעורב בהם אמר ר' לוי טבלרין שלו חקוקה על לבם: בהדין סיני בקדש אין אנו יודעין אם סיני טפילה לקודש ואם הקודש טפילה לסיני אלא מן הדא מה דכתב ה' בם סיני בקדש אנו יודעים שסיני טפילה לקודש רבי הונא בשם רבי אמי אמר מפני מה מכנים שמו של הקב"ה וקוראים אותו מקום מפני שהוא מקומו של עולמו ואין אנו יודעים אם הוא מקומו של עולם ואם עולמו הוא מקומו אלא מן מה דכתב ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור שמות ל"ג כ"א אנו יודעים שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו אמר רבי יצחק כתב מעונה אלקי קדם דברים ל"ג כ"ז אין אנו יודעים אם הוא מעונה של עולם ואם עולמו מעונו אלא מן מה דכתיב ה' מעון אתה תהלים צ' א' אנו יודעים שהוא מעונה של עולם ואין עולמו מעונו אמר רבי יודן לגיבור שהיה רוכב על הסוס כליו וכליו משופעים מכאן ומכאן הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס וכן הוא אומר כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה חבקוק ג' ח' רבי פנחס בשם רבי יהושע בן לוי אמר למלך שהניח אשתו עוברה והלך לו למדינת הים ושהה שנים הרבות הרבה ילדה בן וגידלה אותו כשבא המלך ממדינת הים הוציאה את בנו לאנפטי של מלך אביו והיה רואה דוכוס ומביט בו אפרוכוס ומביט בו ואומר זה הדא הוא זה הוא נתבונן המלך אמר לו בני מה לך מביט באלו אין הנייה מהם אלא אתה בני ואני אביך כך כשירד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו והיו ישראל מסתכלים בכל אחד ואחד מהם ואומרים זה הוא זה הוא אמר הקב"ה לישראל בני מה לכם מביטים באילו אין לכם הנייה מהם אלא אתם בניי ואני אביכם אתם בניי שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם דברים י"ד א' ואני אביכם שנאמר והייתי לישראל לאב ירמיה ל"א ט' אתם עמי ואני אלקיכם: אנכי ה' אלקיך אנכי רב רבי יוחנן אמר אנא נפשי כתבית יהבית ר' יודן בי רבי סמון אומר אנכי אנא נתתי כתבתי עשרת הדברות אמר רבי ברכיה אנא נהוריך כלילך יונתי תקבלון עשרת דברייא: אנכי אלף זה הקדוש ברוך הוא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד דברים ו' ד' נון חמשים כף עשרים הם שבעים איותנטיות שברא הקב"ה בעולמו יוד עשרה אילו עשרה דורות ומכולם לא בחר אלא בישראל: אנכי א' זה אברהם אבינו אחד היה אברהם יחזקאל ל"ג כ"ד נ' חמשים שבן חמשים הכיר אברהם את בוראו רבי חנינא ורבי יוחנן תרווייהו אמרין בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו ריש לקיש אמר בן שלש שנים עקב אשר שמע אברהם כקולי וגו' בראשית כ"ו ה' מנין אותיותיו של עקב כ' עשרים שחינך את המילה לעשרים דור י' עשרה אילו עשר נסיונות שנתנסה אבינו אברהם ועמד בכולם: אנכי א' זה ישראל אחת היא יונתי תמתי שה"ש ו' ט' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שמואל ב' ז' כ"ג נ' חמשים אלו חמשים יום שבין פסח לעצרת כ' אילו עשרים אילו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים י' עשרה אילו עשרת הדברות: אנכי אמר רבי שמעון בן יוחי אינך אנך אין אתה עומד במימיו בטימיו רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אמר אין זה לשון הזה אנכי אלא לשון אהבה לשון חיבה למלך ששלח את בנו למדינת הים ולמד לשון בני הים וכשבא ממדינת הים התחיל מדבר עמו בלשונו כך לפי שהיו ישראל בארץ מצרים ולמדו לשונם כיון שבאו לפני הר סיני התחיל הקב"ה מסיח עמהם בלשון אנכי אנוך רבי נחמיה אומר אין לשון הזה אנכי אלא לשון אימה ולשון יראה לאוהבו של מלך שהיה יודע מסטירים שלו פעם אחת נטה למות אמר לו בני לבנו בא ואני אגלה לך מסטירים של עיניו מלך תלה עיניו והביט במלך אמר לו בני הזהר בכבודו של מלך כך ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם וגו' בראשית מ"ט א' תלה עיניו והביט בהקדוש ברוך הוא אמר להם בניי הזהרו בכבודו של הקב"ה מה ענו אותו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד דברים ו' ד' אמר להם בניי סימן זה אני נותן לכם בלשון אנכי הסיח עם זקני אנכי מגן לך בראשית ט"ו א' ובלשון אנכי הסיח עם אבי אנכי אלקי אברהם אביך שם כ"ו כ"ד ובלשון אנכי הסיח עמי אנכי האל בית אל וגו' שם ל"א י"ג אנכי ארד עמך מצרימה וגו' שם מ"ו ד' ואף אתם אם בא ואמר להם לכם בלשון הזה אנכי דעו שהוא שלכם ואם לאו כביכול אינו שלכם כיון שבאו לפני הר סיני ופתח להם אנכי ידעו שהוא שלהם: אנכי ה' אלקיך וגו' רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחי פתח של זכות פתח להם הקדוש ברוך הוא לישראל כיון שעמדו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כ"ד ז' וכיון שאמרו אלה אלקיך ישראל שם ל"ב ד' ביקש להשמידם שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית תהלים ק"ו כ"ג אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לא לי לבדי אמרת אנכי ה' אלקיך שמא לכל ישראל אמרת אנכי ה' אלקיכם רבי יהושע דסכנים בשם רבי יהושע בן לוי אמר לו הקב"ה משה יפה לימדת סיניגורייא על בני לשעבר הייתי אומר לכם בלשון יחידי אנכי ה' אלקיך מכאן ואילך אני עתיד לומר לכם בלשון רבים אני ה' אלקיכם ויקרא י"ט ד' בלשון רבים להזהיר את כולכם: תני רבי שמעון בן יוחי אין אנכי אלא לשון ניחומים היך כד"א אנכי ה' אלקיכם אלקיך אנכי אנכי הוא מנחמכם ישעיה נ"א י"ב אמר רבי מנחם בשם רבי אבין אין אנכי אלא לשון תנחומים כתיב תנחומיך ישעשעו נפשי תהלים צ"ד י"ט רבי אבי בשם רבי יוחנן למלך שנשא מטרונת וכתב לה כתובה מרובה כך וכך תסבריות אני נותן לך כך וכך ספינות בים אני נותן לך כך וכך עיירות ביבשה אני נותן לך הניחה והלך לו למדינת הים והיו חברותיה מונות לה ואומרות לה היבי סיבי ליך בעל עד דאת עלייה עד דחייליך עליך והיתה נכנסת לתוך חופתה ופותחת כתובה וקורא בה ומוציאה אותה כתובה מרובה ומתנחמת לימים בא המלך ממדינת הים אמר לה בתי היאך המתנת לי כל השנים הללו אמרה לפניו אדוני המלך אילולי כתובתי מרובה שכתבת לי כבר היו חברותי מאבדות אותי ממך כך האומות העולם מונין לישראל ואומרים להם עד מתי אתם מתים על אלקיכם ונהרגים עליו ונותנים נפשיכם עליו כמה פורעניות הוא מביא עליכם כמה בוזזים מכם כמה מלכיות הוא מביא עליכם שובו לכם אצלינו ואנו עושים אתכם דוכסים ואיפרכים ואסטרטלים וישראל נכנסים לתוך בתי כנסיות ולתוך בתי מדרשות ופותחים ספר תורה וקורין בו ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם וגו' ויקרא כ"ו ט' ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם שם שם י"א ומתנחמים למחר כשיבא הקץ הקב"ה אומר לישראל בניי תמיה אני האיך המתנתם לי כל השנים הללו וישראל אומרים לפניו אילולי תורתיך שכתבת לנו כבר היו אומות העולם מאבדים אותנו ממך הדא היא דכתב זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו איכה ג' כ"א וכן דוד אמר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי תהלים קי"ט צ"ב רבי אבין בשם ריש לקיש למלך שכעס על מטרונת וטרדה מתוך פלטין שלו לימים בקש להחזירה אמרה יכפול לי כתובתי ואני חוזרת אצלו כך אמר הקדוש ברוך הוא בניי בסיני אמרת לכם אנכי פעם אחת אבל בירושלים עתיד אני לומר לכם שני פעמים אנכי אנכי הוא מנחמכם רבי מנחמן בשם רבי אבון אומר הנהימה שניהמתם לפני בהר סיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כ"ד ז' אנכי אנכי הוא מנחמכם: מפני מה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחידי מפני שהיחידים בטלו אותם אנכי ביטל מיכה לא יהיה לך ביטל מקלל זכור ירבעם לא תשא ביטל מקלל זכור ביטל מקושש כבד ביטל אבשלום לא תרצח ביטל יואב לא תנאף ביטל זמרי לא תגנוב ביטל עכן לא תענה ביטל ציבא לא תחמוד ביטל אחאב הרצחת וגם ירשת מלכים א' כ"א י"ט: כתיב פיתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל וגו' ירמיה כ' ז' אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם פיתיתני עד שנתתה לי את התורה ונתתה על צוארי עול מצות ונענשתי בהם אילו לא קבלתי את התורה הייתי כאחת האומות לא שכר ולא עונש אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שדילתני בסיני ואמרת לי אנכי ה' אלקיך והייתי סבורה שהוא רפה חזקתני ותוכל כי אנכי ה' אלקיך אל קנא שמות כ' ה' שדילתני בסיני ואמרת לי לא יהיה לך אלקים אחרים והייתי סבורה שהוא רפה חזקתני ותוכל זובח לאלקים יחרם שם כ"ב י"ט שדילתני בסיני ואמרת לי לא תשא והייתי סבורה שהוא רפה וחזקתני כי לא ינקה ה' שם כ' ז' שדילתני בסיני ואמרת לי זכור את יום השבת הייתי סבורה שהוא רפה חזקתני ותוכל מחלליה מות יומת שם לא יד שדילתני בסיני ואמרת לי כבד את אביך חזקתני ותוכל מקלל אביו ואמו מות יומת שם כ"א י"ז שדילתני בסיני לא תרצח חזקתני ותוכל שופך דם האדם באדם דמו ישפך בראשית ט' ו' שדלתני בסיני לא תנאף חזקתני ותוכל מות יומת הנאף והנאפת ויקרא כ' י' שדלתני בסיני לא תגנב חזקתני ותוכל וגונב איש וגו' מות יומת שמות כ"א ט"ז שדלתני בסיני לא תענה חזקתני ותוכל ועשיתם לו כאשר זמם דברים י"ט י"ט שדילתני בסיני לא תחטיא תחמוד והייתי סבורה שהוא רפה חזקתני ותוכל אל תחמוד יפיה וגו' כן הבא על אשת רעהו לא ינקה וגו' משלי ו' כ"ד עד כ"ט: רבי יקום ורבי יהודא רבי יקום אומר העובר לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות לא תחמוד אנכי רבי אבין הוה קרי עוד העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלקיה שכחה שם ב' י"ז לא תחמוד ולא יהיה לך תני חזקיה והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ ותנאף את האבן ואת העץ ירמיה ג' ט' לא תחמוד ולא תשא עליה הכתוב אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה במדבר ה' כ"א לא תחמוד זכור אמר רבי תנחומא הרי שזינתה בתו של כהן גדול וילדה בן וגידלה אותו עמד והקריב על גבי המזבח נמצא מחלל את השבת שאין זה מקריב לא תחמוד כבד גיים גיים מן הגודר ולוקים מן סוסיתה והיו מתגנבים אילו בנשותיהם של אילו ואילו בנשותיהם ואילו בנשותיהם של אילו לימים נפלה קטטה ביניהם זה הרג את אביו וסבור שאינו אביו ולא תחמוד לא תרצח סוף שאשתו עושה לו כשפים ורוצחתו לא תחמוד לא תנאף תני חזקיה והיה מקל זנותה וגו' ירמיה ג' ט' לא תחמוד לא תגנב עליו הכתב אומר מים גנובים ימתקו משלי ט' י"ז לא תחמוד לא תענה הרי שיודע עדות לאביו סבור שאינו אביו והרי הוא אביו נמצא מעיד על אביו עדות שיקרא לא תחמוד כמשמעו ר' יהודה אומר העובר לא תחמוד עובר על שבעה לאווין שיש כאן לא יהיה לך לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ולא תחמד: נאמרו חמשה הדברות האחרונים כנגד חמשה הדברות הראשונים לא תרצח כנגד אנכי אמר הקב"ה אם רצחת מעלה אני עליך כאילו אתה ממעט הדמות. לא תנאף לא יהיה לך אמר הקדוש ברוך הוא אם נאפת מעלה אני עליך כאילו אתה עובד עבודה זרה: לא תגנוב לא תשא תני רבי חייא לא תגנובו לא תכחשו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר ויקרא י"ט י"א וי"ב שאם גנבת סופך לכחש סופך לשקר סופך לשבע בשמי לשקר: לא תענה זכור אמור הקב"ה שאם העדת עדות שקר על חבריך מעלה אני עליך כאילו העדת עלי על שלא בראתי עולמי בששה ולא נחתי בשביעי: לא תחמוד כבד גיים מן הגדר אלקים מן סוסיתה היו מגנבים נשיתיהם מתגנבים אלו בנשותיהם של אילו ואלו בנשותיהם של אלו לימים נפלה קטטה ביניהם זה הרג את אביו וסבור שאינו אביו: נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם אנכי כנגד ויאמר אלקים יהי אור בראשית א' ג' וכתב והיה ה' לך לאור עולם ישעיה ס' י"ט לא יהיה לך כנגד ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים בראשית א' ו' אמר הקדוש ברוך הוא היה מבדיל ביני ובין עבודה זרה שנקראה מים מכונסים כדכתיב אותו עזבו מקור וגו' ירמיה ב' י"ג לא תשא כנגד ויאמר אלקים יקוו המים בראשית א' י' אמר הקב"ה המים חלקו לי כבוד ופינו את עצמן ואין אתם חולקים לי כבוד מלישבע בשמי לשקר זכור כנגד ויאמר אלקים תדשא הארץ שם שם י"ב אמר הקדוש ברוך הוא מה דתיכול בשבת מוקיר שלא נברא העולם אלא שלא יהיו חוטאים ויהו חיים לעולם ואוכלים גידולי הארץ כבד כנגד ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים שם שם ט"ו אמר הקב"ה הא ברייתי לך תרין נהורים אביך ואמך הוי זהיר ביקרהון לא תרצח כנגד ויאמר אלקים ישרצו המים שם שם כ' אמר הקדוש ברוך הוא אל תהיו כדגים הללו שהגדולים בולעים את הקטנים שנאמר ותעשה אדם כדגי הים וגו' חבקוק א' י"ד לא תנאף כנגד ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו' בראשית א' כ"ד אמר הקדוש ברוך הוא הא ברייתי לך זוגך כל חד וחד דבק בזוגיה במינים במיניה לא תגנוב כנגד ויאמר אלקים הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע וגו' שם שם כ"ט אמר הקב"ה אחד מכם אל יפשוט ידו בגניבה ובממון חבירו אלא מן ההפקר כעשבים הללו תני רבי חייא הנשמר בגינה אסור משום גזל ושאינו נשמר בגינה מותר משום גזל לא תענה כנגד ויאמר אלקים נעשה אדם וגו' שם שם כ"ו אמר הקדוש ברוך הוא הא ברייתי לך חבריתך בדמותי ואת חבית ואתחברת ודמית לבילמי לצלמי לא תסהיד על חברך סהדו דשקר לא תחמוד כנגד ויאמר אלקים לא טוב היות אדם לבדו שם ב' י"ח אמר הקב"ה הא ברייתי לך זוגך כל חד וחד מינכון ידבק בזוגיה לא תחמד יחמד גבר מנכון אתתא דחבריה: נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים אנכי כנגד מכת דם ויהפך לדם יאוריהם תהלים ע"ח מ"ה אל תאמר כפרעה לי יארי ואני עשיתני יחזקאל כ"ט ג' אל תאמר שאני בראתי עצמי לא יהיה לך כנגד מכת צפרדעים עלו שעלו בתנורים חומם בחומם אמר הקב"ה הצפרדעים חלקו לי כבוד ואין אתם חולקים לי כבוד לא תשא כנגד מכת כינים שהשביעם הקדוש ברוך הוא ועלו זכור כנגד מכת ערוב אמר הקב"ה לא תערוב ולידן חולא ושבתא כחד כבד כנגד מכת דבר דכתב למען יאריכון ימיך שמות כ' י"ב לא תרצח כנגד מכת שחין אמר הקדוש ברוך הוא אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו לא תנאף כנגד מכת ברד ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד שם ט' כ"ד וכתב היחתה איש אש בחיקו וגו' כן הבא על אשת איש וגו' משלי ו' כ"ז עד כ"ט לא תגנוב כנגד מכת ארבה כתב בעד החלונות יבואו כגנב יואל ב' ט' לא תענה כנגד מכת חושך אמר הקדוש ברוך הוא אם אין עדותך מאירה לך כאורה הזאת אל תעידנה לא תחמד כנגד מכת בכורות שהיו המצרים שטופים בזימה ונמצאו כולם בכורים: אנכי ה' וגו' רבי יונה בשם ר' לוי בבי"ת נברא העולם מה בי"ת זה סתום מכל צד ופתוח מצד אחד כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור בר קפרא שמע לה מן הדא כי שאל נא לימים הראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים את האדם על הארץ דברים ד' ל"ב יכול מששי ולהלן ת"ל ראשונים ולאחר שריבה הכתב מיעוט מיעט אנו למדין אותה מששי מה הששי מיוחד שהוא מששת ימי בראשית אף לא תהיה מביא לו אלא כיוצא בששי הוי אין לך לדרוש מששה ולהלן יכול לידע מה למעלה מן השמים ולמטה מן התהום תלמוד לומר ולמקצה השמים ועד קצה השמים שם אין לך לדרוש אלא עולם שאתה עומד בו דרש רבי יודן בן פזי במעשה בראשית כהדא דבר קפרא: דבר אחר מה בי"ת יש בו נקודה אחת מלמעלה ונקודה אחת מלאחוריו אומרים לבי"ת מי בראך והוא מראה להן בנקודה של מעלן זה של מעלן בראני ומה שמו והוא מראה להן בנקודה של אחריו ה' שמו. דבר אחר למה בבי"ת שהוא לשון ברכה ולא באל"ף שהוא לשון ארירה אמר הקב"ה שלא יהא פתחון פה לאותו העולם לומר היאך העולם יכול לעמוד ונברא בלשון ארירה אלא אני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה והלואי יעמוד. רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשני אותיות נבראו שני עולמים העולם הזה והעולם הבא ביו"ד וה"י מאי טעמא כי ביה ה' צור עולמים ישעיה כ"ו ד' ועדיין אין אנו יודעים איזה מהם נברא ביו"ד ואיזה מהם נברא בה"י אלא מן מה דכתב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בראשית ב' ד' בה' בראם הוי העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא נברא ביו"ד מה יו"ד נקודה אחת מלמטן רמז שכל המתים יורדים לגיהנם ונקודה אחת מלמעלן רמז שהם עתידים לעלות ה' ממית ומחייה מוריד שאול ויעל שמואל א' ב' ו' מה ה"א פתוח מכל צד רמז לבעלי תשובה שיש להם פתח פתוח יו"ד כפוף רמז שכל באי עולם עתידים להיכנף להיכפף דכתיב ונהפכו כל פנים לירקון ירמיה ל' ו' כיון שראה דוד התחיל מקלס את הקב"ה בשני אותיות הללו ביו"ד ובה"א דכתיב הללויה הללו אל בקדשו כתב עד כל הנשמה תהלל יה הללויה תהלים ק"נ א' וכו': ר' אליעזר בר אבינא בשם רבי אחא כל אותם עשרים ושתים וששה דורות היה א"לף קורא תגר לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו רבון כל העולמים אני ראשון של כל אותיות לא ולא בראת את עולמך בי אלא בבי"ת אמר לו הקב"ה צא כל העולם כולו שלך שכל העולם ומלואו לא נבראו אלא בשביל תורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי ירמיה ל"ג כ"ה למחר אני עתיד ליתן תורה לבני ואיני פותח לכם להם אלא בך אנכי ה' אלקיך: דבר אחר למה בא' בר חוסא אמר מפני שהוא סמוך סוכם לאלף דבר צוה לאלף דור תהלים ק"ה ח'. אמר רבי שמלאי בכבוד גדול היה העולם עד שלא ניתנה התורה משניתנה התורה כביכול נעשה העולם זוללה הא כיצד את נוטל קנה מאזנים ותן שש אונקיאות מכאן וארבעים מכאן מי מכריע לא ארבעים מכריעים ששה כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים שמות כ' י"א והתורה ניתנה לארבעים יום והרי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה שם ל"ד כ"ח ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה דברים ט' ט' לא כ"ש שיהיו הארבעים מכריעים את הששה: ר' אליעזר בשם ר' ברכיה אמר נעשה מים אם ינתשו מים זרים קרים נוזלים ירמיה י"ח י"ד רבי הונא בשם רבי אחא אומר נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה תהלים ע"ה ד' כבר היה העולם מתמוגג והולך אלולי שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כ"ד ז' כבר היה העולם חוזר לתוהו ומי ביסם ביסס את העולם אנכי תכנתי עמודיה סלה בזכות אנכי ה' אלקיך: אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים חנניא בן אחי ר' יהושע אומר הוצאתיך כתב כביכול אני ואתם יצאנו ממצרים: מבית עבדים ר' תנחום בר חנילאי בשם ר' ברכיה לא נתקלל לעבד אלא כנען ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו בראשית ט' כ"ה ומנין שכל משפחותיו של חם קרוין עבדים שנאמר מארץ מצרים מבית עבדים. שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי ומה ראה העבד לירצע באזנו מכל איבריו אמר להם אוזן ששמעה על הר סיני אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וקיבלה עליה עול מלכות בשר ודם אוזן ששמעה לפני הר סיני לא יהיה לך אלקים אחרים על פני והלך זה וקנה אדון אחר לפיכך תבא האוזן ותירצע שלא שמרה מה ששמעה שעבר היו ישראל עבדים לעבדים מכאן ואילך הם עבדיו של הקדוש ברוך הוא כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וגו' ויקרא כ"ה נ"ה:

4 שיר השירים רבה פתח ↗

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ, הוּא לִי לֵאלֹהִים, וַאֲנִי לוֹ לְאֻמָּה. הוּא לִי לֵאלֹהִים שמות כ, ב: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וַאֲנִי לוֹ לְעַם וְאֻמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נא, ד: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ. הוּא לִי לְאָב, וַאֲנִי לוֹ לְבֵן. הוּא לִי לְאָב ישעיה סג, טז: כִּי אַתָּה אָבִינוּ, ירמיה לא, ט: כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וַאֲנִי לוֹ לְבֵן שמות ד, כב: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, דברים יד, א: בָּנִים אַתֶּם לַה', הוּא לִי לְרוֹעֶה תהלים פ, ב: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה, וַאֲנִי לוֹ לְצֹאן, יחזקאל לד, לא: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי. הוּא לִי לְשׁוֹמֵר תהלים קכא, ד: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וגו', וַאֲנִי לוֹ לְכֶרֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ה, ז: כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. הוּא לִי בְּמַקְנִיאִין וַאֲנִי לוֹ בְּמַכְעִיסִין, הוּא לִי בְּמַקְנִיאִין, שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב, יב: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם שמות יב, כט: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר. וַאֲנִי לוֹ בְּמַכְעִיסִין, שֶׁזָּבַחְתִּי לֵאלֹהֵי מִצְרַיִם. וְכֵן שמות יב, יב: וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. וַאֲנִי זְבַחְתִּים לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ח, כב: הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם. וְכֵן שמות יב, ג: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת. הוּא אָמַר לִי אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ז, ג: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ אַתְּ הוּא רַחֲמִי טָבָא לָא לֶחְסַר טִבוּתָךְ לְעוֹלָם, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר תהלים כג, א: ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָאי, הוּא זִמְּרַנִּי וַאֲנִי זִמַּרְתִּיו, הוּא קִלְסַנִּי וַאֲנִי קִלַּסְתִּיו, הוּא קְרָאַנִי שיר השירים ה, ב: אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, וַאֲנִי אָמַרְתִּי לֵיהּ שיר השירים ה, טז: זֶה דּוֹדִי וְזֶה רֵעִי. הוּא אָמַר לִי שיר השירים ד, א: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ שיר השירים א, טז: הִנְךָ יָפֶה דּוֹדִי אַף נָעִים. הוּא אָמַר לִי דברים לג, כט: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, וַאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ שמות טו, יא: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה'. הוּא אָמַר לִי דברי הימים א יז, כא: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, וַאֲנִי מְיַחֶדֶת שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם פַּעֲמַיִם דברים ו, ד: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי דָּבָר לֹא תָבַעְתִּי אֶלָּא מִיָּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ב, כג כה: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וגו' וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ דָּבָר לֹא תָבַע אוֹתוֹ אֶלָּא מִמֶּנִּי וּמִיָּדִי, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב, ג: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, כְּשֶׁהָיָה לִי דָּבָר לֹא תָבַעְתִּי אֶלָּא מִיָּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, י: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', וּכְשֶׁהָיָה לוֹ דָּבָר לֹא תָבַע אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כה, ב: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. וּכְשֶׁהָיְתָה לִי צָרָה לֹא תָבַעְתִּי אֶלָּא מִמֶּנּוּ שופטים ד, ג: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה וגו', מַהוּ בְּחָזְקָה בְּחֵרוּפִין וְגִדּוּפִין, כְּשֶׁהָיָה לוֹ דָּבָר לֹא תָבַע אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כה, ח: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ.

4 ברכות פתח ↗

״עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כָּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מַקְרִיב תְּמִידִין.

4 תלמוד ירושלמי חגיגה פתח ↗

מָהוּ לִמְנוֹת זְקִינִים לִדְבָרִים יְחִידִים. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רַב מְנִיתֵיהּ רִבִּי לְהַתִּיר נְדָרִים וְלִרְאוֹת כְּתָמִים. מִן דִּדְמָךְ בְּעָא גַּבֵּי בְּרֵיהּ מוּמֵי בְּכוֹרוֹת. אָמַר לוֹ. אֵינִי מוֹסִיף לָךְ עַל מַה שֶׁנָּתַן לָךְ אַבָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. כּוּלָּא יְהַב לֵיהּ. לְדִין יְחִידִי וּלְהַתִּיר נְדָרִים וְלִרְאוֹת כְּתָמִים וְלִרְאוֹת מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. מִן דִּדְמָךְ בְּעָא גַּבֵּי בְּרֵיהּ מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר. אָמַר לֵיהּ. אֵינִי מוֹסִיף לָךְ עַל מַה שֶׁנָּתַן לָךְ אַבָּא. אַף עַל גַּו דַּתְּ אֲמַר. מְמַנִּין זְקִינִים לִדְבָרִים יְחִידִים. וְהוּא שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְכָל הַדְּבָרִים. כְּהָדָא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַנִּי לְכָל תַּלְמִידוֹי. וַהֲוָה מִצְטָעֵר עַל חַד דַּהֲוָה נְכִי בְּכִי בְּעֵיינוֹי וְלָא הֲוָה יְכִיל מַמְנִיָיתֵיהּ. וִימַנֵּייהּ לִדְבָרִים יְחִידִים. הָדָא אָמְרָה. הָרָאוּי לְכָל הַדְּבָרִים רָאוּי לְדָבָר אֶחָד. ושֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְכָל הַדְּבָרִים אֲפִילוּ לְדָבָר אֶחָד אֵינוֹ רָאוּי. מָהוּ לִמְנוֹת זְקֵינִים לְיָמִים. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רִבִּי חִיָיה בַּר אַבָּא אֲתַא לְגַבֵּי רִבִּי לָעְזָר. אֲמַר לֵיהּ. פַּיֵיס לִי לְרִבִּי יוּדָן נְשִׂיָיא דִי כְתוֹב לִי חָדָא אִיגְרָא דְאִיקָר. נִיפּוּק לְפַרְנָסָתִי לְאַרְעָא בָּרְיָיתָא. פַּיְיסֵיהּ וְכָתַב לֵיהּ. הֲרֵי שִׁילַּחְנוּ אֲלֵיכֶם אָדָם גָּדוֹל. שְׁלוּחֵינוּ וּכְיוֹצֵא בָנוּ עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ אֶצְלֵינוּ. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי דוֹסִתַי רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא. וּמַטּוּ בָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי דוֹסִתַי סַבָּא. הָכֵין כָּתַב לֵיהּ. הֲרֵי שִׁילַּחְנוּ לָכֶם אָדָם גָּדוֹל. וּמַה הוּא גְדוּלָּתוֹ. שֶׁאֵינוֹ בוֹשׁ לוֹמַר. לֹא שָׁמַעְתִּי. מָהוּ לְהַתִּיר בְּפֶלֹנֶיס. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מַתִּירִין בְּפֶלֹנֶיס. רִבִּי הִתִּיר בְּפֶלֹנֶיס. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַתִּיר בְּפֶלֹנֶיס. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין טַלִּית. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. לִנְדָרִים קַלִּין. הִילְכוֹת שַׁבָּת. רִבִּי יוֹנָה אָמַר רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּה מַקְשֵׁי. וַהֲלֹא אֵין כָּתוּב אֶלָּא אַךְ מַעְיָין וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר. וְאַתְּ לָמֵד מִמֶּנּוּ כַּמָּה הֲלָכוֹת. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אִם בָאָת הֲלָכָה תַחַת יָדֶיךָ וְאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מַה טִיבָהּ אַל תַּפְלִיגֶינָּהּ לְדָבָר אַחֵר. שֶׁהֲרֵי כַּמָּה הֲלָכוֹת נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וְכוּלְּהֹן מְשׁוּקָּעוֹת בַּמִּשְׁנָה. אָמַר רִבִּי אָבוּן. וְיֵאוּת. הֲרֵי שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּים. אִילוּלֵא שֶׁבָּא נָחוּם וּפִירְשָׁהּ לָנוּ יוֹדְעִין הָיִינוּ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. אֶכְתָּוב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי. וְכִי רוּבָּהּ שֶׁלַּתּוֹרָה נִכְתְּבָה. אֶלָּא מְרוּבִּין הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַכְּתָב מִן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַפֶּה. וְכֵינִי. אֶלָּא חָבִיבִין הַדְּבָרִים הַסְּמוּכִין לִכְתָב מִן הַדְּבָרִים הַסְּמוּכִין לְפֶה. אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. אֶכְתָּוב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי. אֵילּוּ הַתּוֹכָחוֹת. אֲפִילוּ כֵן לֹא כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ. אָמַר רִבִּי אָבוּן. אִילּוּ כָתַבְתִּי לָךְ רוּבֵּי תּוֹרָתִי לֹא כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ. מָה בֵינָן לָאוּמּוֹת. אֵילּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶן וְאֵילּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶן. אֵילּוּ מוֹצִיאִין דִּפְתְּרֵיהֶן וְאֵילּוּ מוֹצִיאִין דִּפְתְּרֵיהֶן. רִבִּי חַגַּיי בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. נֶאֶמְרוּ דְבָרִים בְּפֶה וְנֶאֶמְרוּ דְבָרִים בִּכְתָב וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵילּוּ אֵיזוֹ מֵהֶן חָבִיבִין. אֶלָּא מִן מָה דִכְתִיב כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. הָדָא אָמְרָה. אוֹתָן שֶׁבַּפֶּה חָבִיבִין. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי יוּדָן בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן. חַד אָמַר. אִם שִׁימַּרְתָּ מַה שֶׁבַּפֶּה וְשִׁימַּרְתָּ מַה שְׁבִּכְתָב אֲנִי כוֹרֵת אִתְּךָ בְרִית. וְאִם לָאו אֵינִי כוֹרֵת אִתְּךָ בְרִית. וְחוֹרָנָה אָמַר. אִם שִׁימַּרְתָּ מַה שֶׁבַּפֶּה וְשִׁימַּרְתָּ מַה שְׁבִּכְתָב אַתְּ מְקַבֵּל שָׂכָר. וְאִם לָאו אֵין אַתְּ מְקַבֵּל שָׂכָר. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. עֲלֵיהֶם וַעֲלֵיהֶם כָּל כְּכָל דְּבָרִים הַדְּבָרִים. מִקְרָא וּמִשְׁנָה תַלְמוּד הֲלָכוֹת וָאֲגָדוֹת. אֲפִילוּ מַה שֶׁתַּלְמִיד וָותִיק עָתִיד לְהוֹרוֹת לִפְנֵי רַבּוֹ כְּבָר נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה בַּסִּינַי. מַה טַעַם. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא. חֲבֵירוֹ מֵשֵׁיבוֹ וְאוֹמֵר לוֹ. כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. אֵין מוֹרִין לֹא מִן הַהֲלָכוֹת וְלֹא מִן הָאֲגָדוֹת ולֹא מִן הַתּוֹסָפוֹת אֶלָּא מִן הַתַּלְמוּד. וְהָא תַנָּא רִבִּי חֲלַפְתַּא בֶּן שָׁאוּל. הִיא שְׁנֵי מֵינֵי חִיטִּין הִיא שְׁנֵי מֵינֵי שְׂעוֹרִין. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כָּךְ הָיְתָה הֶלָכָה בְיָדָם וּשְׁכָיחוּהָ. הִיא שְׁנֵי מֵינֵי חִיטִּין הִיא שְׁנֵי מֵינֵי שְׂעוֹרִין. וְהָא תַנִּינָן. הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּים יְבֵישִׁין לַגּוֹרֶן. אִית לָךְ מֵימַר. שׁוּק וְגוֹרֶן. כָּךְ הָיְתָה הֶלָכָה בְיָדָם וּשְׁכָיחוּהָ. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. אֵין לְמֵידִין מִן הַהוֹרָיָיה. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאֵין לְמֵידִין מִן הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי מָנָא. הָדָא דַתְּ אֲמַר בָּהוּא דְלָא סְבַר. בְּרַם בָּהוּא דִסְבַר עֲבִיד. אֲמַר לֵיהּ. בֵּין דִסְבַר בֵּין דְּלָא סְבַר בָּהוּא דְפַלִּיג. בְּרַם בָּהוּא דְלָא פַלִּיג בֵּין סְבַר בֵּין לָא סְבַר עֲבַד. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל הָאִסּוּרִין שֶׁרִיבָה עֲלֵיהֶן. שׁוֹגֵג מוּתָּר מֵזֵיד אָסוּר. וְלֹא מַתְנִיתָה הִיא. אִם שׁוֹגֵג מוּתָּר. אִם מֵזִיד אָסוּר. מַתְנִיתָה בִתְרוּמָה דְרוֹבָהּ. אֲתַא מֵימוֹר לָךְ. וַאֲפִילוּ בִּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר עַל דָּבָר שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה כָּךְ מִצְוָה שֶׁלֹּא לוֹמַר עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נַעֲשֶׂה. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא כָּךְ אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר. רִבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אִם בָּאָת הֲלָכָה תַחַת יָדֶיךָ וְאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ אִם לִתְלוֹת אִם לִשְׂרוֹף. לְעוֹלָם הֲוֵי רָץ אַחַר הַשְּׂרֵיפָה יוֹתֵר מִן הַתְּלִיָיה. שֶׁאֵין לָךְ חָבִיב בַּתּוֹרָה מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין וְהֵן בַּשְּׂרֵיפָה. רִבִּי יוֹסֵי בָעֵי. וּלְמֵידִין דָּבָר שֶׁאֵין מִצְוָתוֹ לְכָאן מִדָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ לְכָאן.

5 תענית פתח ↗

וּמַאי טַעְמָא קְדֻים סְלוּק עֲנָנֵי מֵהָךְ זָוִיתָא דַּהֲווֹת קָיְימָא דְּבֵיתְהוּ דְּמָר לַעֲנָנָא דִידֵיהּ? מִשּׁוּם דְּאִיתְּתָא שְׁכִיחָא בְּבֵיתָא, וְיָהֲבָא רִיפְתָּא לַעֲנִיֵּי, וּמְקָרְבָא הֲנָיָיתַהּ. וַאֲנָא יָהֵיבְנָא זוּזָא, וְלָא מְקָרְבָא הֲנָיָיתֵיהּ. אִי נָמֵי: הָנְהוּ בִּירְיוֹנֵי דְּהָווּ בְּשִׁיבָבוּתַן, אֲנָא בָּעֵי רַחֲמֵי דְּלֵימוּתוּ, וְהִיא בָּעֲיָא רַחֲמֵי דְּלִיהְדְּרוּ בִּתְיוּבְתָּא וַהֲדַרוּ.

5 תנא דבי אליהו רבה פתח ↗

פעם אחת היו רבותינו ושאר חכמים יושבין בבית המדרש והיו חולקים זה עם זה ואמרו מהיכן אליהו בא זה אומר מזרעה של רחל וזה אומר מזרעה של לאה עד שהן חולקין זה עם זה באתי אליהן ועמדתי לפניהן ואמרתי להן רבותי אין אני בא אלא מזרעה של רחל ואמרו לי תן סימן לדבריך אמרתי להן ולא כתיב ביוחסין של שבט בנימין ד"ה א ח ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם. ואמרו לי ולא כהן אתה ולא כך אמרת לאשה האלמנה מלכים א י״ז:י״ג אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונה אמרתי להן אותו תינוק בן יוסף היה ורמז רמזתי לעולם שאני יורד תחלה לבבל ואח"כ יבא בן דוד. מאי לראש אשמורות אפילו עני שבישראל שיש בו תורה ומעשים טובים נוח לו להקב"ה יותר מאחאב מלך ישראל שנאמר קהלת ד׳:י״ג טוב ילד מסכן וחכם וגו' ואומר נ"י הקב"ה תפלה וכו' תהילים ק״ב:א׳ תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו עמד דוד בתפלה לפני הקב"ה ואמר לפניו רבונו של עולם אלמלא לא כתבת לנו בתורתך שמות ל״ד:ז׳ על שלשים ועל רבעים אין אדם חי על פני האדמה ונחרב העולם כולו אבל מה עשית לנו בחכמתך ובתבונתך כתבת לנו בתורה על שלשים ועל רבעים ולא עד סוף כל הדורות בודאי ה' ארך אפים ורב חסד מפני מה מפני שאתה רחום וחנון. לכן אתה ארך אפים וחסיד וצדיק ודן אתה לבני אדם לכל איש כדרכיו ומשלם אתה לכל אחד ואחד כמעשיו ומקיים אתה עליהן במדה שאדם מודד בה מודדין לו מפני שאתה חפץ בטובה ואין אתה חפץ ברעה וחפץ אתה בטובה לעשותה בשמחה ואין אתה שוקד ברעה לעשותה באנחה שנאמר תהילים ה׳:ה׳ כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ואומר תהילים ק״ל:א׳ ממעמקים קראתיך ה' וגו'. ועוד אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע עני במה יקרא שמו לפניך בשלמא העשיר יקרא שמו לפניך על שם עשרו על שם כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות ועל שם כלי חמדה שבעולם אבל העני במה יקרא שמו לפניך אלא יקרא שמו על שם בנו הא כיצד אם עומד בנו בבית הכנסת ובבהמ"ד וקורא בתורה ואומרים הבריות בן מי זה אומר בן איש פלוני עני הוא ונמצאו הרבים מברכים שמו הגדול על ידו וכן אם עומד בנו ושואל הלכות בבהמ"ד. הא למדת שאין הקב"ה נותן בנים בני בעלי תורה אלא לעניים שנאמר משלי כ״ב:כ״ב-כ״ג אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש:

5 אסתר רבה פתח ↗

שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם, יוֹם אַחֲרוֹן כְּיוֹם רִאשׁוֹן. עוֹבָדָא הֲוָה בְּגַבְרָא חַד דַּהֲוָה שְׁמֵיהּ בַּרְבּוֹהִין הָלְכוּ רַבּוֹתֵינוּ אֶצְלוֹ עַל עֵסֶק מִגְבַּת חֲכָמִים, שָׁמְעִין לִבְרֵיהּ דַּאֲמַר לֵיהּ בַּמָּה אֲנַן אָכְלִין יוֹמָא דֵין, אֲמַר לֵיהּ בִּטְרוֹקְסִימוֹן, מִן חַד בְּמָנֶא אוֹ מִן תְּרֵין בְּמָנֶא, אֲמַר לֵיהּ מִן תְּרֵין בְּמָנֶא, דְּאִינוּן כְּמִישִׁין וּזְלִילִין. אָמְרֵי הֵיכָן אֲנַן אָזְלִין גַּבֵּי הָדֵין, נֵיזֵיל וְנַעֲבֵיד עֲבִידְתָּן בְּקַרְתָּא וּבָתַר כֵּן נֵיתֵי לְגַבֵּיהּ. אֲזַלוּן וַעֲבַדוּן עִיבִידְתְּהוֹן בְּקַרְתָּא וַאֲתוֹ לְגַבֵּיהּ, וְאָמְרִין לֵיהּ הַב לָן מִצְוָותָא, אֲמַר לוֹן אֲזַלוּן לְגַבֵּי דָּא דְּבֵייתָא וְהִיא יָהֲבָה לְכוֹן חַד מוֹדְיָא דְּדִינָרִין. אֲזַלוּן לְגַבֵּי אִינְתְּתָא וַאֲמַרוּן לָהּ אֲמַר לִיךְ בַּעֲלִךְ הַב לָן מִצְוָותָא חַד מוֹדְיָא דְּדִינָרִין, אָמְרָה לוֹן הֵיכֵי אָמַר לְכוֹן גְּדִישׁ אוֹ מְחִיק, אָמְרוּ לָהּ סְתָם אֲמַר לָן. אָמְרָה אֲנָא יָהֲבָה לְכוֹן גְּדִישׁ, אִין אֲמַר לִי בַּעְלִי לָמָּה, אֲמִינָא לֵיהּ חֲבִיתִין מִן פַּרְנִי. אֲתוֹן לְגַבֵּיהּ אֲמַרוּן לֵיהּ בָּרְיָיךְ יְמַלֵּא חֶסְרוֹנָךְ. אֲמַר לוֹן הֵיכִי יְהַבְתֵּיהּ לְכוֹן גְּדִישׁ אוֹ מְחִיק, אָמְרוּ לֵיהּ סְתָם אֲמַרָן לָהּ וְאָמְרָה אֲנָא יָהֲבָה לְכוֹן יָתֵיהּ גְּדִישׁ וְאִין אָמַר בַּעְלִי לָמָּה, אֲנָא יָהֲבָה גַּדְרָאנֵיהּ מִן פּוּרְנִי. אֲמַר לְהוֹן אֵיכָן דְּכֵן הֲוֵית בְּדַעְתִּי לְמִתְנָא לְכוֹן. וְלָמָּה לָא אֲתֵיתוּן לְגַבִּי מֵרֵישׁ, אֲמַרוּן לֵיהּ שָׁמְעִינַן לְעַבְדָךְ דַּאֲמַר לָךְ בַּמֶּה אֲנַן אָכְלִין יוֹמָא דֵין, וַאֲמַרְתְּ לֵיהּ בִּטְרוֹקְסִימוֹן, וַאֲמַר לָךְ מִן חַד בְּמָנֶא אוֹ מִן תְּרֵין בְּמָנֶא, וַאֲמַרְתְּ לֵיהּ מִן תְּרֵין בְּמָנֶא דְּאִינוּן כְּמִישִׁין וּזְלִילִין. וַאֲמַרִין בַּר נָשׁ דְּאִית לֵיהּ כָּל הָדֵין מָמוֹנָא הוּא אָכֵיל בִּטְרוֹקְסִימוֹן מִן תְּרֵין בְּמָנֶא. אֲמַר לוֹן בְּנַפְשִׁי אֲנָא רַשַּׁיי בְּרַם בְּמִצְוָותָה דְּבָרְיִי לֵית אֲנָא יָכֵיל וְלָא רַשַּׁיי. בַּר לוֹפְיָינִי הֲוָה מַשִֹּׂיא אֶת בִּתּוֹ מִן צִפּוֹרִי לְעַכּוֹ, וְהֶעֱמִיד חֲנֻיּוֹת מוֹזְגוֹת יַיִן מִצִּפּוֹרִי לְעַכּוֹ וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב מִכָּאן וּמִכָּאן, אָמְרוּ לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֶאֱכִילָן עֲדָשִׁים מִן הַגֹּרֶן וְהִשְׁקָה אוֹתָן יַיִן מִן הַגַּת. אָמַר רַבִּי אָבוּן וּבִלְבָד בִּקְדֵרוֹת מְפֻחָמוֹת, בְּרַם הָכָא יוֹם אַחֲרוֹן כְּיוֹם רִאשׁוֹן.

6 סנהדרין פתח ↗

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא? כִּדְקַטְלִינְהוּ יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן, אֲזַל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְיֵשׁוּ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִינִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ לִיכִי אָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה שֶׁל מִצְרַיִם, אֲחוֹתִי: בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ וְאָנֹכִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה.

6 אבות דרבי נתן פתח ↗

אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונים לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר דבר זה אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקין וביתוסין צדוקים על שום צדוק ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם שלא היתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעוה״ז ובעוה״ב אין להם כלום:

6 עבודה זרה פתח ↗

אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁלֹּא הָלַךְ בַּעֲצַת אַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלַגָּה, שֶׁרְשָׁעִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״, ״וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד״ — שֶׁלֹּא עָמַד בַּעֲמִידַת סְדוֹם, שֶׁחֲטָאִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ מְאֹד״. ״וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב״ — שֶׁלֹּא יָשַׁב בְּמוֹשַׁב אַנְשֵׁי פְּלִשְׁתִּים, מִפְּנֵי שֶׁלֵּצָנִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ״. ״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה׳״, אַשְׁרֵי אִישׁ וְלֹא אַשְׁרֵי אִשָּׁה? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: אַשְׁרֵי מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה כְּשֶׁהוּא ״אִישׁ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אַשְׁרֵי מִי שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ ״כְּאִישׁ״. ״בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״בְּמִצְוֹתָיו״ וְלֹא בִּשְׂכַר מִצְוֹתָיו, וְהַיְינוּ דִּתְנַן: הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״, אָמַר רַבִּי: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״. לֵוִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְקָא פָּסְקִי סִידְרָא. סְלֵיק סִפְרָא, לֵוִי אָמַר: לַיְיתוֹ לַן מִשְׁלֵי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אָמַר: לַיְיתוֹ לַן תִּילִּים. כַּפְיֵיהּ לְלֵוִי וְאַיְיתוֹ תִּילִּים, כִּי מְטוֹ הָכָא ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״, פָּרֵישׁ רַבִּי וַאֲמַר: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ. אָמַר לֵוִי: רַבִּי, נָתַתָּ לָנוּ רְשׁוּת לַעֲמוֹד. אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חָמָא: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״. אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמוֹד אָדָם תּוֹרָה בְּמָקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״. וְאָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״, ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה״. וְאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ יֶהֱגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּתוֹרַת ה׳״, וַהֲדַר ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה״. וְאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם לִיגְרֵיס אִינִישׁ, וְאַף עַל גַּב דִּמְשַׁכַּח, וְאַף עַל גַּב דְּלָא יָדַע מַאי קָאָמַר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה״, ״גָּרְסָה״ כְּתִיב וְלָא כְּתִיב ״טָחֲנָה״. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״עַל גַּפֵּי״, וּכְתִיב ״עַל כִּסֵּא״! בַּתְּחִלָּה ״עַל גַּפֵּי״, וּלְבַסּוֹף ״עַל כִּסֵּא״. כְּתִיב ״בְּרֹאשׁ מְרֹמִים״, וּכְתִיב ״עֲלֵי דָרֶךְ״. בַּתְּחִלָּה ״בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים״, וּלְבַסּוֹף ״עֲלֵי דָרֶךְ״. עוּלָּא רָמֵי: כְּתִיב ״שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ״, וּכְתִיב ״וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ״ — בַּתְּחִלָּה ״שְׁתֵה מִבּוֹרֶךָ״, וּלְבַסּוֹף ״וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ״. אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה״? אִם עוֹשֶׂה אָדָם תּוֹרָתוֹ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת — מִתְמַעֵט, וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד — יַרְבֶּה. אָמַר רָבָא: יָדְעִי רַבָּנַן לְהָא מִילְּתָא וְעָבְרִי עֲלַהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא עֲבִידְתַּהּ, וְאִקַּיַּים בִּידִי. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מַאי דִּכְתִיב ״לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ״? לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים צַיָּיד הָרַמַּאי. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״צַיָּיד הָרַמַּאי יַחֲרוֹךְ״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁצָּד צִפֳּרִין, אִם מְשַׁבֵּר כְּנָפֶיהָ שֶׁל רִאשׁוֹנָה — כּוּלָּם מִתְקַיְּימוֹת בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו — אֵין מִתְקַיְּימוֹת בְּיָדוֹ. ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם״, אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: ״כְּעֵץ שָׁתוּל״ וְלֹא ״כְּעֵץ נָטוּעַ״, כׇּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּנַן: בָּעֵינָא דְּאֵימָא לְכוּ מִלְּתָא, וּמִסְתְּפֵינָא דְּשָׁבְקִיתוּ לִי וְאָזְלִיתוּ. כׇּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. שַׁבְקוּהּ וַאֲזוּל קַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוּ: הָנֵי מִילֵּי סְבָרָא, אֲבָל גְּמָרָא מֵרַב אֶחָד עֲדִיף, כִּי הֵיכִי

7 תנא דבי אליהו רבה פתח ↗

ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות אין שחוק אלא גילוי עריות שנאמר בראשית לט ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי וגו' ואמרו שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ואין שחוק אלא ע"ז שנאמר שמות לב ויקומו לצחק ואין שחוק אלא שפיכת דמים שנאמר שמואל ב ב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' ואין שחוק אלא ליצנות שנאמר ישעיה כח ועתה אל תתלוצצו וגו' שהיו מתלוצצים על דין של גיהנם שנאמר ישעיה כח לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו' כי אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה וגו'. לכך אמר הקב"ה לישראל בני אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ומיום שנברא העולם עד אותה השעה עד שדרשתי וחקרתי וצרפתי ובחנתי את כל דברי התורה כולה ומיום שבראתי את העולם וישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין לכל העולם ושליש היום אני עושה צדקה ואני זן ומפרנס ומכלכל את כל העולם כולו ואת מעשי ידי שבראתי בעולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד. ואימתי יש לפני שחוק בשעה שעכו"ם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה ואומרים בכמה גבורים הוא בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים גבורים בכמה פרשים בא עלינו באלף אלפי פרשים בכמה חרבות בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים חרבות על אותו השעה אני משחק שנאמר תהלים ב למה רגשו גוים וגו' יושב בשמים ישחק וגו' אף במקום אחר יש לפניו שחוק ואינו שחוק ממש שנאמר שמות ל ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וגו'. וחלבנה אינה נסרחת אלא אימתי יש שחוק ואינו שחוק ממש בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם שנאמר תהלים י זומם רשע לצדיק וגו' מה כתיב אחריו ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו אבל מצינו במקום אחר שנתחרט הקב"ה ביצה"ר שברא אותו ואומר מה שכר חדשתי ממנו ומה עשיתי שבראתי אותו בעולמי שנאמר קהלת י אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון באותה שעה נפתח להם פה לפושעי ישראל לבקש רחמים לקבלם בתשובה ולומר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך כי יצר הרע מגרה אותנו ברחמיך הרבים קבל אותנו בתשובה שלמה לפניך לפי שכל המרבה שיחה ותיפלות הם מלוין אותו עד אותה שעה שהוא נכנס לבית עולמו הקב"ה אומר לו בני למה לא למדת מאביך שבשמים שהוא יושב על כסא הכבוד שלו שליש יום הוא קורא ושונה ושליש היום הוא דן את הדין ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שבעולם ואין לפניו שחוק אלא שעה אחת ואם אומר אדם להקב"ה הייתי לומד תורה מבן י"ג שנה ואילך א"ל הקב"ה מה תורה עשית ומה מעש"ט תפסת והלא עסקת בשיחה בטלה ודברים שאינן ראויין והגונים שנאמר עמוס ד כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו מכאן אמרו שני בני אדם אחד עמל בד"ת ואחד עמל בדרך ארץ הרוצה לעמול בדרך ארץ נותנים לו שיעמול בדרך ארץ ועליו הכתוב אומר איוב ה כי אדם לעמל יולד למה"ד לנוד שנתמלא מים ונשפך והלך לו לאחר שעה אין בנאד כלום והרוצה לעמול בד"ת נותנין לו שיעמול בד"ת ועליו הכתוב אומר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו למה"ד לאסקופה התחתונה שהכל דשין בה ולקורה שהכל עוברין עליה וכאילן שהכל יושבין בצלו וכנר שעושה מאור עינים לרבים: יודע אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו והיה קושר חבל של ברזל במתניו ומחזיר על כל פתחי ישראל וכל מי שלא היה יודע לקרות קריאת שמע וכן מי שאינו יודע להתפלל היה מלמדו לקרות ק"ש ולהתפלל וכן מי שאינו יודע לכנוס בגופה של תורה היה מלמדו ולא אהרן בלבד אלא כל תלמיד חכם המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים ואינו נושא פנים לעשיר ולעני אלא מקרא הוא מקריא את כולם כאחת ומשנה הוא שונה את כולם כאחת מתוך כך הקב"ה מרחם עליו ונותן בו חכמה דיעה בינה והשכל ונותן לו חלק עם הצדיקים אברהם יצחק ויעקב ועליו הכתוב אומר ישעיה נג מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים וגו'. מכאן אמרו לעולם ינהג אדם בעצמו י"ח מדות. א' יהא אדם עניו בביתו. ב' חסיד בישיבה. ג' ערום ביראה. ד' חכם בתורה. ה' פיקח במעשים טובים. ו' נאה ומתקבל על הבריות. ז' מודה על האמת. ח' דובר אמת בלבבו. ט' מודה ועוזב. י' אוהב את המקום אהבה גמורה בין כשהוא טוב לו בין כשהוא רע לו. י"א מתאנח על כבוד הקב"ה ועל כבודם של ישראל כל ימיו. י"ב מחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד ביהמ"ק ולישועה שתצמיח בקרוב ולקיבוץ גליות. אז זוכה לרוח הקודש בדבריו שנאמר חבקוק ב כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו וגו' ואומר הושע יב ואתה באלקיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלקיך תמיד. י"ג יהא נאה בביאתו לבית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל בעיני הבריות כדי שימלא את ימיו. י"ד ירבה אדם ד"ת שאין לך שכר גדול מהם. ט"ו יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שירבה חכמתו בידו. ט"ז ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה שנאמר משלי כג וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש ולא זו בלבד שישמור עצמו מן התנומה אלא ישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה כי מתוך שהוא אוכל ושותה הרבה יבא לידי תנומה שנאמר דברים ח פן תאכל ושבעת וגו'. י"ז ישאל אדם את הפסוק ואת ההלכה אע"פ שהכל משחקים עליו שנאמר משלי ל אם נבלת בהתנשא אם נבלת בה תתנשא בה. י"ח יכניס אדם את עצמו לגופה של תורה אף על פי שאינו יודע ובקי בהלכה כלום אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיך תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחול לך עליהם והזהר אחר כך מעשות שלא כהוגן ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה ומתוך ארבע שלפניה וכל אותן שמונה עשרה מדות שכרן ועונשן בצדן ולא עוד אלא שכל המרבה בשחוק ובשיחה ותיפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטין על ידו ורעות רבות באות על ידו וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל נהרגין ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענין שנאמר ישעיה ט על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה וגו'. ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק ושיחה ותיפלות עליו כתיב הושע ד אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו וגו' וכאלו נשבע על שקר ומכחש ומכזב בדין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני המשפחה ואם היה בתוך השכונה ובני השכונה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני השכונה וכן אם היה בתוך בני החצר וכן אם היה בתוך בני המבוי וכן אם היה בתוך בני העיר לבסוף הוא מגלה את כל בני העיר שנאמר הושע ד על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה וגו' מפני מה מפני שלא היו מוכיחין את ישראל כלום שנאמר אך איש אל ירב ואל יוכח איש וגו' אפילו מוצאן כהן ושוחק עמהן חולק עמהם בפורעניות וכן נביא ונשיא שנאמר ועמך כמריבי כהן וכשלת היום וכשל גם נביא עמך וגו' וכן בין עכו"ם בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה מכאן אמרו כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וגם כבוד עצמו מתרבה וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט: מעשה באדם אחד שהיה עומד הוא ובנו בבית הכנסת וכל העם היו עונין אמן והללויה אחר העובר לפני התיבה ובנו עונה דברים של תפלות ולא אמר לו אביו שום דבר ואמרו לו הבריות שימחה בבנו והשיב ואמר להם מה אעשה לו תינוק הוא ישחק. שוב למחר עשה כן כל אותן ימי החג ענה בנו דברים של תיפלות ולא אמר לו אביו שום דבר לא יצתה אותה שנה לא שניה ולא שלישית עד שמתו אשתו ובניו ובן בנו ויצאו לו חמש עשרה נפשות בתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא שני בנים אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם א' שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה פעם אחד הייתי עומד אני והוא בבית הכנסת כיון שהגיע שליח צבור לקדושת השם הגביה אותו בן אדם את קולו וענה אחריו בקול רם קדושת השם ואמר ק' ק' ק' כו' אמרתי לו בני מה ראית שהגבהת את קולך עד מאוד ואמר לי לא די שלא קריתי ולא שניתי אלא עכשיו שניתן לי רשות אגביה את קולי ותנוח עלי נפשי אמרו לא יצתה אותה שנה ולא שניה ולא שלישית עד שעלה אותו איש מבבל לארץ ישראל עמדו ועשאוהו ממונה מבית קיסר ומינוהו על כל הבירניות שבארץ ישראל ונתנו לו מקום ובנה לו בית וישב בה כל ימי חייו והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות. ושוב מעשה בכהן א' שהאכיל את בהמתו תרומה ונפלה אש עליו ואכלה מביתו שלשים זכרים וששים בגדים ועשרים וארבע כדים של יין ועשרה כדי שמן ושאר ממון הרבה והיה בא וישב לפני החכמים ואמר להן רבותי נפלה עלי אש ואכלה ממני כך וכך זכרים כך וכך יין וכך וכך שמן ושאר ממון שהיה לי הכניסו חכמים יגון ואנחה בלבם אמרו לא זזו משם עד שבא אדם אחד שאינו בקי בהלכה ואמר לו המאכיל את בהמתו תרומה מהו א"ל מותר אמר לו שמא אסור אמר לו לאו ואמר לו אני כהן והאכלתי את בהמתי תרומה וכששמעו החכמים בדבר ענו כולם כאחד ואמרו ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים וכי תרומה וקודש שאין להם אוכלים אינן הולכין אלא לשרפה אלא עשית שלא כדין אמר להן והלא תנן כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין אמרו לו לא אמרו אלא כרשינין מפני שהן מאכל לבהמה רק בשני רעבון בני אדם אוכלין אותם לפיכך לא גזר דהמע"ה עליהן אלא בשני רעבון משום שהם מאכל אדם באותה שעה מכאן אמרו כל המאכיל לבהמתו תרומה בין תרומת הארץ בין תרומת חוץ לארץ עליו הכתיב אומר בוזה דרכיו ימות משלי יט ואומר במדבר יח ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ואומר קהלת י חופר גומץ בו יפול. מכאן אמרו אל ילמוד אדם תורה ברבים אא"כ קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש שנאמר תהלים קו מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. הרי הוא אומר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלקים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה וכך אמר הקב"ה לאדם מיום שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים והצל עצמך מן הגזל ומן הדבר מכוער לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה מה שעשית לפיכך באו עליך יסורין שאין יסורין באין על האדם אלא לטובתו להוציא מידו כל מה שחטא ועשה. ד"א ביום טובה וגו' שנו חכמים במשנה אל תתיאש מן הפורעניות לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה בפורעניותן של הרשעים שהם היו מזלזלין בתורה ובמצות ויורדין לגיהנם שנאמר ישעיה סו וראיתם ושש לבבכם לכך נאמר וביום רעה ראה. הרי הוא אומר ירמיה לא כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו שני אחים שבבית אחד האחד קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו': ד"א כי פדה ה' את יעקב וגו' לשני ת"ח האחד קשה מחבירו כדאמרן ד"א לשני שותפין בעסק אחד בשדה ואחד במלאכה ואחד מהן קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו'. ד"א כי פדה ה' את יעקב מי שיש לו שתי נשים לאחת מקיים שארה כסותה ועונתה ולאחת אינו מקיים עונש גדול יש שם וכל מי שאינו מודה בדברים הללו ואינו רוצה בתוכחה עליו הכתוב אומר מסיר אזנו משמוע תורה וגו' משלי כח ושנו חכמים במשנה כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם כיוצא בדבר אתה אומר תהלים קלג הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשדיבר הקב"ה עם משה אב לחכמים ואב לנביאים לגאול את ישראל לא היה לו לסרב בשליחות המקום אף על פי כן לא דבר הקב"ה עמו אלא בלשון שמחה שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו שמות ד והלא הדברים קל וחומר ומה משה חכם החכמים הגדולים ואב לנביאים ולא היה לו לסרב בשליחות המקום אעפ"כ לא היה הקב"ה מדבר עמו אלא בשמחה אהרן אחיו שנתכוון ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל לישראל ובין ישראל לחכם ובין חכם לחכם ובין אדם לחבירו ובין איש לאשתו על אחת כמה וכמה שהיה מדבר הקב"ה עמו בשמחה עליהם הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וגו'. ד"א הנה מה טוב וגו' עשה אדם מעש"ט בילדותו והזקין וכופל את מעשיו לטובה עליו הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א קרא אדם תורה נביאים וכתובים בילדותו והזקין וכופל את מעשיו ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות עליו הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים וגו'. ד"א אם האחד יושב ושונה עם חבירו עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א שני אחים בבית אחד וקורין ושונין זה עם זה ושמחים זה עם זה ואוכלין ושותין זה עם זה עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ועתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ויאמר להם אני הוא שנמסרתם למיתה עלי ואני הוא שנהרגתם עלי לכן תהיו אתם כמוני מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תהיו אתם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר ישעיה לג מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים מאי תראינה ארץ מרחקים אלו הלכות שהן היו בדעתו של הקב"ה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם ואמר אותן להם לישראל ואומר מלאכי א ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל עיניכם תראינה זו מדת הדין בעכו"ם ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל כך אומר הקב"ה לישראל בני קראו את המקרא והרבו אותו ושנו את המשנה והרבו אותה עד שאני בעצמי אבוא ואומר לכם על הטמא טמא ועל הטהור טהור על הטהור במקומו ועל הטמא במקומו שנאמר הושע ז זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד וגו' עד יבא ויורה צדק לכם.

8 תענית פתח ↗

שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח שֶׁיָּרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ חִטִּים כִּכְלָיוֹת, וּשְׂעוֹרִים כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים, וַעֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב, וְצָרְרוּ מֵהֶם דּוּגְמָא לַדּוֹרוֹת, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה הַחֵטְא גּוֹרֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאתֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם״.

8 תלמוד ירושלמי כתובות פתח ↗

תַּנֵּי רַבָּן שֶׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. כָּל מַכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִיצָה מִתְרַפֶּה מִכְּתוּבָתָהּ. וְשֶׁאֵין לָהּ קִיצָה מִתְרַפְּאָה מִן הַנְכָסִין. כְּהָדָא. חָדָא אִיתָא אֲתַת לְגַבֵּי רִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לָהּ. קְצַץ הוּא אַסְיָיךְ. אָמְרָה לֵיהּ. לָא. לֹא כֵן אָמַר רִִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אַל תַּעַשׂ עַצְמָךְ כְּעֹרְכֵי הַדַּיָינִין. שֶׁלֹּא לְגַלֹּות לְיָחִיד אֶת דִּינוֹ. יְדַע הָיָה בָהּ שֶׁהִיא כְשֵׁירָה.

10 נדרים פתח ↗

מַאי שְׁנָא מִדְרָשׁ דְּלָא — דִּכְתִיב: ״וְאֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם״, וּכְתִיב: ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳״, מָה אֲנִי בְּחִנָּם — אַף אַתֶּם נָמֵי בְּחִנָּם. מִקְרָא נָמֵי בְּחִנָּם!

10 שבת פתח ↗

וּמִפְּנֵי בִּיטּוּל עֲנִיִּים — שֶׁלֹּא יְהוּ עֲנִיִּים יוֹשְׁבִין וּמְשַׁמְּרִין ״עַכְשָׁיו מַנִּיחַ בַּעַל הַבַּיִת פֵּאָה״. וּמִפְּנֵי חֲשָׁד — שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִין וְשָׁבִין אוֹמְרִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁלֹּא הִנִּיחַ פֵּאָה בְּשָׂדֵהוּ. וּמִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״. אַטּוּ כּוּלְּהוּ לָאו מִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״ נִינְהוּ? אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי הָרַמָּאִין. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר רְדִיפָה אָמַר רַב הוּנָא: נֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פִיּוֹת — עוֹלָה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. אָמַר רָבָא: מִילֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְהִקִּיפָהּ פְּתִילוֹת. כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עוֹלָה לְכַמָּה בְּנֵי אָדָם. לֹא כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עֲשָׂאָהּ כְּמִין מְדוּרָה, וַאֲפִילּוּ לְאֶחָד נָמֵי אֵינָהּ עוֹלָה. אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, נֵר בֵּיתוֹ וְנֵר חֲנוּכָּה — נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. נֵר בֵּיתוֹ וְקִידּוּשׁ הַיּוֹם — נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. בָּעֵי רָבָא: נֵר חֲנוּכָּה וְקִידּוּשׁ הַיּוֹם מַהוּ? קִידּוּשׁ הַיּוֹם עֲדִיף — דִּתְדִיר, אוֹ דִילְמָא נֵר חֲנוּכָּה עֲדִיף — מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא? בָּתַר דְּבַעְיַהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ: נֵר חֲנוּכָּה עֲדִיף, מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא. אָמַר רַב הוּנָא: הָרָגִיל בְּנֵר הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה — זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. הַזָּהִיר בְּצִיצִית — זוֹכֶה לְטַלִּית נָאָה. הַזָּהִיר בְּקִידּוּשׁ הַיּוֹם — זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַּרְבֵי יַיִן. רַב הוּנָא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּתְחָא דְרַבִּי אָבִין נַגָּרָא. חֲזָא דַּהֲוָה רְגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא, אֲמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נָפְקִי מֵהָכָא. נָפְקִי מִינַּיְיהוּ רַב אִידִי בַּר אָבִין וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין. רַב חִסְדָּא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי נָשָׁא דְּרַב שֵׁיזְבִי. חֲזָא דַּהֲוָה רְגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא, אֲמַר: גַּבְרָא רַבָּא נָפֵק מֵהָכָא. נְפַק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁיזְבִי. דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף הֲוָת מְאַחֲרָה וּמַדְלְקָה. אֲמַר לַהּ רַב יוֹסֵף: תָּנֵינָא ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה״ — מְלַמֵּד שֶׁעַמּוּד עָנָן מַשְׁלִים לְעַמּוּד הָאֵשׁ וְעַמּוּד הָאֵשׁ מַשְׁלִים לְעַמּוּד הֶעָנָן. סְבַרָה לְאַקְדּוֹמֵי. אֲמַר לַהּ הָהוּא סָבָא: תָּנֵינָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר. אָמַר רָבָא: דְּרָחֵים רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ בְּנִין רַבָּנַן. דְּמוֹקִיר רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ חַתְנָווֹתָא רַבָּנַן. דְּדָחֵיל מֵרַבָּנָן, הוּא גּוּפֵיהּ הָוֵי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן. וְאִי לָאו בַּר הָכֵי הוּא, מִשְׁתַּמְעָן מִילֵּיהּ כְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן. וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וְכוּ׳: מַאי שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה? אָמַר רַבָּה: שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמְאָה. וְאַמַּאי קָרוּ לֵהּ ״שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה״? — הוֹאִיל וְלִשְׂרֵיפָה עוֹמֵד. וּבְשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא? מִתּוֹךְ שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְבַעֲרוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטֶּה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּיוֹם טוֹב לִישְׁתְּרֵי! אַלְּמָה תְּנַן: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב? — גְּזֵרָה יוֹם טוֹב אַטּוּ שַׁבָּת. רַב חִסְדָּא אָמַר: לְשֶׁמָּא יַטֶּה לָא חָיְישִׁינַן, אֶלָּא הָכָא בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת עָסְקִינַן — לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּיוֹם טוֹב עָסְקִינַן! אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: ״מַה טַּעַם״ קָאָמַר: מַה טַּעַם אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב — לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב.

10 קידושין פתח ↗

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת וְכוּ׳. תַּנְיָא: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁכׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין עוֹמֶדֶת לוֹ אֶלָּא בִּימֵי יַלְדוּתוֹ, אֲבָל בִּימֵי זִקְנוּתוֹ הֲרֵי הוּא מוּטָּל בָּרָעָב. אֲבָל תּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן – עוֹמֶדֶת לוֹ לָאָדָם בְּעֵת יַלְדוּתוֹ, וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּעֵת זִקְנוּתוֹ. בְּעֵת יַלְדוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים״ בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ״.

11 אבות דרבי נתן פתח ↗

אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא יורו דבר משמכם שלא כתלמוד תורה ותחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים ואף התלמידים הבאים אחריכם שמא יורו דבר משמכם שלא כתלמוד תורה ותחובו חובת גלות ויגלו למקום מים הרעים. איזהו מים הרעים הוי אומר תהילים ק״ו:ל״ה ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם דבר אחר מים הרעים כמשמעו. וי״א שמא יגלו לעבודה קשה:

12 אבות דרבי נתן פתח ↗

מה היה קפדנותו של שמאי הזקן אמרו מעשה באדם אחד שעמד לפני שמאי א״ל רבי כמה תורות יש לכם א״ל שתים אחת בכתב ואחת בע״פ א״ל את שבכתב אני מאמין לך את שבע״פ איני מאמין לך גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל א״ל רבי כמה תורות נתנו א״ל שתים אחת בכתב וא׳ בע״פ א״ל בכתב אני מאמינך בע״פ אין אני מאמינך א״ל בני שב כתב לי אלף בית א״ל מה זה א״ל אלף א״ל אין זה אלף אלא בית א״ל מהו זה א״ל בית א"ל אין זה בית אלא גימל א״ל מניין אתה יודע שזה אלף וזה בית וזה גימל א״ל כך מסרו לנו אבותינו הראשונים שזה אלף וזה בית וזה גימל כשם שקבלת זו באמונה כך קבל עליך זו באמונה. מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בהכ״נ ושמע תינוק שקורא שמות כ״ח:ד׳ ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל בא לפני שמאי א״ל רבי כל הכבוד הזה למי אמר לכה״ג שעומד ומשמש ע״ג המזבח א״ל גיירני ע״מ שתשימני כה״ג א״ל אין כהן בישראל ואין לנו כהנים גדולים שיעמדו וישתמשו בכהונה גדולה אלא גר הקל שלא בא אלא במקלו ובתרמילו ויבא וישתמש בכהונה גדולה גער בו והוציאו בנזיפה. בא להלל א׳׳ל רבי גיירני ע״מ שתשימני כה״ג שאעמוד ואשמש ע״ג המזבח אמר לו שב ואומר לך דבר אחד מי שמבקש להקביל פני מלך ב״ו לא דין הוא שילמוד איך יכנס ואיך יצא א״ל הן אתה שמבקש להקביל פני ממ״ה הקב״ה לא דין הוא שתלמוד איך תכנס לבית קדש הקדשים איך תיטיב את הנרות איך תקרב לגבי מזבח איך תערוך את השלחן איך תסדר את המערכה אמר לו הטוב בעיניך עשה. כתב לו תחלה אלף בית ולמדו תורת כהנים והיה לומד והולך עד שהגיע במדבר א׳:נ״א והזר הקרב יומת נשא אותו גר ק״ו בעצמו ואמר מה אם ישראל שנקראו בנים למקום ועליהם אמרה שכינה שמות י״ט:ו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אעפ״כ הזהיר עליהם הכתוב והזר הקרב יומת אני גר הקל לא באתי אלא בתרמילי עאכ״ו מיד נתפייס אותו גר מאליו בא לו אצל הלל הזקן א״ל כל הברכות שבתורה ינוחו על ראשך שאם היית כשמאי הזקן לא באתי להקהל בישראל. קפדנותו של שמאי הזקן בקש לאבדני מן העוה״ז ומן העוה״ב. ענותנותך הביאני לחיי העוה״ז והבא. אמרו לאותו גר נולדו שני בנים לאחד קראו הלל ולאחד קראו גמליאל והיו קוראין אותם גרים של הלל:

13 שמות רבה פתח ↗

וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ, רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא פָּתַח משלי כה, ז; כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ, הִלֵּל אוֹמֵר הַשְׁפָּלָתִי זוֹ הַגְבָּהָתִי וְהַגְבָּהָתִי הִיא הַשְׁפָּלָתִי, מוּטָב לָאָדָם שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה לְמַעְלָן וְלֹא יֹאמְרוּ לוֹ רֵד לְמַטָּן. אָמַר דָּוִד תהלים קיג, ה: הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, כְּשֶׁאֲנִי מַגְבִּיהַּ אֶת עַצְמִי הֵם מַשְׁפִּילִים יְשִׁיבָתִי, הֱוֵי: הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, וּכְשֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמִי הֵם מַגְבִּיהִין אוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קיג, ו: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, מִי גָרַם לִי לִרְאוֹת כָּל הָאֲרָצוֹת, שֶׁכָּתוּב דברי הימים א יד, יז: וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת, עַל שֶׁהִשְׁפַּלְתִּי אֶת עַצְמִי. דָּבָר אַחֵר, כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה, זֶה משֶׁה, כְּשֶׁנִּגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּסְּנֶה, כְּמָה דְתֵימָא שמות ג, ב: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' וגו', אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר נְחֶמְיָה טִירוֹן הָיָה משֶׁה לַנְּבוּאָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִגְלָה אֲנִי עָלָיו בְּקוֹל גָּבֹהַּ אֲנִי מְבַעֲתוֹ, וְאִם בְּקוֹל נָמוּךְ בּוֹסֵר הוּא עַל הַנְּבוּאָה, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִגְלָה עָלָיו בְּקוֹלוֹ שֶׁל אָבִיו, אָמַר בָּא אָבִי מִמִּצְרַיִם, אָמַר לוֹ אֵינִי אָבִיךָ אֶלָּא שמות ג, ו: אֱלֹהֵי אָבִיךָ, שמות ג, ו: וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר לֹא עָשָׂה משֶׁה יָפֶה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו, שֶׁאִלּוּלֵי שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו הָיָה מְגַלֶּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה לְּמַעְלָן וּמַה לְּמַטָּן וּמַה שֶּׁהָיָה וּמֶה עָתִיד לִהְיוֹת, וּבָאַחֲרוֹנָה בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי לֹא בִקַּשְׁתָּ, עַכְשָׁו שֶׁבִּקַּשְׁתָּ אֵינִי מְבַקֵּשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אַף עַל פִּי כֵן הֶרְאָה לוֹ שָׁלשׁ, בִּשְֹּׂכַר שָׁלשׁ זָכָה לְשָׁלשׁ, בִּשְׂכַר וַיַּסְתֵּר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה. בִּשְׂכַר שמות ג, ו: כִּי יָרֵא, שמות לד, ל: וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. בִּשְׂכַר שמות ג, ו: מֵהַבִּיט, במדבר יב, ח: וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר כָּבוֹד גָּדוֹל עָשָׂה משֶׁה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו, אֲבָל נָדָב וַאֲבִיהוּא פָּרְעוּ רָאשֵׁיהֶן וְזָנוּ עֵינֵיהֶן מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כד, יא: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר, וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ, נִתְאַוָּה לַעֲמֹד עַל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים וְשַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, וּמִנַּיִן שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים נִקְרָא כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ג, לה: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ישעיה כד, כג: וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. וּמִנַּיִן שֶׁשַּׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים נִקְרָא כָבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עג, כד: וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשִׁיבוֹ, שמות לג, כ: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, אֵין לָשׁוֹן פָּנָי הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא שַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, כְּדִכְתִיב דברים ז, י: וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ.

13 אבות דרבי נתן פתח ↗

אף הוא אומר בלשון בבלי ד׳ דברים נגד שמא אבד שמיה ודלא משמש חכימיא קטלא חייב ודלא מוסיף פסיד ודישתמש בתגא אבד ואזיל ליה. נגד שמא אבד שמיה כיצד מלמד שלא יוציא לו לאדם שם במדינה שכיון שיוציא לו שם במדינה סוף שנותנין בו עיניהם והורגין אותו ונוטלין ממנו את ממונו. ודלא משמש חכימיא קטלא חייב כיצד אמרו מעשה באדם אחד מבית רמה שהיה נוהג בעצמו מדת חסידות שלח אליו תלמיד אחד רבן יוחנן בן זכאי לבודקו הלך ומצאו שנטל שמן ונתנו על גבי כירים ונטלו מעל הכירים ונתנו לתוך של גריסין א״ל מה אתה עושה א״ל כהן גדול אני ותרומה בטהרה אני אוכל א״ל כירים זה טמא או טהור א״ל וכי יש לנו בתורה על כירים שטמא והלא לא אמרה תורה אלא על תנור שטמא שנאמר ויקרא יא כל אשר בתוכו יטמא א״ל כשם שאמרה תורה על תנור שטמא כך אמרה תורה על כירים שטמא שנאמר שם תנור וכירים יותץ טמאים הם א"ל א״כ היית נוהג לא אכלת תרומה טהורה מימיך. ודלא מוסיף פסיד כיצד מלמד שאם שנה אדם מסכתא או שתים או שלש מסכתות ואין מוסיף עליהם סוף שמשכח את הראשונות. ודאשתמש בתגא אבד ואזיל ליה כיצד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:

15 סנהדרין פתח ↗

כִּדְתַנְיָא: ״לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה״ – אֵלּוּ רָאשֵׁי גָלִיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִין אֶת יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁבֶט. ״וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו״ – אֵלּוּ בְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הִלֵּל, שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה בָּרַבִּים.

15 פסחים פתח ↗

בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶם: מַלְכָּה וּמֶלֶךְ דְּדַעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן — יֹאכְלוּ מִן הָרִאשׁוֹן. אֲנַן לֹא נֹאכַל לֹא מִן הָרִאשׁוֹן וְלֹא מִן הַשֵּׁנִי.

15 בראשית רבה פתח ↗

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, זֶה מָכִיר וגו' וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו בראשית מט, י, שֶׁבָּא וְנִתְחַבֵּט לִפְנֵי רַגְלָיו. עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְלוֹ יִקְהַת עַמִּים, שֶׁהוּא בָּא וּמַקְהֶה שִׁנֵּיהֶם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. דָּבָר אַחֵר, לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, זוֹ סַנְהֶדְּרִין שֶׁהִיא מַכָּה וְרוֹדָה. וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, אֵלּוּ שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם אֶחָד מִימִין וְאֶחָד מִשְׂמֹאל. עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, נִמְנוּ וְאָמְרוּ הִלֵּל מִשֶּׁל מִי, אָמַר רַבִּי לֵוִי מְגִלַּת יֻחָסִים מָצְאוּ בִּירוּשָׁלַיִם וּכְתִיב בָּהּ הִלֵּל מִדָּוִד. רַבִּי חִיָּא רַבָּה מִן דִּשְׁפַטְיָה בֶּן אֲבִיטָל. דְּבֵית כַּלְבָּא שָׂבוֹעַ מִדְּכָלֵב. דְּבֵית צִיצִית הַכַּסָּת, מִן דְּאַבְנֵר. דְּבֵית כּוֹבְשִׁין, מִן דְּאַחְאָב. דְּבֵית יָצְאָה, מִן דְּאָסָף. דְּבֵית יֵהוּא, מִן צִפּוֹרִין. דְּבֵית יַנַּאי, מִן דְּעֵלִי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מִן דְּיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב. רַבִּי נְחֶמְיָה, מִדִּנְחֶמְיָה הַתִּרְשָׁתָא.

16 בבא בתרא פתח ↗

עֲבַד רַב חִסְדָּא עוֹבָדָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּן עוּקְבָא וְרַבָּן נְחֶמְיָה בְּנֵי בְנָתֵיהּ דְּרַב, לְרַב חִסְדָּא: שָׁבֵיק מָר רַבְרְבֵי, וְעָבֵיד כְּזוּטְרֵי?! אֲמַר לְהוּ: וַאֲנָא נָמֵי כְּרַבְרְבֵי עֲבַדִי, דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – קָנְתָה, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת.

17 אבות דרבי נתן פתח ↗

שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. אם לחכמים יפה שתיקה קל וחומר לטיפשים:

17 קוהלת רבה פתח ↗

זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ, בֶּן עַזַּאי וְרַבִּי עֲקִיבָא, בֶּן עַזַּאי אָמַר זְבוּב אֶחָד שֶׁמֵּת אֵינוֹ מַבְאִישׁ וּמַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ, אֶלָּא בְּחֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא אִבֵּד מִמֶּנּוּ טוֹבָה הַרְבֵּה. דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא ישעיה ה, יד: לָכֵן הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִּיהָ לִבְלִי חֹק, חֻקִּים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לִבְלִי חֹק, מִי שֶׁאֵין לוֹ מִצְווֹת שֶׁתַּכְרִיעַ לוֹ עַל זְכֻיּוֹתָיו. דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אוֹמְרִים, הָאָדָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וּלְעוֹלָם יָמֹד אָדָם עַצְמוֹ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵרָה אַחַת אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, לְפִי שֶׁהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, בְּחֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא זֶה אִבֵּד מִמֶּנּוּ וּמִן הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה.

18 סנהדרין פתח ↗

אֲתָאן לְתַנָּא קַמָּא. דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּיב אֶת הַחַיָּיב. וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּיב עָנִי מָמוֹן, וְשִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ – זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.

18 דברים רבה פתח ↗

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב משלי כא, ג: עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח, כְּזֶבַח אֵין כְּתִיב אֶלָּא מִזָּבַח, כֵּיצַד, הַקָּרְבָּנוֹת לֹא הָיוּ קְרֵבִין נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל הַצְּדָקָה וְהַדִּינִים נוֹהֲגוֹת בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹא בִּפְנֵי הַבַּיִת. דָּבָר אַחֵר, הַקָּרְבָּנוֹת אֵין מְכַפְּרִין אֶלָּא לְשׁוֹגֵג, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין מְכַפְּרִים בֵּין לְשׁוֹגֵג בֵּין לְמֵזִיד. דָּבָר אַחֵר, הַקָּרְבָּנוֹת אֵין נוֹהֲגִים אֶלָּא בַּתַּחְתּוֹנִים, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעֶלְיוֹנִים וּבֵין בַּתַּחְתּוֹנִים. דָּבָר אַחֵר, הַקָּרְבָּנוֹת אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָתָן דברי הימים א יז, ד ה: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל דָּוִיד עַבְדִּי כֹּה אָמַר ה' לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִי הַבַּיִת לָשָׁבֶת. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מתהלך מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן. כָּל מִי שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּל אֶת דָּוִד מָה הָיָה עוֹשֶׂה הָיָה אוֹמֵר לוֹ טוֹב שֶׁיִּבָּנֶה הַבַּיִת. תֵּדַע לְךָ, מַה דָּוִד אוֹמֵר תהלים קכב, א: שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ, מְבַקְּשִׁים לִי דְּבָרִים לוֹמַר שֶׁאֵין אַתָּה בּוֹנֶה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שָׁעָה אַחַת מֵחַיֶּיךָ אֵין אֲנִי מְחַסֵּר, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר שמואל ב ז, יב: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַצְּדָקָה וְהַדִּינִין שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֲבִיבִין עָלַי מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר שמואל ב ח, טו: וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. מַהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַב נַחְמָן חַד אָמַר הָיָה דָן אֶת הַדִּין מְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב, אִם לֹא הָיָה לַחַיָּב לִתֵּן, הָיָה דָּוִד נוֹתֵן מִשֶּׁלּוֹ. הֱוֵי מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן אִם כֵּן נִמְצֵאתָ מֵבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לִידֵי רַמָּיּוּת, וּמַהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, הָיָה דָן אֶת הַדִּין מְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב, הֱוֵי מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, שֶׁהָיָה מוֹצִיא אֶת הַגָּזֵל מִיָּדוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הוֹאִיל וְכָךְ הַדִּינִין חֲבִיבִים לְפָנַי, הֱווּ זְהִירִין בָּהֶם.

18 תלמוד ירושלמי בבא מציעא פתח ↗

הלכה: הַמַּעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כול׳. תַּנֵּי רִבִּי נְחֶמְיָה קַדָּר מְסַר קַדְרוֹי לְבַר נַשׁ תָּבְרִין. אָרִים גּוּלְתֵיהּ. אֲתַא גַבֵּי רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה אֲמַר לֵיהּ. אֵיזִיל אֱמוֹר לֵיהּ. לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. אֲזַל וַאֲמַר לֵיהּ וִיהַב גּוּלְתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. יְהַב לָךְ אַגְרָךְ. אֲמַר לֵיהּ. לָא. אֲמַר לֵיהּ. זִיל וֶאֱמוֹר לֵיהּ וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמוֹר. אֲזַל וַאֲמַר לֵיהּ וִיהַב לֵיהּ אַגְרֵיהּ.

1 פתיחת מסכת אבות היא הכרזה דתית רבת משמעות. יש לקרוא אותה כמסד מכונן של תורת חז"ל. במקביל אין המשפט בא לתאר תיאור היסטורי, כפי שנראה במפורט להלן.

2 משה קיבל תורה מסיני – מילת המפתח היא "תורה", ויש לברר מה נכלל במונח זה. מסתבר שאין הכוונה לתורה שבכתב המוכרת לנו והכתובה בספר התורה. ספר התורה ניתן ומאז הוא קיים, וממילא דרכי העברתו בלתי משמעותיות. איש בעולם היהודי לא פקפק בכך שספר התורה שבידינו בידיו איננו ספר התורה המקורי. אמנם בספרות היהודית יש מחלוקת האם ספר התורה נכתב בכתב הנוכחי המוכר לנו היום, או שמא הוא ניתן בכתב אחר תוס', סנהדרין פ"ד ה"ז; בבלי, סנהדרין כא ע"ב ומקבילות, אבל ויכוח זה לא גרם לפקפוק קל בכך שתוכנו ומילותיו הם אלו שניתנו בסיני. התנא לא צריך היה לאמת טיעון זה. אין זאת אלא שה"תורה" המדוברת כאן היא מונח כללי יותר הכולל את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה, או חלקים מרכזיים ממנה. בספרות חז"ל חוזרת האבחנה בין שתי התורות הללו, זו שבעל פה וזו שבכתב. החלוקה מופיעה במקור תנאי אחד בלבד: "מלמד ששתי תורות ניתנו לישראל, אחת בפה ואחת בכתב. שאל אגניטוס הגמון את רבן גמליאל אמר לו כמה תורות ניתנו לישראל? אמר לו שתים אחת בפה ואחת בכתב" ספרי דברים, שנא, עמ' 408. בהשראתה של משנתנו מסכם המדרש התנאי: " 'בהר סיני ביד משה', מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה ע"י משה מסיני" ספרא, בחוקותי פרק ח הי"ב, קיג ע"ג. הלכותיה, דקדוקיה ופירושיה הם עיקר התורה שבעל פה. ה"תורה" היא כלל התורה, כולל זו שבעל פה, ושוב אין הפרדה בין השניים. כמו כן: "...כל המצות הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הכללים והפרטים הגופים והדקדוקים נאמרו למשה מסיני" ספרי זוטא, ו כג, עמ' 247.

3 יתר המקורות הם אמוראיים. על רקע זה מותר להציע שהחלוקה עצמה הייתה קדומה, שהרי היא נרמזת במקורות נוספים, ואפילו במקורות שמחוץ לבית המדרש, אבל הניסוח הוא תנאי מאוחר בלבד.

4 דוגמה נוספת לתפיסה זו היא האגדה הבאה: "תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב – אני מאמינך, ושבעל פה – איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה" אבות דרבי נתן, נו"א פט"ו; נו"ב פכ"ט, לא ע"א-ע"ב; בבלי, שבת לא ע"א. אם כן שתי תורות הן, והתלמוד מייחס לשמאי את התפיסה שאמנם שתי תורות הן אבל הן מאוחדות. הלל המופיע בהמשך הסיפור אינו חלוק על תפיסה תאולוגית זו, אם כי מוכן להתחיל וללמד את החלק הכתוב בלבד. לתפיסה זו מקבילות רבות נוספות בבלי, קידושין סו ע"א; שמות רבה, מז ג, ועוד.

5 בספרות התנאים אין המונחים "תורה שבכתב" ו"תורה שבעל פה" מופיעים, אבל במקומם מצויים המונחים "דברי תורה" מול "דברי סופרים". אנו מקבלים את דברי גילת ודה פריס שאלו מושגים שונים, ולא נרחיב בהם כאן.

6 במשנתנו אין הביטוי "תורה שבעל פה" מופיע, ואיננו מובחן. אפשר אמנם להבין שלכך התכוון המחבר, אבל אפשר גם שהוא אינו דוגל באבחנה זו. יפה הראה מ"ד הר שגם בספרותם של בני כתות מדבר יהודה אין האבחנה שבין התורה שבעל פה לזו שבכתב קיימת. כל ה"תורה" נתפסת כישות אחת. יש להניח שגם הם ידעו להבחין בין הכתוב המקראי לתוספות ההלכתיות שאינן בתורה, והא ראיה שיש להם ספרים שבהם טקסט מקראי בלבד. אבל ספרי ההלכה שלהם מביאים לפני הקורא עירוב של ציטוטים מהתורה עם הלכות קדומות או חדשות מבית היוצר הכיתתי. הווה אומר, תורה שבעל פה לא נתפסה כישות עצמאית. בניגוד לכך, ברוב מניין ובניין של ספרות חז"ל פסוק מהתורה מובא כציטוט עם סימן ספרותי מוגדר "שנאמר", "דכתיב" וכדומה, ודברי תורה שבעל פה חז"ל מופיעים בלשון אחרת. הצורה הספרותית קשורה לתפיסת המהות של תורה שבעל פה. מסכת אבות כאן אינה מבחינה בין שתי התורות. להערכתנו אין להרחיק לכת בפרשנותה של עובדה זו. אין כאן תפיסה דתית אחרת, אלא שהתנא עוסק בעיקר בשושלת המסירה של התורה שבעל פה.

7 שושלת המסירה

8 התנא מציג באופן כללי את אחד ההסברים המקובלים לתוקפה ולסמכותה של התורה שבעל פה. אמנם לכאורה "תורה שבעל פה" כוללת חידושי חכמים וממילא יש מקום לתהות על סמכותם, אבל כל הדברים נמסרו למשה מסיני והגיעו אלינו דרך שושלת הקבלה. אין ספק שזו הצגה פשטנית של הדברים. גם התנא חייב היה לדעת שיש הלכות שנקבעו על ידי חכמים, והא ראיה שחלו שינויים בהלכות. ביטויים כמו "בראשונה", "חזרו לומר" וכיוצא באלו מלמדים על שינויים, ולפחות השלב האחרון איננו קבלה מסיני. יתר על כן, התנא אינו עונה כיצד התהוו המחלוקות שהן מרכיב מרכזי בכל חיבור השייך למסגרת התורה שבעל פה. לא כאן המקום לבירור תאולוגי על עמדתם עמדותיהם של חז"ל על התפתחות התורה שבעל פה ועל מקורה. להערכתנו ניתן לאפיין כמה עמדות מרכזיות בספרות חז"ל, וכמובן בספרות ימי הביניים ובספרות המחקר בת זמננו קיימות עמדות נוספות. נסתפק בכך שהתנא מציג מרכיב אחד, בפשטות, מבלי להיכנס לבירורים נוספים.

9 זאת ועוד; כפי שהראינו במבוא, למסכת אבות עריכה תאולוגית. מגמתה של העריכה להסביר ששושלת המסירה התחילה במשה דרך הלל ותלמידיו, והנשיאים לבית רבי צאצאי הלל? הם ממשיכי השושלת ובעלי הסמכות. מגמה חילופית, העומדת בהתנגשות מסוימת עם הראשונה, היא שתלמידי רבן יוחנן בן זכאי הם ממשיכי השושלת. כך או כך, אין כאן תשובה לבעיות הדתיות של מסירת התורה שבעל פה, אלא ניסיון לגייס את רעיון המסירה לטובת הסברת מעמדם ותוקפם של חכמים מאוחרים. צמצום זה יתברר ביתר שאת בהמשך, אגב הדיון ב"זקנים".

10 הסברנו את המשנה בהכרזה מצומצמת על חשיבות המסירה כבסיס ללגיטימציה של חכמים בכלל, ושל חכמים מסוימים בפרט. ברם, לומדי המשנה לדורותיה לא דקדקו בדבר. המסר שתורה שבעל פה נמסרה בסיני חלחל עמוק ודחה את ההסברים האחרים, המלומדים והביקורתיים יותר. חילוקי הדעות והמאבקים נגד המערערים על סמכות חז"ל צדוקים, קראים, רפורמים וסתם בעלי ביקורת גרמו לחיזוק המסר הפשטני שכל דברי חכמים ניתנו למשה מסיני. עם זאת, גם בספרות חז"ל מופיעים שִחזורים אחרים להתפתחות התורה שבעל פה, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

11 ומסרה ליהושע – באבות דרבי נתן, בשני הנוסחים פ"א, עמ' 2, נוספו פסוקים ל"הוכחת" הטיעון. בנוסח א הפסוק הוא "ונתת מהודך עליו" במדבר כז כ, ואילו בנוסח ב: "כי סמך משה את ידיו עליו" דברים לד ט. בפסוק הראשון הנתינה היא מעשה טקסי של העברת הכריזמה, ובשני מעשה טקסי שבעיני חז"ל סימל את העברת הסמכות. מעניין שבשתי היצירות הפרשניות המאוחרות יחסית למשנה הללו, המסירה איננה הלימוד אלא העברת השרביט. נוסח א מדגיש את הסמכות המוסרית-רוחנית, ואילו נוסח ב מדגיש את מה שחז"ל פירשו כסמכות מוסדית. אם כן התורה איננה גוף הידע שצריך לימוד, אלא הדגש הוא על עצם הסמכות המוענקת לחכמים כיחידים וכקבוצה. אנו נחזור להדגש זה בסוף המשנה. נראה שזו אכן המשמעות המקורית של "מסר" ו"קיבל", זאת לעומת המונחים "למד" ו"לימד".

12 צדה השני של המסירה הוא הקבלה. משה קיבל תורה מסיני, אנטיגונוס קיבל משמעון וכן הלאה, ונעמוד על משמעות המינוח להלן מ"ג.

13 ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים – גם כאן בעל אבות דרבי נתן מצטט פסוקים, אבל אין הם מוכיחים מסירה אלא את עצם קיומם של אישים או מוסדות אלו של זקנים ונביאים. התיאור במשנה הוא כמובן סכמטי, שכן הזקנים חיו ופעלו כבר בימי יהושע. זקנים ונביאים לא פעלו זה אחר זה, אלא במקביל. אך לא הדיוק ההיסטורי חשוב למחבר, אלא עצם הרעיון של השושלת והמסירה.

14 ברשימה שבמשנה חסרים הכוהנים. חסרונם בולט, משום שבימי התנ"ך הם אלו ששימשו כמורי העם. הכוהנים נזכרים כמובן פעמים רבות יותר מאשר הזקנים, ואף ניתן למצוא פסוק המדבר על נתינת התורה הסמלית לידיהם: "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל" דברים לא ט. ניתן לפרש את הפסוק בצורה מצמצמת, אבל ודאי ניתן היה גם לראות בכך נתינה סמלית של התורה, מעין מונופול כוהני על לימוד התורה והוראתה, וכן הנביא אומר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" מלאכי ב ז. אם כן, הכוהן הוא מורה התורה. תפקיד זה מעניק לו גם משה בברכתו: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" דברים לג י. לכוהן, אפוא, שני תפקידים: האחד לעבוד במקדש והאחר לשמור על דברי התורה וללמדם. בספר יחזקאל מנבא הכתוב על ימי בית שני: "והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם" יחזקאל מד טו. אמנם המשך הכתוב מדבר על תפקידם במקדש, אך הם מתוארים כאלו ששמרו על המצוות בזמן שבני ישראל התעלמו מהן.

15 בספר דברים מדובר על הוראת ההלכה: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבֹת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלֹקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השֹפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" דברים יז ח-י. אם כן, הממונים על פסיקת ההלכה הם הכוהנים והלוויים, ורק כאפשרות שלישית נזכר השופט שאיננו יודעים מי הוא כלומר כיצד פירשו חכמים את המונח – חכם, זקן או אישיות אחרת. חובת הציות היא לשלישייה זו הפועלת בחסות המקדש. פסוק זה מרתק במיוחד, משום שבספרות חז"ל הוא שימש כבסיס הלגיטימציה של הסנהדרין במקדש, ולדעתם של חכמים הם אלו שלדבריהם חובה לציית. חובת הציות מודגשת בפסוק הבא שם: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". "לא תסור" הוא הצו שממנו שאבו חכמים את זכותם להורות הלכה, ובתורה עצמה הוא מוסב על הכוהן.

16 יתר על כן, בימי בית שני היוו הכוהנים את שכבת ההנהגה הרוחנית והפוליטית, גם רבים מהחכמים בתקופה זו היו בעצמם כוהנים. כך, למשל, את שמעון הצדיק ניתן לתאר כחכם או כאחד מ"שירי כנסת הגדולה" להלן, אך הוא בראש ובראשונה כוהן גדול. אם רצו חכמים לשמר את כוחם ואת יוקרתם יכולים היו לטעון שבעבר הייתה לכוהנים זכות ההנהגה, והם מסרוה להם לחכמים, וזה היה נכון גם מבחינה היסטורית.

17 נמצאנו למדים שאין במשנה תיאור היסטורי, אפילו לא תיאור היסטורי כללי, אלא מסמך פולמוסי; הכרזה הבאה לבסס את מעמד החכמים בכלל וכאמור לעיל את מעמדם של חכמים מסוימים בפרט, ולדחוק את זכרם של הכוהנים ואת תפקידם ההיסטורי. גישה זו מובנת לאור הפולמוס הסמוי שבין חכמים לכוהנים. בפועל אכן דחקו חכמים את רגליה של שכבת הכוהנים. התהליך החל בסוף ימי בית שני, והסתיים בהצלחה כמעט שלמה בימי התנאים. בספרות חז"ל נשמעים הדים רבים לעימות זה, אם כי הוויכוח התנהל ברמות מדרשיות ולא בצורת מחלוקת גלויה. אנו עסקנו בכך בהרחבה בנספח למסכת שקלים. על רקע זה מובנת משנתנו המהווה פרק באותו עימות סמוי.

18 ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה – הכנסת הגדולה היא מוסד הנזכר במקורות מספר ומיוחסות לו סדרת החלטות, ברם טיבו, הרכבו וסמכותו אינם ברורים. במבוא הכללי לפירוש המשניות הרחבנו בכך והצענו לראות בו מסגרת יהודית למוסד מקביל שפעל במקדשי בבל בראשית התקופה ההלניסטית. במקדשי העיר אורוך Uruk – היא ארך המקראית פעלה מועצה שנקראה "כנישתו". ה"כנישתו" הרגילה הייתה של שנים עשר חברים. הייתה גם "כנישתו" אחרת, גדולה, שהיו בה כנראה כשבעים איש, אך לה אין כינוי מיוחד. ה"כנישתו" הייתה מועצה של המקדש שעסקה בענייני משפט אזרחי של מכירות וקניות, בשיפוט ואולי גם בחקיקה. מן הסתם עסקה גם בניהול הצד המשפטי-חוקי של המקדש, אך לכך אין ראיות. ה"כנישתו" מיוחדת בכך שיש בה שילוב של פשוטי עם, ולפחות חלק מהחברים לא היו כוהנים.

19 לפי הסבר זה הייתה הכנסת הגדולה מועצה של המקדש ובראשה עמד, מן הסתם, הכוהן הגדול, כמו שמעון הצדיק בזמנו. כמו כן, לפי הסבר זה פעל המוסד בתקופת שלטון פרס לאו דווקא בראשית שלטון פרס, עד ראשית השלטון ההלניסטי, ואולי אף מעט מאוחר יותר.

20 בניגוד לחוקרים אחרים איננו סבורים שהמסורות התלמודיות על אנשי הכנסת הגדולה משקפות זיכרונות רֵאליים של פעולתם. העדויות אגדיות וסותרות זו את זו. מצד שני איננו יכולים גם לקבל את הסבורים שכל מערך העדויות הוא דמיוני ואגדי, שהרי הדמיון של חז"ל לא הכיר את המקדשים ההלניסטיים, ולא ייתכן שב"מקרה" הם שִחזרו מדמיונם מוסד שאכן היה קיים בפועל. להערכתנו הייתה הכנסת הגדולה הגוף הראשון שקבע הלכות שלימים הפכו לתשתית התורה שבעל פה. עם זאת, הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל לא שימר פרטים מדויקים על פעילותו. לענייננו חשוב שחכמים מבינים שלא הם ייסדו את התורה שבעל פה, ומצד שני גם אין הם טוענים לרצף בלתי מופרע מימי המקרא ועד ימיהם. הם מכירים בכך שהיה "סוכן תיווך" שתיווך והבדיל בין תקופת המקרא ובין הפעילות בבית המדרש. אנו מעריכים שאכן היה קיים מוסד מעין זה, והוא אכן עסק בשיפוט ובחקיקה, ונכללו בו כוהנים ומנהיגים שאינם ממוצא כוהני. עם זאת, עדיין אין בכך כדי לקבוע שמוסד זה ניהל את דיוניו באותו אופן ולפי אותם קווי מחשבה כמו בית המדרש של חז"ל.

21 המשנה שלנו התפרשה בעולם הפרשני כביטוי לכך שאין בתורה התפתחות ושכולה, או כמעט כולה כולל כל התורה שבעל פה, ניתנה למשה מסיני. במשפט האחרון באים לביטוי שני היבטים. הראשון הוא מיעוט חלקם של חכמים בעיצוב ההלכה. ההלכה הועברה, התקבלה ונמסרה, כמעט כולה, ואין החכם אלא צינור הצינור היחיד בין הדורות, בין שמים וארץ. ההיבט השני הוא שבתוך הצינור לא מתחולל כל תהליך התפתחותי וההלכה קפואה. כמו שניתנה – כך היא מתבצעת היום, או לפחות צריכה להתבצע ולהילמד היום. אם אנו מבינים שהקבלה והמסירה אינן מסירה של הלימוד אלא של הסמכות, הרי שאין המשפט מתייחס כלל לא לשאלת היצירה של חכמים ולא לשאלת התפתחות ההלכה. כל שאמור בו הוא שהסמכות למסור וליצור, לשמר ולשנות היא של חכמים. יש בכך אמירה בעלת מטען אידאולוגי חשוב ביותר, אבל אין בכך תשובה לשאלה מי בעל הסמכות בפועל. הרי "חכמים" הם מושג כללי. עריכתה של מסכת אבות מחדדת את השאלה. עד רבן יוחנן בן זכאי, או עד סוף ימי הנשיאות, הייתה כתובת אחת, אבל מה נעשה לאחר שהנשיאות התפוררה? מסכת אבות עוקבת אחר שושלת הנשיאות עד אמצע המאה השלישית להלן פ"ב מ"ב, ומה אחר כך? הנשיאות המשיכה לפעול עד סוף המאה הרביעית, אבל הנשיאים עצמם היו פחות חכמים ויותר מנהיגים אזרחיים. האם גם הם נהנים מהסמכות? ואפילו אם כן, מי בעל הסמכות לאחר פיזור הנשיאות? בהקשר זה מפתיע היעדרה של הסנהדרין שלפי התדמית היהודית היא המנהיגה את העם והיא בעלת הסמכות למסור, לפרש וליצור הלכות ולשמרן או לשנותן.

22 במשך ימי הביניים הציעו חכמים שונים תשובות שונות. הרמב"ם בהלכות ממרים, למשל, סבור שהסמכות היחידה היא הסנהדרין בירושלים שבטלה לאחר החורבן. ומאז? אין סמכות, אלא כל אחד צריך להכריע לעצמו לפי כללי ההלכה של "חכמים". גאוני בבל סברו כי הסמכות מצויה אצל גאוני בבל. כבר אז התעוררה השאלה של סמכות עקב פעילותם של שני מוסדות שלעתים הכריעו בדרכים שונות, אבל גם מוסד הגאונות בטל והשאלה חזרה. גדולי תורה שבכל הדורות עסקו בשאלה והציעו הצעות שונות, למען האמת כולן ללא ביסוס במקורות, שכן במקורות אין תשובה לשאלה. ריבוי התשובות כשלעצמו מעיד על כך שבעצם אין לשאלה תשובה. עם זאת, החיים התנהלו והתקבלו החלטות רבות וחשובות.

23 מה סברה משנתנו בעניין איננו יודעים. היא סיפקה תשובה מתאימה לאנשי דורות המשנה, ולא חזתה את העתיד.

24 השאלות האחרות הקשורות למשנתנו הן, כאמור, האם באמת כל חכמי הדורות היו צינור העברה בלבד, או שמא התחוללו שינויים במהלך הדורות. כאמור, לדעתנו אין משנתנו עוסקת בנושא כלל. אבל הנושא עצמו כבד ורחב, ועסקנו בו מעט במבוא הכללי למשנה. במסגרת זו נסתפק בהערה שהמשפט הבא, "עשו סייג לתורה", מתפרש, לפחות לפי חלק מההצעות, כהוראה לחכמים להוסיף על מצוות התורה ולהרחיק אדם מעברה, או במקביל לא להוסיף יותר מדי. אם כן, חכמים לא רק מוסרים ומקבלים.

25 הם אמרו שלשה דברים – המבנה הכללי של הפרק כולל שלוש מימרות של כל דור. לעתים קיים קשר בין שלושתן, ולעתים הקשר רופף או אינו קיים.

26 היו מתונין בדין – כפשוטה המימרה מדברת אל הדיינים.

27 מיהם הדיינים וממתי המימרה

28 בתקופת בית שני בית הדין עדיין איננו בהכרח בית הדין של חכמים. ייתכן שהיו פעילים גם בתי דין אחדים של חכמים שהיו נעדרי מעמד פורמלי, אך השיפוט הכללי היה בידי מוסדות הפחווה היהודית שבראשה עמד הפחה מושל הפחווה – המחוז. אנו יודעים שהוא היה גם כוהן גדול. כך היה המצב עד ימי מרד החשמונאים. אם אכן אלו מימרות היסטוריות שנאמרו על ידי אנשי הכנסת הגדולה עצמם, הרי שרוב הדיינים היו דיינים אזרחיים. יהודים נאמנים, אך לאו בדווקא יודעי הלכה. אם המימרות מאוחרות יותר הן עשויות לשקף גם את הדיינים יודעי התורה. למעשה אין בידינו כל אפשרות לבחון ממתי בדיוק המימרות. גם אם הן קדומות, קשה לדעת האם נמסרו לנו בנוסחתן. שאלת תיארוכן היא אפוא כללית הרבה יותר: האם יש לחשוש שנפלו טעויות בשושלת המסירה אותו רעיון שבעצם באה משנת אבות לדחות באופן כללי, או שמא נשמרו המימרות כביום היווסדן. נכון שחלו שיבושים, ולעתים במקבילות נמסרים שמות שונים, אך יש לראות בתופעה זו לא יותר מכשל נקודתי. חז"ל עצמם עשו מאמצים רבים לשמור על שמות מוסרי המימרות. הם ראו במסירת שמו של בעל המימרה חלק בלתי נפרד מיחסי תלמיד-רב ספרי, במדבר קנז, עמ' 213 והיו ערים לשיבושים בשמות המוסרים, וראו בכך את הצעד הראשון לקראת שכחה. מי שלא שינן היטב עלול לשכוח את שמות המוסרים ולהחליפם. הדבר מוצג כשיבוש אפשרי, אך לא כשיבוש לכל דבר: "מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר, ולאומר על טמא טהור ועל טהור טמא, שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך". כאמור, הם ראו בשיבוש שמות המוסרים את הצעד הראשון לשכחה: "הוא היה אומר יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנה ולשכחה בשתי שנים. כיצד שאם יושב אדם ששה חדשים ואינו חוזר בה נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא. י"ב חודש ואינו חוזר בה נמצא מחליף חכמים זה בזה. י"ח חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי פרקים. כ"ד חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי מסכתותיו. ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכמים זה בזה ומשכח ראשי פרקים וראשי מסכתותיו סוף שיושב ודומם, ועליו אמר שלמה...".

29 אין להסיק מכאן שלא חלו טעויות בשלשלת המסירה, וחז"ל מרמזים כי אכן חלו טעויות מעין אלו, אך ברור שהם נאבקו בתופעה בכל כוחם. השאלה היא, אפוא, רק מה היקף התופעה. אילו הייתה מתחוללת תופעה כללית של טעויות בשמות המוסרים היינו מוצאים מחלוקות בין חכמים מדורות שונים, ומפגשים בין חכמים מדורות שונים, אך בפועל לא כך הוא. בדיקת מקורות חז"ל מאפשרת ליצור כרונולוגיה מסודרת ויחסי תלמיד-רב ברורים. חכמי דור אושא אינם חולקים על רבותיהם מהדור הקודם, והם מוסרים כל אחד בשם רבו. בדרך כלל ניתן גם לאתר קווי מחשבה של חכמים מסוימים. כך, למשל, לבית שמאי ולבית הלל אופי הלכתי שונה, אף שלעתים קרובות התלמוד עצמו מעיד כי יש להחליף את דברי הבתים השונים. בהלכות עירובין רבי יהודה מקל ורבי מאיר מחמיר, ואילו רבי שמעון מקל בהרבה בכל דיני שבת. כל התופעות הללו מעידות על יציבותה של שלשלת המסירה ועקביותה.

30 מסכת אבות שבפירושה אנו עוסקים ערוכה בסדר כרונולוגי בחלקה, והיא דוגמה למודעות של חז"ל לסדר המסירה ולשושלת התורה שבעל פה. על רקע זה אין בעצם סיבה לפקפק במקוריותן של המימרות, ברם במחקר רווחת בעיקר הדעה השנייה. אין בידינו הוכחות לכאן או לכאן, וכל תֵאוריה סבירה באותה מידה.

31 פירושים קדמונים ל"מתונים בדין"

32 אנשי הכנסת הגדולה פונים אל הדיינים ומבקשים מהם להיות מתונים. מה משמעה של מתינות זו? באבות דרבי נתן מוצעים פירושים מספר, וגם ברחבי ספרות חז"ל מציעים תנאים ואמוראים פירושים, דומים או נוספים:

33 1. שהדין ייפסק לאט, "שכל הממתין בדין מיושב" אבות דרבי נתן, נו"א פ"א, עמ' 2.

34 2. בשמו של אבא שאול תנא משלהי ימי בית שני פירוש נוסף: "לא שהמתינו אלא שפירשו". כוונתו להחלטה לראות בספרי משלי, קהלת ושיר השירים חלק מהתנ"ך. המחבר מייחס לאנשי הכנסת הגדולה את ההחלטה לראות בהם חלק מהקנון המקודש, ואבא שאול מסביר שאנשי הכנסת הגדולה החליטו כך על בסיס הפירוש שהעניקו לספרים אלו. מבחינה היסטורית זו דוגמה למסורת א-כרונולוגית. אמנם מעמדם של ספרי כתובים אלו היה בספק, אך הוא הוכרע כנראה רק בדור יבנה משנה, ידים פ"ג מ"ה, וראו פירושנו לה. אין זה סביר, אפוא, שלאבא שאול מסורת כה קדומה על החלטת המוסד היהודי המוביל. לכל היותר ניתן להבין את דבריו בסגנון פולמוסי יותר. בכך הוא הביע את דעתו שהספרים מקודשים ותלה את דבריו באנשי הכנסת הגדולה, אף שבזמנו בימי אבא שאול עצמו הם היו שנויים במחלוקת. מכל מקום, יש לפקפק גם בייחוס ההחלטה לאנשי הכנסת הגדולה, וגם בייחוס הסבר המילה "מתונים" לאבא שאול. אם אכן אבא שאול אמר את הדברים המיוחסים לו הרי שהוא הכיר כבר את המימרה ואת ייחוסה לאנשי הכנסת הגדולה.

35 3. הפירוש השלישי באבות דרבי נתן הוא: "שיהא אדם ממתין בדבריו ואל יהא מקפיד בדבריו". כלומר, הדיין צריך להישמר מלהיות מעורב בפולמוס ומלהיפגע מדברי המתדיינים, והחיבור מביא דוגמאות מהתנ"ך למשה שחטא בכך שהקפיד בדבריו.

36 בנוסח ב של המדרש מוצעות פרשנויות אחרות:

37 4. "היו מיושבים בדין" – אפשר שהכוונה לפירוש הראשון שמנינו, אבל אפשר גם להבין שתפקיד החכם "ליישב", כלומר לתרץ את השאלות, וזו גישה אחרת לרעיון שבפירוש השני. הפעם המדרש מייחס את הביצוע לאנשי חזקיהו המלך שפירשו את שלושת ספרי הכתובים ובכך יישבו את הקושיות עליהם. בין המדרשים יש הבדלים בכרונולוגיה של הטיפול בספרי כתובים אלו, ולא נעסוק בפרטים אלו כאן.

38 5. "שלא יהא אדם נכנס לדברי חבירו". לפי פירוש זה המשפט אינו מופנה דווקא לדיין.

39 6. סבלנים – כדברי המדרש התנאי: "ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר 'שמע בין אחיכם ושפטתם צדק'. אמרתי להם 'היו מתונים בדין' שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו, אלא 'היו מתונים בדין'. וכך היו אנשי כנסת הגדולה אומרים 'היו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה' " ספרי דברים, טז, עמ' 25. החשש הוא מפני קוצר רוח המוביל לפזיזות, לאי האזנה לפרטים. הפנייה היא אל הדיין בבית המשפט, וכאמור איננו יודעים לאילו דיינים התכוונה המימרה.

40 לפסוע על ראש בבית המדרש

41 7. שלא לפסוע. פירוש אחר ומורכב שנוי בתלמוד הבבלי: "דרש בר קפרא: מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין – דכתיב 'לא תעלה במעלות', וסמיך ליה 'ואלה המשפטים'. אמר רבי אליעזר: מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש – שנאמר 'לא תעלה במעלות', וסמיך ליה 'ואלה המשפטים' " סנהדרין ז ע"ב. בר קפרא מתייחס לסמיכות הפרשיות בין הלכות המזבח, שם נאמר שאסור לעשות מדרגות כדי שהרגליים לא תיחשפנה בעת העלייה, לבין הלכות משפט. מכאן הוא לומד שאסור "לפסוע על ראשי עם קודש". הכוונה היא לשעת הדרשה או השיעור הציבורי. הרב ישב על כיסא או קתדרא ולימד איור 1, והציבור ישב לפניו על הקרקע. הנוהל היה שהישיבה הייתה לפי סדר החשיבות, כפי שתבעו חכמים גם מהסנהדרין משנה, סנהדרין פ"ד מ"ד. אם חכם חשוב איחר ובכל זאת רצה לתפוס את המקום ה"מגיע" לו, נאלץ לפסוע כביכול מעל ראשי הנוכחים, וזהו המפסיע "על ראשי עם קודש". יש להניח שבמקרה זה לפחות חלק מהציבור היה קם לכבודו, וכך דורשת גם הסוגיה הבבלית בהוריות שנזכיר להלן. הנימוק של בר קפרא הוא מדיני צניעות, אבל דומה שכוונתו לצניעות אחרת, לדרישה מהמאחר לוותר על כבודו ולנהוג בענווה. הדברים יחודדו בהמשך. כל זאת באופן שונה מהישיבה בבית הכנסת. בבית הכנסת ישבו על ספסלים, והישיבה מפגינה שוויון לפני האל. כך בבתי הכנסת של תקופת בית שני, ואולי גם בתי כנסת תנאיים קדומים איור 2. עם זאת, בבתי הכנסת מימי התלמוד ישבו מנהיגי הקהל בכותל הפונה לכיוון התפילה, ולפי הממצא הארכאולוגי בסוסיא ובציפורי הם ישבו על קתדראות מכובדות. אם כן, בית הכנסת נבנה מתוך תפיסה שוויונית "פרושית" במיטבה. אך לפחות בסוף תקופת התנאים, או ראשית תקופת האמוראים, חדרה התפיסה הבלתי שוויונית גם אליו איור 3. חכמים מציגים עצמם כמי שיושבים באותם מושבי כבוד תוס', מגילה פ"ג הכ"ג, אך הממצא הארכאולוגי אינו מאפשר לקבוע מי ישב על מושבים אלו שפניהם אל העם. אפשר שניטש מאבק חברתי על הזכות לשבת במושבי הכבוד, אך לרשותנו רק מקורות חז"ל, ולהם ברור שעל מקומות אלו יושבים חכמים. אם כן, בית המדרש מפגין את כבוד הרב ומעמדו כמנהיג. בית הכנסת הקדום היה שוויוני, ובבית הכנסת המאוחר נשמר המבנה השוויוני אך מבנה הישיבה הוסב לכזה המבליט את מקום זקני הקהל ונכבדיו איור 4. גם צורת הישיבה של הסנהדרין היא מעמדית ובלתי שוויונית, והיא כנראה דומה ומדגימה את צורת הישיבה בבתי המדרש משנה, סנהדרין פ"ד מ"ג.

53 על רקע זה יובא הסיפור המרתק הבא המשקף את נוהלי בית המדרש. בהערות הסברנו את הרקע ה"רכילותי" לפרטי המעשה.

54 לפי הסיפור בתלמוד הבבלי התאסף הציבור לשמוע את השיעור הדרשה? של רבי יהודה הנשיא. שלושת גדולי הדור התעכבו. רבי חייא ורבי שמעון התעכבו משום שעסקו בלימוד, ורבי ישמעאל ברבי יוסי התעכב ללא סיבה העורך מציג זאת כך: "אדהכי אתא רבי למתיבתא, אינהו דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו, רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל. אמר ליה אבדן: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש? אמר ליה: אני ישמעאל ברבי יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי. אמר ליה: וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי? אמר ליה: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה? אמר ליה: וכי משה אתה? אמר ליה: וכי רבך אלהים הוא? אמר רב יוסף: שקליה רבי למטרפסיה, דקאמר ליה רבך ולא רבי. אדהכי אתיא יבמה לקמיה דרבי, אמר ליה רבי לאבדן: פוק בדקה. לבתר דנפק, אמר ליה רבי ישמעאל, כך אמר אבא: 'איש' כתוב בפרשה, אבל אשה – בין גדולה בין קטנה. אמר ליה: תא, לא צריכת, כבר הורה זקן. קמפסע אבדן ואתי, אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש היאך יפסע על ראשי עם קדוש? אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך. תאנא: באותה שעה נצטרע אבדן, וטבעו שני בניו, ומאנו שתי כלותיו" בבלי, יבמות קה ע"ב.

55 עד שכך בא רבי לישיבה. אלו שהיו קלילים רזים ישבו במקומם. רבי ישמעאל ברבי יוסי בגלל כובדו כבודו היה הולך ומפסע. אמר לו אבדן: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש? אמר לו: אני ישמעאל ברבי יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי. אמר לו אבדן לרבי ישמעאל וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי? אמר לו רבי ישמעאל וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה? אמר לו: וכי משה אתה? אמר לו: וכי רבך אלהים הוא? אמר רב יוסף: לקחו רבי לנזוף בו ברבי ישמעאל משום שכינה את רבי עצמו "רבך" ולא "רבינו" או "רבי" הרב שלי. עד שכך עוד הם מדברים באה יבמה לפני רבי. אמר לו רבי לאבדן: צא ובדוק אותה. לאחר שיצא אמר לו רבי ישמעאל... קטענו את ההמשך שבו מסביר רבי ישמעאל את ההלכה ומראה לרבי ולנוכחים את כוחו ובקיאותו. הבעיה שאותה נשלח אבדן לבדוק הייתה האם היבמה קטנה ופטורה מחליצה, או גדולה וחייבת בחליצה. רבי ישמעאל הראה שגם קטנה חייבת בחליצה, וממילא הבדיקה מיותרת. אמר לו רבי לאבדן בוא, אין צורך בבדיקה, שכן כבר הורה זקן. אבדן החל מפסיע ובא. אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי לאבדן: מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש היאך יפסע על ראשי עם קדוש? אמר רבי לאבדן: עמוד במקומך. תנא: באותה שעה נצטרע אבדן, וטבעו שני בניו, ומיאנו שתי כלותיו. המעשה מסתיים בנזיפה של העורך באבדן על שהעז פניו נגד תלמיד חכם ידוע כרבי ישמעאל, ואולי גם על שפסע על ראשי עם קודש.

56 לפני שנמשיך נציין לסוגיה אחרת המסכמת את הסיפור בצורה משפטית: "תנו רבנן: כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים, ואין יושבים עד שאומר להם: שבו... כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו. בני חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שרבים צריכים להם – מפסיעין על ראשי העם, יצא לצורך – יכנס וישב במקומו" בבלי, הוריות יג ע"ב. המעיין יראה שההלכה מתייחסת לפרטי הסיפור, מצדיקה את רבי ישמעאל, אך גם מאפשרת להבין את מעשהו של אבדן שפסע על ראשי עם קודש בתוקף תפקידו. בר קפרא, שאת דבריו ציטטנו בראשית העניין, מתנגד לכל פסיעה על ראשי עם קודש.

57 בשולי הסיפור נעיר שכל התיאורים שקראנו בעניין המפסע מתארים את בית המדרש בארץ. ברם התיאור אינו מתאים לאווירת הלימוד שנהגה בארץ ישראל, בקבוצות קטנות יחסית, אלא רק לישיבה הבבלית הגדולה. גם הביטוי "מתיבתא" הוא בבלי בלבד. כל התופעה היא אפוא בבלית. ההערה השנייה ספרותית: לפנינו שתי מקבילות, באחת כלל ובאחרת סיפור. במבוא עמדנו על תופעה זו שבה הסיפור הופך לרעיון מופשט או ההפך, רעיון מופשט מוצג בידי דרשן כסיפור מעשה.

58 אם כן, כיצד מבינה סוגיית בר קפרא את משנת אבות? "מתונים בדין" משמעו שהשומעים והמשתתפים המשניים ינהגו בענווה ולא יפסעו על ראשי עם קודש. זו פרשנות מדרשית למשנת אבות המנסה להטעין למשנה ערכים שהיו חשובים לחכמים מאוחרים יותר.

59 8. לשפוט בצדק. בספרות מדרשית מאוחרת כבר לא היה הסיפור מובן, ומדרשים מאוחרים מפרשים את הדברים המיוחסים לבר קפרא. כך נוצר פירוש לפירוש, שהוא גם פירוש לבר קפרא וגם למשנתנו. בעל מדרש תנחומא הבתר-תלמודי שיש בו השפעה בבלית מסביר את המשפט "היו מתונים בדין". הוא מביא את דרשתו של בר קפרא ומסביר: "...כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים שלא יפסעו פסיעות גסות במקדש, כך הזהיר את הדיינים שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין. שנאמר ישעיה א יז 'אשרו חמוץ', אשרי הדיין המחמיץ את דינו" תנחומא, משפטים ו. הפסוק דורש מהשופט לגרום ל"חמוץ" זה שחמסו אותו להיות מאושר, כלומר לשפוט בצדק, ללא מורא, ולכך קורא הדרשן לא לפסוע פסיעה גסה, וזו משמעות המתינות. כמו כן: "מיכן לדיין שישא ויתן בדין ויצדיק אותו ואחר כך יחתוך הדין, שנאמר 'צדק צדק תרדוף' דברים טז כ" לקח טוב לשמות, כ כג.

60 פירוש המשנה

61 ניכר שאין לעורכי אבות דרבי נתן, ולעורכי החיבורים הנוספים שהזכרנו, מסורת על משמעות דברי אנשי הכנסת הגדולה, וכל עורך הציע סדרת פרשנויות משלו. מצאנו שני רבדים של פרשנות; פירושו הדרשני של בר קפרא הבא לגנות התנהגות מסוימת בבית המדרש המאוחר זכה לחיות מחודשת בפרשנות הבתר-אמוראית. מכל מקום, אם הפנייה היא לדיינים הרי שמן הסתם הבקשה היא שלא יחרצו את הדין ללא בדיקה מקיפה. אפשר גם שפנייתם היא למחוקק, שגם החלטותיו הן בבחינת "דין". המחוקק צריך לשאוף לפסק דין מתון ולהתרחק מהקיצוניות. לפירוש זה עדיפות ברורה, משום שהוא מאפשר חיבור בין מימרה זאת למימרה הבאה. לפי פירוש זה אפשר גם להבין את המשפט כהתנגדות להחלטות פזיזות וקיצוניות כאחת, ובכך להכיל לתוך הפירוש חלק מהפירושים הקודמים.

62 והעמידו תלמידים הרבה – במסורת חז"ל, כפי שהתעצבה בתקופת המשנה והתלמוד, המימרה נשמעת כמיותרת. ודאי שכל רב רוצה להעמיד תלמידים הרבה ותלמידים טובים, הרי אם השקיע עצמו בלימוד ודאי שהוא מאמין בערכו. מלבד המצווה זה גם אינטרס חברתי שלו, שכן כוחו של הרב בתלמידיו, ואם אין תלמידים אין רבנים.

63 פתיחת שערי בית המדרש

64 ברם, כל זה מובן היום. בעולם הקדום, ובחלקיו הבלתי דמוקרטיים עד היום, פתיחת הידע לכול איננה מובנת. אדרבה, ברוב הדתות הקדומות נהגה מדיניות של "הפצת בערות". הידע הוא כוח, וממילא נשמרו מקורות הכוח בידי העילית האינטלקטואלית. לימוד הדת, כמו גם לימוד קריאה בכלל, נעשו במסגרות פרטיות, סגורות למחצה. המועמד צריך היה קודם להצטרף אל העילית כשוליה במקדש בנצרות במנזר, ושם, כשהוא כפוף לחוקי הממסד, למד והתקדם. ההכרעה לפתוח את הלימודים לפני כולם ולפתוח במדיניות של הפצת ידע היא אפוא הכרעה אסטרטגית, מהחשובות ביותר שעשה עם ישראל בתולדותיו הארוכים. המדיניות של חז"ל הייתה שבית המדרש פתוח לפני כולם, כולם מוזמנים ללמוד ויכולת ההתקדמות תלויה אך ורק בכישרון ובהתמדה האישית, ולא בייחוס או בעושר. במסגרת רעיונית זו הוקמה גם מערכת החינוך היהודית שבה שרר מעין "חוק חינוך חובה". ההסדר כלל שלושה מרכיבים:

65 1. חובת האב לשלוח את ילדיו לבית הספר.

66 2. חובת הקהילה לארגן את בית הספר, לארגן את סדריו ולפקח על פעילותו.

67 3. חובת הקהילה לממן את בית הספר.

68 בקהילות שונות נהגו לבצע את הלכות החינוך בדרכים שונות, ולא כאן המקום לפרטן. בבבל, למשל, תשלום שכר הלימוד היה פרטי, ובארץ ישראל קהילתי. חכמים, מצדם, ניהלו מסע הסברה ארוך ומתמשך להפצת הרעיון בדבר חינוך הילדים והמשך לימוד התורה במסגרות שונות. בכתבי חז"ל מצויות עשרות מימרות בשבח לימוד התורה והשכר השמור ללומדים; לימוד התורה הפך לדרך המלך להתקדמות בעולם החברתי-דתי היהודי, וכן הלאה.

69 חינוך פתוח ומדיניות של חלוקת ידע היו חידוש בעולם הקדום. אז הייתה זו חריגה מדפוס ההתנהגות הכללי. בחברה ההלניסטית-רומית, למשל, החינוך היה פתוח למעשה לבני עשירים בלבד. הוא אורגן באופן פרטי, במימונם של האמידים, והפוליס המאורגנת עסקה בכך רק מעט. כתוצאה מכך היו מעט מוסדות לימוד בערים הגדולות אקדמיה, אלו למדו ברמה גבוהה וקיימו מסגרת עיליתנית שבפועל הייתה פתוחה לבני העשירים בלבד. מאוחר יותר, בחברה הנוצרית שצמחה מתוך השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות, המשיכה לשרור אותה מדיניות. החינוך היה בידי הכנסייה, וזו התנגדה לחינוך לכול. החינוך היה מפוקח, במנזרים, ונועד להכשיר ולגייס את דור העילית הדתית הבא. כך, למשל, התנ"ך נלמד בלטינית שהייתה שפת העילית בלבד. על רקע זה צמחה התנועה הפרוטסטנטית שדגלה בפתיחת הידע לכול, ובראש ובראשונה פעלה לתרגום התנ"ך לשפת ההמון.

70 במסגרת ניצניו של הרעיון הדמוקרטי הובן שתנאי לשוויון מינימלי הוא פתיחת שערי הידע לפני כול, וכי האינטרס של החברה הוא להעניק חינוך מרבי למרב התושבים. מי שחסר חינוך יהיה אזרח סוג ב ותרומתו לחברה תהיה שולית, והוא גם יחמיץ את האפשרות להתקדמות דתית, שלו ושל החברה כולה. רעיון זה צמח בעקיפין בהשראת המסורת היהודית, כהמשך וכחלק מהמהפכה הפרוטסטנטית. לפנינו במשנה הביטוי הקדום ביותר שבידינו למדיניות זו של הפצת תורה.

71 הרעיון של פתיחת בית המדרש לכול הצליח. מאז תקופת המשנה והתלמוד, ואולי כבר קודם, הצטיין העם היהודי בתפוצתה של ידיעת קרוא וכתוב ובכך שלימוד התורה הפך למנוף להתקדמות בחברה. אורח החיים היהודי מתאפיין במרכיבים של לימוד תורה. היו שלמדו יותר והיו שהסתפקו בשמיעת הדרשה בליל שבת ובשבת; היו שלמדו בבית ספר מספר שנים מועט והיו שהמשיכו עד שהגיעו להוראה, כדברי המדרש. הכמות של המתחילים תורגמה לאיכות של המגיעים להוראה: "בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה, הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי" קהלת רבה, פ"ז א. החברה היהודית הפכה לחברה לומדת. אין לקבוע שכולם למדו, זו מן הסתם הפרזה, אבל רבים למדו, ואלה שלא למדו נראו כפגומים פגם דתי וחברתי במידה זו או אחרת. התנהגות זו אפיינה את העם היהודי לדורותיו, ובמידה מסוימת היא מאפיינת גם את דורותינו, אם כי בתקופה המודרנית כל ההגדרות מורכבות הרבה יותר.

72 גם בעולם היהודי לא הייתה הסִסמה "העמידו תלמידים הרבה" מקובלת על הכול. בשלב ראשון הוצאו מכלל זה הנשים, שהן כידוע כחצי מהאוכלוסייה. הטעמים להדרה זו לא נמסרו בתקופת המשנה והתלמוד; בתקופה המודרנית הוצעה לכך סדרת הסברים סותרים שרק מחריפים את השאלה. גם לא כל הידע נפתח. כך, למשל, חז"ל מציגים את תורת הסוד כמי שאיננה פתוחה אלא לבודדים מצטיינים. קיומן של "חבורות" בעלי סוד לא זכה לברכתם של חכמים, לפי האמור במשנה: "אין דורשין... במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" חגיגה פ"ב מ"א. ברוח זו, מן הראוי לצמצם את לימוד המרכבה לסגולי דעת בלבד, ואסור לרב לשנות פרקי מרכבה לחבורה אלא לתלמיד בודד בלבד. בעלי הסוד עצמם ראו בתורתם "תורה פתוחה", והם פירשו את המשנה אחרת. בהקדמה לספר היצירה רמוזה תשובתם של חוגים מבין אנשי הסוד. בתארו את השתלשלות שושלת הסוד אומר המחבר: "ומסרו לאברהם, והיה יושב יחיד ומעין בו... ועד עכשיו אין לך אדם שיבין בו יחיד אלא שני חכמים... ואף רבה רצה להבין בו יחיד אמר לו זירא והא כתיב: 'חרב על הבדים ונואלו' – חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקין בתורה..." הקדמה ל"ספר יצירה". את האיסור שבמשנת חגיגה הדרשן מפרש כאיסור על לימוד ביחיד. לא עוד הגבלה על מספר תלמידים מרבי אלא על מספר לומדים מזערי, ומכאן החובה ללמוד את תורת הסוד בחבורה. לא כאן המקום לשאול האם חכמים ראו בסוד ידע חשוב אך ידע שנועד לבודדים, או שמא רצו למנוע בכך את הפצתו בציבור משום שהסתייגו מהתכנים של תורת הסוד ולא רצו לצאת בגלוי נגד תכנים אלו. כך או כך, בציבור השתרשה התפיסה הגלויה של מסכת חגיגה שתורת הסוד היא למצטיינים בלבד. בפועל לא זה מה שהכתיב את מספר העוסקים בתורה, בוודאי לא בימינו.

73 גם בתוך שכבת החכמים היו שרצו לצמצם את לימוד התורה למי שראויים לכך בלבד, אך המגמה הרווחת המתבטאת בעשרות מימרות היא בשבח הפצת הלימוד.

74 נסכם, אפוא, שקשה להגזים בחשיבותה של המימרה "העמידו תלמידים הרבה". המימרה חוללה מהפכה, או שהיא משקפת מהפכה, בתפיסת לימוד התורה בעם ישראל, תפיסה חדשנית שהפכה לאחד המרכיבים החשובים של הדת היהודית, ולאחד המאפיינים הבולטים של החברה היהודית לדורותיה. שבחי לימוד התורה וחשיבותה תופסים מקום מרכזי במסר של מסכת אבות כולה, ועסקנו בכך במבוא. מסכת אבות מייחסת את המימרה הקדומה ביותר בנושא לאנשי הכנסת הגדולה. איננו יכולים לאשר או לדחות את הייחוס. להערכתנו, אם אין סיבה לדחותו יש לקבלו. מכל מקום, מבחינת מקומו של הרעיון בתורה שבעל פה הוא בוודאי מרעיונות התשתית היסודיים, וטבעי לייחסו לגוף הראשון של מנהיגות תורה שבעל פה. אם ייחוס היסטורי אין כאן, הרי שאמת דתית יש כאן. אם הרעיון התגבש בימי אנשי הכנסת הגדולה, הוא בא לידי ביטוי חברתי רק מאוחר יותר, אם כי המקורות שלנו אינם מספיקים לבדיקה זו. באופן כללי ניתן לומר שחשיבות לימוד התורה הייתה מקובלת על פרושים ועל בני כתות מדבר יהודה כאחד. גם בני הכתות עסקו רבות בלימוד תורה, אם כי מן הסתם תוכני הלימוד של הפרושים ושל בני הכתות היו שונים. לגבי הצדוקים איננו יכולים לקבוע את עמדתם בנושא. גם חבורתו של ישו מתוארת כעוסקת בלימוד, אם כי תוכני הלימוד שמחברי האוונגליונים מייחסים להם שונים מוסר ולא הלכה, ואף לא לימוד בזיקה ישירה לתנ"ך. אפשר לראות, אפוא, במאה הראשונה לפני הספירה ניצנים של התפשטות הרעיון של "העמידו תלמידים הרבה". אחרי החורבן זכה כמובן הרעיון לניצחון חברתי סוחף כך לפחות מציגים מקורות חז"ל את החברה היהודית.

75 ועשו סייג לתורה – "סייג" הוא גדר מסביב לגידולים היקרים. בתפיסתם של חכמים יש להקיף את המצווה בסייגים כדי שאנשים לא יגיעו בטעות לפגיעה במצווה עצמה. המדרשים התנאיים כבר נותנים לכך דוגמאות: "כל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ומפני מה אמרו עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה, ולעשות סייג לתורה. ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה שהיו אומרים 'הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה'..." מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא ו, עמ' 19; אבות דרבי נתן, נו"א פ"ב, עמ' 14. אם כן, לדעת חכמים מותר לאכול קרבן פסח עד הבוקר, אבל סייגו חכמים וקבעו שייאכל עד חצות, כדי שלא יתמהמהו באכילת הקרבן. כך גם מסביר בעל אבות דרבי נתן שמן התורה אסור לקיים יחסי אישות עם נידה, וגזרו חכמים: "איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ויקרא יח יט, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים..." אבות דרבי נתן, נו"א פ"ב, עמ' 8; מדרש במדבר רבה, י. לדעת מדרשנו זו דוגמה לסייג של התורה עצמה שהרחיקה את האיסור ואמרה "לא תקרב".

76 סייג

77 אכן יש לציין שהלכות רבות מנומקות בחשש שמא יגיע אדם לידי עברה, ולעתים בחשש שאם יראה אדם שמעשה פלוני מותר יטעה ויחשוב שגם מעשה אחר מותר. הנמקה זו היא מרכיב מרכזי בחשיבה ההלכתית כפי שהיא מוצגת בספרותם של יוצרי ההלכה. מונח זהה לסייג הוא "גזירה שמא"; מינוח זה מופיע יותר ממאה פעמים בתלמוד הבבלי אך אינו מופיע בירושלמי ובמקורות התנאיים, עם זאת דרך מחשבה זו מופיעה פעמים מספר גם בהיעדר המונח הזה. עם כל זאת אנו סבורים שיש לבחון את הנושא פעם נוספת.

78 אין ספק שרעיון הסייג מופיע בספרות ההלכתית כפי שציינו, עם זאת מספר ההלכות שמנומקות בצורה מפורשת בחשש זה הוא מועט ביותר. למעשה מנינו כמעט את כל ההלכות שנומקו במפורש כך. יש כמובן הלכות רבות נוספות שאיסורן נקבע בגלל צורך בסייג, כגון לא לקרוא לאור הנר בשבת. נראה שאין בעיה בקריאה עצמה, כך לפחות לפי ההלכה של חכמים, ומותר ליהנות מאור הנר בשבת. אבל בקריאה יש חשש שישכח ויטה ראו פירושנו לשבת פ"א מ"ג, וכן ההלכה שם שזב לא יאכל עם הזבה. זו גדר לטומאה, אף שכרגע שניהם טמאים. בתלמוד הבבלי מופיע הנימוק של הסייג בדרך כלל במפורש, למשל בשבת יג ע"ב, ובמקבילות בעיקר בספרות התנאית אין הנימוק מופיע במפורש אבל סביר ביותר שלכך הכוונה.

79 אם כן, שיטת הנימוק של הסייג קיימת כבר בספרות התנאית, אבל רק בתלמוד הבבלי הופכת הנמקה זו לנפוצה ומופיעה מאות פעמים במונחים שונים. זאת ועוד. לעתים קרובות, באותם מקומות שבהם מופיע נימוק הסייג יש מחלוקת קדומה על נימוקה של ההלכה, ובמקורות מקבילים מובאים נימוקים אחרים. למשל, במכילתא שציטטנו לעיל רבי אליעזר סבור שאסור לאכול קרבן עד חצי הלילה משום שזה זמנו, ורבי אליעזר מביא לדעתו סיוע מדרשה. כך גם לגבי תפילה, מדוע קבעו שתפילת ערבית עד חצות? "כדי להרחיק אדם מן העבירה" משנה, ברכות פ"א מ"א. התלמוד הבבלי ד ע"ב סומך את ההחלטה למשנתנו ורואה בכך סייג כגון זה המומלץ אצלנו, ברם מהמשנה ברור שנימוק הסייג הוא דעתו של רבן גמליאל שזמן תפילת הערב עד עלות השחר, וכסייג יש להתפלל עד חצות. אבל לדעת רבי אליעזר חצות הלילה הוא הזמן לכתחילה, כמו באכילת פסחים, ועוד מצוות המנויות במשנת ברכות.

80 אם כן, הטעם של הסייג הוא אמנם קדום, אך אין הוא הסיבה להלכה. למעשה ההלכה נקבעה קודם והייתה שנויה במחלוקת, ורבן גמליאל איחד את שתי ההלכות בשיטת הסייג והפך שתי דעות שונות לאחת. אין כאן מקרה ברור של קביעת הלכה בגלל סייג, אלא ניצולה של מתודת הסייג למציאת פתרון פשרה בין שתי דעות. הוא הדין לדוגמה של הנידה. למעשה לפנינו פרשנות מדרשית שאולי היא פשט הכתוב למילים "לא תקרב". הטיעון שזה רק משום סייג הוא הסבר מדרשי, של מי שמכיר את שיטת ה"סייג", אבל אפשר בהחלט שהתורה מתנגדת לעצם ההתקרבות לנידה כאיסור עצמאי. בעל אבות דרבי נתן מגדיר את המקרה "סייג שעשתה תורה", כלומר הדין מהתורה, והסייג מנמק את התורה. אבל בעל מדרש במדבר רואה בכך דוגמה לסייגים שחכמים צריכים להטיל.

81 כפי שכבר אמרנו, הבבלי משתמש בטיעון הסייג מאות פעמים, בדרך כלל במינוח "גזירה שמא", "גזרו שמא" או במינוח קרוב. ברם, גולדברג כבר הראה שטיעון זה אופייני לבבלי. ברוב המקרים הירושלמי מסביר שהאיסור עומד בפני עצמו, או שלפנינו מחלוקת בנושא עצמאי, ללא קשר לתפיסת הסייג. כך, למשל, איסור שבות מנומק בבבלי כסייג שמא יבוא לידי מלאכה ממש בשבת. באיסור שבות עסק בהרחבה גילת, והוא הראה כי במקורות התנאיים המונח מופיע לעתים תדירות, אך לא תמיד באותה משמעות. לעתים איסור שבות מנומק ב"גזירה שמא...", ולעתים הדבר האסור משום שבות הוא מלאכה ממש.

82 דוגמה לכך היא המשנה במסכת ביצה: "כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת – חייבין עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים" פ"ה מ"ב. בדיוננו במשנה ראינו כי הבבלי מנמק איסורים אלו בחשש של "גזירה שמא", ואילו הירושלמי אוסר דברים אלו כאילו היו מלאכה ממש.

83 במקרים רבים הבבלי מנמק הלכה בסייג, ואילו התלמוד הארץ-ישראלי מצביע על מחלוקת עקרונית יותר. תופעה זו מאפיינת גם את הלכות שבת ומועד. התופעה נובעת מכך שאלו מחלוקות קדומות ששיני הזמן כבר נגסו במסורתן. לעתים התקשו בני דורות מאוחרים להבין כיצד זה חולקים אבות עולם בדברים שעבור בני דורות מאוחרים כבר נחשבו למובנים מאליהם. כך או כך, זו תופעה בולטת בהלכות שבת בכלל, ובהלכות יום טוב בפרט, אם כי אינה ייחודית להם. דוגמה לכך היא איסור תקיעה בשופר. הבבלי רואה בכך גזרה שמא יטלטל, והירושלמי רואה בכך איסור מלאכה של נגינה ראו פירושנו לראש השנה פ"ד מ"א. אי אפשר לומר שנימוק הגזרה אינו מופיע בירושלמי. כך, למשל, בירושלמי מעשר שני מופיע הנימוק "גזרו... זה מפני זה": "אמר רבי יוחנן גזרו על נקיבה בעלת מום מפני וולדה, גזרו על זכר בעל מום מפני נקיבה" פ"א ה"ו, נב ע"ד. בהמשך שם יש מינוח שונה במקצת: "גזרו אותן שלא ירעו אותן עדרים עדרים". כמו כן: "אמר רבי יוחנן גזרו מי גשמים מפני שהן כמי קילון" ירו', מועד קטן פ"א ה"א, פ ע"א. אם כן שיטת החשיבה מוכרת, אבל מופיעה רק לעתים רחוקות.

84 דוגמאות אחרות מצויות בתלמוד הבבלי עצמו. כך, למשל, האיסור להדליק נר של שבת בבושם "צרי" מצוי במקור תנאי תוס', שבת פ"ב ה"ג, ובתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת האם הוא נובע מ"גזירה שמא יסתפק ממנו" או "מפני שהוא עף", כלומר יש חשש של התזת ניצוצות, וזה איסור בפני עצמו בבלי, שבת כה ע"ב - כו ע"א. כדוגמה שנייה תשמש לנו ההלכה שאין להתחיל בתספורת סמוך למנחה בערב שבת משנה, שבת פ"א מ"ג. כפשוטו החשש הוא שלא יספיק לסיים מספיק זמן לפני שבת. לא רק שהספר יעבוד בשבת, אלא ששניהם הספר והמסתפר לא יגיעו לבית מספיק זמן לפני שבת וייכנסו לשבת בבהלה. כמו כן אין להתחיל במרחץ לפני השבת, וכדומה. הבבלי מנסח את הטעם "גזירה שמא ישבר הזוג": "לכתחלה אמאי לא ישב – גזירה שמא ישבר הזוג. ולא למרחץ – להזיע בעלמא, לכתחלה אמאי לא – גזירה שמא יתעלפה" שבת ט ע"ב. כאן ניסוח הסייג הוא פורמלי; אפשר היה לנסח את ההלכה ללא השימוש במונח "סייג". השימוש בסייג להסבר מעצים את ההנמקה, אך הוא לא בהכרח הנימוק המקורי. דוגמה טובה נוספת היא המחלוקות בהלכות סעודה בין בית הלל לבית שמאי ברכות פ"ח מ"א-מ"ד, ובעיקר מ"ב-מ"ד. במשנה יש מחלוקות, ובתוספתא הסברים מפותלים שבבבלי הם מנוסחים "גזירה שמא":

85 נטילת ידיים לפני מזיגת הכוס

86 עסקנו בנושא זה בהרחבה בפירוש לברכות; ראינו שבתוספתא מובא הסבר אחר, ושיערנו שהמחלוקת אינה מבוססת כלל על חשש הלכתי-משפטי אלא מקורה בנוהגי סעודה מקובלים שאינם על בסיס "הלכתי". אם כן נימוק הסייג איננו ראשוני, וכנראה איננו הנימוק שיצר את המחלוקות. לענייננו חשוב עוד יותר להדגיש את העולה מהטבלה. בתוספתא ובירושלמי ההלכה אסורה ללא הנימוק המפורש של גזרה, והבבלי מנסח זאת כגזרה. האם ההבדל בין הניסוחים משמעותי לטיב הנימוק? המרחק ביניהם אינו גדול, אבל קיים.

87 במהלך פירושנו זכינו לדון בכמה וכמה משניות והלכות שמשובץ בהן הנימוק של הסייג. קוראים חדי עין יראו שההבדל בין הבבלי והירושלמי בנושא עמד נגד עינינו בעקבות גולדברג כבר במסכתות הראשונות. ברם, כל מרחב התמונה התברר לנו רק מאוחר יותר. בכמה מהמקרים עמדנו על כך שנימוק הסייג נובע מההתפתחות של המיסוד המשפטי. דוגמה לכך היא הנגינה בשבת תקיעה בשופר, או רפואה בשבת, רכיבה בשבת, שאיבה בשבת וכיוצא באלו. הבבלי מנמק את כל האיסורים הללו בגזרה שמא יתקן כלי נגינה, גזרה שמא יטלטל שופר שכן אין מה לתקן בו, גזרה שמא ימרח, גזרה שמא יתקין מקל, שמא יטלטל וכו'. ההלכה הקדומה והירושלמי רואים בכל המעשים האלה איסורים בפני עצמם. ההתפתחות ההלכתית תוארה בידינו כבר במבוא הכללי לפירוש המשניות. בשלב קדום נאסרה עבודה בשבת, ולכול היה ברור שמלאכות אלו אסורות. המשנה שבת פ"ז מ"ב ניסחה רשימה ספרותית של 39 מלאכות; הכוונה המקורית לא הייתה למנות את כל המלאכות אלא להגיע למניין הסמלי של 39 ארבעים חסר אחת, והרשימה לא נחשבה כחתומה. ממילא ניתן היה לקבוע שנגינה, מדידה, רפואה וכיוצא באלו הן מלאכות. אבל הבבלי הבין את הרשימה כרשימה חתומה, ויצר מערכת הלכתית של אבות ותולדות. מעתה כבר אי אפשר לנסח שרפואה אסורה בשבת, שכן אין היא מנויה ברשימה. ההתפתחות שבתלמוד הבבלי נבעה מהצורך המשפטי לנסח במדויק מה מותר ומה אסור. קשה לנסח איסור של רפואה בשבת; האם יריקה בעין לשם רפואה היא מלאכה אסורה? ויריקה סתם בתוך הבית, האם גם היא אסורה? מה ההבדל בין השתיים? לכן העדיף התלמוד רשימה סגורה של מלאכות, ואת כל המלאכות שאינן בה הגדיר כ"תולדות" או כאיסור סייג. אנו מוצאים תופעה זו לא רק במקרה זה אלא גם במקרים רבים אחרים. כך, למשל, בהלכות סעודה שהבאנו. כבר תנאי התוספתא מעבירים את המחלוקת החברתית לעניינים הלכתיים פורמליים לפי אחד ההסברים. הבבלי מעניק לכך את התבנית הספרותית-מחשבתית של "גזירה שמא". נימוק הסייג המפורש או הבלתי מפורש משמש, אפוא, כלי מרכזי בהעברת הלכות שטעמן אינו משפטי למסגרת המשפטית. מכל מקום, בין אם צדקנו בהסבר זה ובין אם לאו, הרי שההנמקה הזאת היא לעתים קרובות מאוחרת ומשרתת את תהליך ה"משפטיזציה" של ההלכה. איננו אומרים שכל נימוקי הסייג הם מלאכותיים או ספרותיים, אלא שתופעה זו רווחת ומצאנו לה עשרות דוגמאות בהלכות שבת, אך גם בתחומים אחרים. אנו מסתכנים בקביעה שבהלכות שניתן לבדוק את השתלשלותן לא יצרו רוב נימוקי הסייג את ההלכה אלא באו בשלב מאוחר, כהנמקה בדיעבד. במקומות שהנימוק הוא קדום, פעמים רבות הניסוח המפורש כסייג הוא מאוחר.

88 השימוש הנרחב ב"סייג" גרר תופעה נוספת. הכלי המתודולוגי הזה הוא רחב ביותר, הרי אפשר לנמק כמעט כל איסור בחשש שמא יגרום ההיתר למישהו לחשוב שגם פעולה אחרת מותרת. בדרך זו אפשר לגרום לאיסור הורדת מים באסלה מודרנית בשבת שמא ישפוך מים ברשות הרבים, או לאסור חיתוך של פרי לצורך אכילה בשבת גזרה שמא ישחט בשבת. העברנו את הנימוק למערכת אבסורדית הזויה, וזאת כדי להראות שכלי מחשבתי זה איננו כלי "שקוף". הוא איננו כלי שניתן להשתמש בו באופן טכני, אלא בשני תנאים: האחד הוא הנמקת הלכה קיימת, והאחר הוא הסכמה נרחבת שאכן יש לסייג מקום. כתוצאה מכך נוצר כלי מתודולוגי לפסיקת הלכה שאיננו פתוח לכול; רק חכמים או גופים מוסמכים יכולים לאסור דברים בשל סייג. אדם רגיל אינו יכול להשתמש בנימוק. איננו סבורים שלשם כך נוסחה שיטת העבודה של "סייגים", ואף איננו סבורים שהיא הורחבה למטרה זו. ברם בפועל יצרו השיטה ותפוצתה, במהלך הדורות, נגישות בלעדית של חכמים להחלטות ההלכתיות.

89 סיכום

90 נמצאנו למדים שהסייג קיים בחשיבה ההלכתית כבר בתקופה התנאית. אם נתארך את המימרות לפי שם אומרן, הרי שהנימוק הזה השפיע כבר בתקופה התנאית הקדומה. עם זאת במקורות המאוחרים, ובעיקר בתלמוד הבבלי, הוא הפך לנתיב מרכזי להנמקות הלכתיות, בעוד שבתקופה התנאית, ובארץ ישראל האמוראית, היה השימוש בו מצומצם הרבה יותר, והניצול המפורש של הנימוק נדיר. על רקע זה יש לשאול האומנם זה הפירוש היחיד לדברי אנשי הכנסת הגדולה. האם הם יזמו וניסחו את המרכיב ההלכתי הזה ככלי שראוי לנצלו? מתבקשת הטענה שהכלי הזה נוסח רק בתקופה מאוחרת יותר של גיבוש ההלכה. אם אכן זה הפירוש היחיד, או המועדף, הרי שכבר בימי אנשי הכנסת הגדולה היה זה מרכיב חשוב ביצירת ההלכה.

91 במקורות יש הסבר נוסף לצירוף סייג לתורה: "אמר רבי אלעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה; ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך" בבלי, יבמות צ ע"ב; סנהדרין מו ע"א, ובהמשך שם עוד מעשה ענישה דומה. אם כן הסייג הוא הקמת מערכת אכיפה, מן הסתם באמצעים שונים, החל מדרשות עידוד ואזהרה דרך לחץ חברתי ואף ענישה. אותו סיפור מופיע בירושלמי, אלא ששם אין מעשה כזה מכונה "סייג" אלא סתם ענישה, מפני שהשעה צריכה ירו', חגיגה פ"ב ה"ב, עח ע"א. אין זה חשוב לענייננו האם המעשה אירע או שמא לפנינו מוטיב ספרותי; חשוב לנו שלפנינו פרשנות אחרת למונח "סייג". פרשנות זו מופיעה במקורות נוספים משנת רבי אליעזר, פ"ג, עמ' 56. המונח "סייג לתורה" מופיע גם להלן פ"ג מי"ג ושם הוא במשמעות אחרת, משמעות המתאימה למצב שבו המסגרת ההלכתית כבר מעוצבת.

92 באבות דרבי נתן מובאים סייגים שונים המופיעים בתנ"ך. תרומה נוספת לדיוננו יש בכך שהמדרש מרחיב את הסייג מעבר לחכמים המחוקקים לכיוונם של אישים נוספים שגדרו עצמם במותר להם. עוד מוסיף המדרש היבט מיוחד בספרו על אדם הראשון שהכשיל את עצמו על ידי סייג מוגזם. הווה אומר, המדרש הבין ש"עשו סייג" משמעו גם לא להגזים בסייגים. יש בו ביקורת על עודף סייגים, בבחינת "עשו סייג לעשיית הסייגים". ביקורת כזאת מתאימה לשלבים מאוחרים יחסית של התפתחות ההלכה, כאשר חכמים או הציבור עומדים לפני הר של סייגים וחשים שהסייגים מוגזמים. לא נעסוק במרכיב זה של ביקורת ההלכה, ונסתפק כאן בכך שהוא נשמע רבות בפי הציבור שומר המצוות, בפיהם של חוגים אופוזיציוניים לחכמים ואף בחוגי חכמים עצמם. עם כל זאת, קשה להטעין את משנתנו במטען ביקורתי זה.

93 מן הראוי להדגיש שקביעת סייג היא צעד מכריע להנכחת מצווה בחיי היום-יום, שכן היא קובעת מסגרות חד-משמעיות של זמן, מקום ותנאים. אולם כמובן היא גם מגבילה את משמעות המצווה והופכת אותה לטכנית. דיאלקטיקה זו מלווה את כל הדתות, ובעצם כל מערכת חוקים שיש בה ערכי מוסר.

1 משנת רבי אליעזר פתח ↗

ד"א תורת יי תמימה. כשאדם עוסק למלאות את התלמוד, שהוא מתמים את המצוות. שאם אין אדם יודע דקדוקי מצוות, מה הנייה יש לו שהוא יודע גופיהן. לפי שנתן הקב"ה תורה שבכתב כלל ותורה שבעלפה פרט. ומנ' שנתן הקב"ה למשה תורה שבכתב ותורה על פה, שנ' ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים, הרי בכתב. ואתי צוה ייי בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים. חקים בצווי בלבד, הרי על פה, שהוא פירושה שלתורה שבכתב. כיצד. בסכות תשבו, ולא פירש. היכן פירש להן, עשרה טפחים גובה, שבעה טפחים אורך, ושלש דפנות. כיוצא בו, ושחט את בן הבקר, ולא פירש. היכן פירש, להלן, שהיה, חלדה, דרסה, הגרמה, ועיקור. כיוצא בו, כי יזוב זוב דמה ימים רבים, ולא פירש. היכן פירש, ימים שנים, רבים שלשה.

1 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם? אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ, וְשֶׁבְּעַל פֶּה — אֵינִי מַאֲמִינְךָ. גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. יוֹמָא קַמָּא אֲמַר לֵיהּ: א״ב ג״ד. לִמְחַר אֲפֵיךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֶתְמוֹל לָא אֲמַרְתְּ לִי הָכִי! אֲמַר לֵיהּ: לָאו עֲלַי דִּידִי קָא סָמְכַתְּ? דְּעַל פֶּה נָמֵי סְמוֹךְ עֲלַי.

1 יבמות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְאַבָּדָן: קוּם בְּדוּכְתִּיךְ! תָּאנָא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִצְטָרַע אַבָּדָן, וְטָבְעוּ שְׁנֵי בָנָיו, וּמֵאֲנוּ שְׁתֵּי כַלּוֹתָיו. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּכַסְּפֵיהּ לְאַבָּדָן בְּהַאי עָלְמָא.

2 שבת פתח ↗

וְתִיסְבְּרָא?! וְהָכְתִיב: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא מִיהְוָה הֲוַאי, מִידָּע לָא הֲוָה יָדְעִין הֵי בְּאֶמְצַע תֵּיבָה הֵי בְּסוֹף תֵּיבָה, וַאֲתוֹ צוֹפִים תַּקְּנִינְהוּ. וְאַכַּתִּי ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא, שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.

2 שיר השירים רבה פתח ↗

אָקוּמָה נָא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, בַּכְּרָכִים וּבַמְדִינוֹת, אֲבַקְּשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה משֶׁה, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.

2 כתובות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אִילְעָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמְבַזְבֵּז — אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ, וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ חֲבֵירוֹ. וּמַנּוּ — רַבִּי יְשֵׁבָב. וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי יְשֵׁבָב, וְלֹא הִנִּיחוֹ חֲבֵירוֹ, וּמַנּוּ — רַבִּי עֲקִיבָא.

3 מנחות פתח ↗

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתָן: אֵין לָךְ כׇּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁכְּתוּבָה בְּתוֹרָה, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בְּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית.

4 שבת פתח ↗

וְיָדַיִם תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר? שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר! דְּתַנְיָא: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גְּזַרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תִּיקֵּן כְּתוּבָּה לָאִשָּׁה, וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. שַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל הַיָּדַיִם!

4 תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

שְׁמוּאֵל אָמַר. נִכְנַס שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ קַפַּנְדָּרִיָא מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ כְּקַפּוֹנְדָּרִיָא. תַּנֵּי. בָּתֵּי כְנֶיסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. לָא אוֹכְלִין וְלֹא שׁוֹתִין בָּהֶן וְלֹא מְטַיְילִין בָּהֶן וְלֹא יְשֵׁינִים בָּהֶן וְלֹא נִכְנָסִין בָּהֶן לֹא בַחַמָּה בִימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִגְשָׁמִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֲבָל שׁוֹנִין וְדוֹרְשִׁין בָּהֶן. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִֵוי אָמַר. בָּתֵּי כְנֶיסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לַחֲכָמִים וּלְתַלְמִידֵיהֶם. רִבִּי חִיָיה רִבִּי יָסָא מִיקְבָּלִין בְּגַו כְּנִישְׁתָּא. רִבִּי אִימִּי מְפַקַּד לַסַּפְרָיָיא. אִין אֲתַא בַּר נַשׁ גַּבְּכוֹן מְלֻכְלַךְ בְּאוֹרַיִתָא לְגַבְּכוֹן תְּהֲווֹן מְקַבְּלִין לֵיהּ וּלְחַמְרֵיהּ וְּלְמָנוֹי. רִבִּי בֶּרֶכְיָה אֲזַל לִכְנִישְׁתָּא דְבֵית שְׁאָן. חֲמָא חַד בַּר נַשׁ מַשְׁזִיג יָדוֹי וְרַגְלוֹי מִן גּוֹרְנָהּ. אֲמַר לֵיהּ. אֲסִיר לָךְ. לְמָחָר חַמְתֵּא הַהוּא גוֹבְרָא מַשְׁזִיג יָדוֹי וְרִיגְלוֹי מִן גּוֹרְנָהּ. אֲמַר לֵיהּ. רִבִּי. לָךְ שָׁרֵי וְלִי אֲסִיר. אֲמַר לֵיהּ. אִין. אֲמַר לֵיהּ. לָמָּה. אֲמַר לֵיהּ. כֵּן אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִֵוי. בָּתֵּי כְנֶיסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לַחֲכָמִים וּלְתַלְמִידֵיהֶם. הָהֵן פַּרְווּרָה מָהוּ מִיעֲבוֹר בְּגַוָּהּ. רִבִּי אַבָּהוּ עֲבַר בְּפַּרְווּרָה. מַה דְשָׁרֵי. אָמַר רִבִּי זְכַרְיָה חַתְנֵיהּ דְּרִבִּי לִֵוי. סַפְרָא הֲוָה אֵימָתָן וְאִין לָא הֲוָה רִבִּי אַבָּהוּ עֲבַר לָא הֲוָה מְפַנֵּי טַלְיָיא.

4 בראשית רבה פתח ↗

וְלֹא הִכִּירוֹ בראשית כז, כג, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ לֹא הִכִּירוֹ. בראשית כז, כו: וַיֹּאמֶר גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי, אָמַר לוֹ אַתְּ נוֹשְׁקֵנִי בַּקְּבוּרָה וְאֵין אַחֵר נוֹשְׁקֵנִי בַּקְּבוּרָה. בראשית כז, כז: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁרֵיחוֹ קָשֶׁה מִן הַשֶּׁטֶף הַזֶּה שֶׁל עִזִּים וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס אָבִינוּ יַעֲקֹב אֵצֶל אָבִיו נִכְנְסָה עִמּוֹ גַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דַּאֲמַר לֵיהּ בראשית כז, כז: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו אֵצֶל אָבִיו נִכְנְסָה עִמּוֹ גֵּיהִנֹּם, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר משלי יא, ב: בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן. דָּבָר אַחֵר, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, כְּגוֹן יוֹסֵף מְשִׁיתָא וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת. יוֹסֵף מְשִׁיתָא, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת אָמְרוּ יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה, אֲמָרִין לֵיהּ עוּל וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב, אָמְרוּ לוֹ אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזוֹ, אֶלָּא עוּל זְמַן תִּנְיָנוּת וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, אָמַר לֹא דַּיִּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹהַי פַּעַם אַחַת אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה. מֶה עָשׂוּ לוֹ נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, הָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר וַוי אוֹי אוֹי שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי. וְיָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת הָיָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה, וַהֲוָה רָכֵיב סוּסְיָא בְּשַׁבְּתָא אֲזַל קוֹמֵי שָׁרִיתָא לְמִצְטַבָּלָא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵי סוּסִי דְּאַרְכְּבִי מָרִי וַחֲמֵי סוּסָךָ דְּאַרְכְּבֵךְ מָרָךְ. אָמַר לוֹ אִם כָּךְ לְמַכְעִיסָיו קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, אָמַר לוֹ עָשָׂה אָדָם רְצוֹנוֹ יוֹתֵר מִמְּךָ, אָמַר לוֹ וְאִם כָּךְ לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ קַל וָחֹמֶר לְמַכְעִיסָיו. נִכְנַס בּוֹ הַדָּבָר כְּאֶרֶס שֶׁל עַכְנָא, הָלַךְ וְקִיֵּם בְּעַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק, מֶה עָשָׂה, הֵבִיא קוֹרָה נְעָצָהּ בָּאָרֶץ וְקָשַׁר בָּהּ נִימָא וְעָרַךְ הָעֵצִים וְהִקִּיפָן גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים, וְעָשָׂה מְדוּרָה לְפָנֶיהָ וְנָעַץ אֶת הַחֶרֶב בָּאֶמְצַע וְהִצִּית הָאוּר תַּחַת הָעֵצִים מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וְנִתְלָה בַּקּוֹרָה וְנֶחְנַק, קִדְּמַתּוֹ הָאֵשׁ, נִפְסְקָה הַנִּימָה, נָפַל לָאֵשׁ, קִדְּמַתּוֹ חֶרֶב וְנָפַל עָלָיו גָּדֵר וְנִשְׂרַף. נִתְנַמְנֵם יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְרָאָה מִטָּתוֹ פָּרְחָה בָּאֲוִיר, אָמַר בְּשָׁעָה קַלָּה קְדָמַנִּי זֶה לְגַן עֵדֶן.

5 שבת פתח ↗

אֲמַר לַהּ אֲבוּהּ: מַאי עֲבַדְתְּ? אֲמַרָה לֵיהּ בְּפַנְיָא אֲתָא עַנְיָא, קְרָא אַבָּבָא וַהֲווֹ טְרִידִי כּוּלֵּי עָלְמָא בִּסְעוּדְתָּא, וְלֵיכָּא דְּשָׁמְעֵיהּ. קָאֵימְנָא, שְׁקַלְתֵּיהּ לְרִיסְתָּנַאי דִּיהַבְתְּ לִי, יַהְבִתֵּיהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר לַהּ: מִצְוָה עֲבַדְתְּ. נְפַק רַבִּי עֲקִיבָא וּדְרַשׁ: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״, וְלֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.

5 יומא פתח ↗

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״, יָכוֹל יֵשֵׁב בַּחַמָּה וּבַצִּנָּה וְיִצְטַעֵר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״, מָה מְלָאכָה דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּמְקוֹם אַחֵר, אַף עִנּוּי נֶפֶשׁ שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּמְקוֹם אַחֵר, וְאִי זֶה זֶה? זֶה פִּגּוּל וְנוֹתָר.

5 תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

וְנוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק. לֹא הָיוּ נוֹתָנִין אֶלָּא מִן הַלֶּפֶת וּמִן הַקֶּפַלוֹטוֹת שֶׁלְּקִיטָתָן כְּאַחַת. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אַף לָאַכְּרוּב. מַעֲשֶׂה בְּבֶן מֵבִיא יַיִן שֶׁנָּתַן בְּנוֹ פֵיאָה לְיָרָק לָעֲנִיִּים. וּבָא אָבִיו וּמְצָאָן עוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַגִּינָּה. אָמַר לָהֶן. הַנִּיחוּ מַה שֶׁבְּיֶדְכֶם. וְהִנִּיחוּ מַה שֶׁבְּיָדָן. וְנָתַן לָהֶם בְּכִפִלֵיהֶן מְעוּשָּׂרִין. לֹא שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה. אֶלָּא שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. חַד זְמַן צָרְכוֹן רַבָּנִן נִידְבָא. שָׁלְחוֹן לְרִבִּי עֲקִיבָה וּלְחַד מִן רַבָּנִין עִמֵּיהּ. אֲתוֹן בָעֵיי מֵיעוֹל לְגַבֵּיהּ וְשָׁמְעוּן קָלֵיהּ דְּטַלְיָיא. אֲמַר לֵיהּ. מַה נִיזְבּוֹן לָךְ יוֹמָא דֵּין. אֲמַר לֵיהּ. טְרוֹכְסִימוֹן. לָא מִן יוֹמָא דֵין אֶלָּא מִן דְּאֶתְמוֹל. דְּהוּא כְמִישׁ וּזְלִיל. שָׁבְקוּן לֵיהּ וְאָזְלוֹן לוֹן. מִן דִּזְכוֹן כָּל עַמָּא אֲתוֹן לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לוֹן. לָמָּה לֹא אֲתִיתוֹן גַּבַּיי קְדַמַיי כְמַה דַהֲוִיתוֹן נְהִיגִין. אָמְרִין. כְּבָר אֲתִינָן וּשְׁמָעִינָן קָלֵיהּ דְּטַלְיָיא אֲמַר לָךְ. מַה נִיזְבּוֹן לָךְ יוֹמָא דְּין. וְאָמְרִת לֵיהּ. טְרוֹכְסִימוֹן. לָא מִן דְּיוֹמָא דֵין אֶלָּא מִן דְּאֶיתְמֹל. דְּהוּא כְמִישׁ וּזְלִיל. אֲמַר. מַה דְבֵינִי לְבֵין טַלְיָיא יְדַעְתּוֹן. יְדַעְתּוֹן מַה בֵינִי לְבֵין בָּרְיִי. אַף עַל פִּי כֵן אַזְלוּן וְאָמְרוּן לָהּ וְהִיא יְהָבָה לְכוֹן חַד מוֹדֵיִי דְדֵינָרִין. אַזְלוֹן וְאָמְרוֹן לָהּ. אָמְרָה לוֹן. מַה אֲמַר לְכוֹן. גְּדִיל אוֹ מְחִיק. אָמְרוּ לָהּ. סְתָם אֲמַר לֹן. אָמְרָה לוֹן. אֲנָא יְהָבָה לְכוֹן גְּדִיל. וְאִין אֲמַר. גְּדִיל. הָא כְמִילּוּי. וְאִין לָא. אֲנָא מְחַשְׁבְּנָא גוֹדְלָנָה מִן פֵּרְנִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע בַּעֲלָהּ כָּךְ. כָּפַל לָהּ אֶת כְּתוּבָּתָהּ.

6 סוטה פתח ↗

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא — כְּדַהֲוָה קָא קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אַטְמִינֵהוּ אַטְמַרְתֵּיהּ אֲחָתֵיהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל עֲרַק לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִנַּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לִךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ, וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה! אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא.

6 מדרש תהילים פתח ↗

מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען וגו'. זה שאמר הכתוב משלי ו א בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. בתלמידי חכמים הכתוב מדבר בשעה שהזקן נתמנה אומר לו הקב"ה עד שלא נתמנית לא היית ערב על הצבור עכשיו שנתמנית נעשית ערב שנאמר אם ערבת לרעך. זה הקב"ה שנאמר שיר השירים ה טז זה דודי וזה רעי. ואומר משלי כז י רעך ורע אביך אל תעזוב. וכן תהלים קכב ח למען אחי ורעי. ומה אתה עושה שלא תאמר על הטמא טהור ועל הטהור טמא ועל האסור מותר ועל המותר אסור ותתחייב באמרי פיך. ומה תעשה עסוק בתורה. שנאמר משלי ו ג עשה זאת איפא בני והנצל. ואין זאת אלא תורה שנאמר במדבר יט יד זאת התורה אדם. משלי ו ג לך התרפס ורהב רעך. עשה לך רב ומדייש עליך כעפר והמליכהו עליך שנאמר ורהב רעך. ואין רהב אלא מלכות שנאמר תהלים פז ד אזכיר רהב ובבל. ואם עשית כן תנצל כצבי מיד. דבר אחר בני אם ערבת לרעך. בישראל הכתוב מדבר בשעת מתן תורה שהיו ערבים זה לזה. שבשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תנו לי ערבים שתקיימו את התורה. אמרו לו הרי אבות ערבים בנו. אמר להן הקב"ה חייבין הן לי ולואי שיעמדו בעצמן. משל למה הדבר דומה למי שהולך ללוות אמר לו הבא לי ערב הלך והביא את מי שחייב לו. אמר לו ולואי שיעמוד בעצמו הבא לי מי שאינו חייב לי. כך אמר הקב"ה לישראל הבאתם לי ערבים וכמה חובות יש לי עליהם אלא תנו לי ערבים שאינן חייבין לי כלום. וכן הוא אומר דברים ה ג לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. אמרו לו מי הן שאינן חייבין לך. אמר להן התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהן ומעוברות שלהן ועמדה כריסן של אמן כמראה של זכוכית והיו רואין להקב"ה מתוך כריסן ומדברין עמו. שנאמר מפי עוללים ויונקים. וכתיב איוב ג טז כעוללים לא ראו אור. אמר להם הקב"ה ערבים אתם על אבותיכם שאם אינן מקיימין את התורה שאתם נתפסין עליהן. אמרו לו הן. אמר להם שמות כ ב אנכי ה' אלקיך. אמרו לו הן. אמר להם שם ג לא יהיה לך אלקים אחרים. אמרו לו הן. וכן על כל דבור ודבור היו משיבים לו על לאו לאו ועל הן הן. אמר להן מפיכם אני נותן את התורה להן שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עז. ואין עז אלא תורה שנאמר תהלים כט יא ה' עוז לעמו יתן. לכך כשיבטלו ישראל את התורה הן נתפסין עליהן שנאמר הושע ד ו נדמו עמי מבלי דעת ואומר שם ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני. מה הוא גם אני מצטער אני עליהם שהם מחסירים עצמם ואינם מקיימין את התורה. דבר אחר מה הוא גם אני. אמר ר' חייא כביכול אף אני משתכח שיהו התינוקות מברכין אותי שנאמר גם אני. מהו עוללים ר"י אמר עוללים אלו שבחוץ. שנאמר איכה ד ד עוללים שאלו לחם. יונקים אלו שבמעי אמן. ר"י אמר עוללים אלו שבפנים. שנאמר איוב ג טז כעוללים לא ראו אור. יונקים אלו שבחוץ. רב ולוי. רב אמר נעשו כריסותיהן של אמן כאיספקלרייא המאירה. מיד התינוקות פרשו מדדי אמותיהן והעוללים פרשו מטבורן. א"ר לוי הנס האחרון גדול מן הראשון שחזרו כריסן של אמותיהן לכמות שהיו והתינוקות חזרו לדדיהן ועוללים חזרו לטבורן. פתחו פיהם אלו ואלו ואמרו שירה הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עז. למען צורריך שנים. להשבית אויב ומתנקם שנים. הרי ד' מלכיות. דבר אחר למען צורריך בגין שנאיכון יהבית לכון אורייתא:

6 קוהלת רבה פתח ↗

רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם עֵדָה קְדוֹשָׁה, קְנֵה לְךָ אֻמָּנוּת עִם הַתּוֹרָה, מַה טַּעְמָא רְאֵה חַיִּים וגו', וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָן עֵדָה קְדוֹשָׁה, שֶׁשָּׁם הָיוּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא, שֶׁהָיוּ מְשַׁלְּשִׁין הַיּוֹם, שְׁלִישׁ לְתוֹרָה, שְׁלִישׁ לִתְפִלָּה, שְׁלִישׁ לִמְלָאכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיוּ יְגֵעִין בַּתּוֹרָה בִּימוֹת הַחֹרֶף, וּבִמְלָאכָה בִּימוֹת הַקַּיִץ. רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר הָיָה קוֹרֵא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַבִּי טִימֵי וְרַבִּי בּוּרְקֵי עֵדָה קְדוֹשָׁה, שֶׁהָיוּ מְשַׁלְּשִׁין שְׁלִישׁ לְתוֹרָה, שְׁלִישׁ לִתְפִלָּה, שְׁלִישׁ לִמְלָאָכָה. תָּנֵי אָבֵל אָסוּר לְהַכְנִיס לוֹ אִשָּׁה עַד שְׁלשִׁים יוֹם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁעָבְרוּ שְׁלשָׁה רְגָלִים זֶה אַחַר זֶה, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים שֶׁכָּתוּב חַיִּים, חַיִּים, חַיִּים, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים, אֲבָל אֵין לוֹ בָּנִים אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים קְטַנִּים, מֻתָּר, מִפְּנֵי מִעוּט פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּפַרְנָסָתָן, וּמַעֲשֶׂה שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי טַרְפוֹן וּכְשֶׁנִּסְתַּם הַגּוֹלֵל אָמַר לַאֲחוֹתָהּ בְּתוֹךְ הָאֵבֶל הִכָּנְסִי וְגַדְּלִי אֶת בְּנֵי אֲחוֹתֵךְ, וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּנָסָהּ לֹא נָהַג בָּהּ דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶלָּא לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם. תָּנֵי אָבֵל אָסוּר לֵילֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה עַד שְׁלשִׁים יוֹם. תָּנֵי, מִצְווֹת הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ וְלִפְדּוֹתוֹ, וְגַם לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, וּלְהַשִֹּׂיאוֹ אִשָּׁה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לְהוֹשִׁיטוֹ בַּנָּהָר. לְמוּלוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יז, יב: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. לִפְדּוֹתוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יג, יג: וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר דברים יא, יט: וּלְמַדְתֶּם אֹתָם. לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ל, יט: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. לִשָֹּׂא אִשָּׁה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה כט, ה: קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים. לְהוֹשִׁיטוֹ בַּנָּהָר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא טוֹב, בְּלֹא עֵזֶר, בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְּרָכָה, בְּלֹא כַּפָּרָה. בְּלֹא טוֹב מִנַּיִן בראשית ב, יח: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. בְּלֹא עֵזֶר מִנַּיִן בראשית ב, יח: אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, בְּלֹא שִׂמְחָה מִנַּיִן דברים יד, כו: וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. בְּלֹא בְּרָכָה מִנַּיִן יחזקאל מד, ל: לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ. בְּלֹא כַפָּרָה מִנַּיִן ויקרא טז, יא: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר אַף בְּלֹא חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. בְּלֹא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א כה, ו: וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם. רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָא אָמַר אַף אֵינוֹ אָדָם שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ה, ב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, בִּזְּמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הֵם אָדָם, אֵין שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד אֵין קְרוּיִין אָדָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מְמַעֵט בַּדְּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ט, ו: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

8 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

רִבִּי יִרְמְיָה בְּעִי אוֹתוֹ שֶׁאָכַל יֶרֶק מַהוּ שֶׁיְּבָרֵךְ. מֻחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה. תַּנִּי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת נְזִירִין עָלוּ בִימֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח מֵאָה וַחֲמִשִּׁים מָצָא לָהֶן פֶּתַח. וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים לֹא מָצָא לָהֶן פֶּתַח. אֲתָא גַבֵּי יַנַּאי מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ אִית הָכָא תְּלַת מְאָה נְזִירִין בְּעִיָין תְּשַׁע מֵאָה קָרְבָּנִין. אֶלָּא יְהַב אַתְּ פַּלְגָּא מִן דִּידָךְ וַאֲנָא פַלְגָּא מִן דִּידִי. שְׁלַח לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין. אֲזַל לִישְׁנָא בִישָׁא וָמַר לֵיהּ לָא יְהַב מִן דִּידֵיהּ כְּלוּם. שָׁמַע יַנַּאי מַלְכָּא וְכָעַס. דְּחַל שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח וְעָרַק. בָּתַר יוֹמִין סָלְקוּן בְּנֵי נַשׁ רַבְרְבִין מִן מַלְכוּתָא דְפָרַס גַּבֵּי יַנַּאי מַלְכָּא. מִן דְּיָתְבִין אָכְלִין אָמְרִין לֵיהּ נְהִירִין אֲנָן דַּהֲוָה אִית הָכָא חַד גְּבַר סָב וַהֲוָה אֲמַר קוֹמִין מִילִּין דְּחָכְמָה. תַּנִּי לוֹן עוּבְדָּא. אָמְרִין לֵיהּ שְׁלַח וְאַיְיתִיתֵיהּ שָׁלַח וִיהִב לֵיהּ מִילָּא וַאֲתָא וְיָתֵיב לֵיהּ בֵּין מַלְכָּא לְמַלְכְּתָא. אֲמַר לֵיהּ לָמָּה אַפְלַיָית בִּי. אֲמַר לֵיהּ לָא אַפְלָיִית בָּךְ אַתְּ מִמָּמוֹנָךְ וַאֲנָא מִן אוֹרַיְיתִי. דִּכְתִיב כִּי בְצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכֶּסֶף. אֲמַר לֵיהּ וְלָמָּה עָרַקְתְּ. אֲמַר לֵיהּ שְׁמָעִית דְּמָרִי כְעַס עָלַי וּבְעִית מְקַיְימָה הָדֵין קְרִיָיא חֳבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבֹר זָעַם. וּקְרָא עִלּוֹי וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ וְלָמָּה יָתַבְתְּ בֵּין מַלְכָּא לְמַלְכְּתָא. אֲמַר לֵיהּ בְּסִיפְרָא דְּבֶן סִירָא כְתִיב סַלְסְלֶיהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ וּבֵין נְגִידִים תּוֹשִׁיבֶךָּ. אֲמַר הֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא דְּלִיבְרִיךְ. נְסַב כַּסָּא וָמַר נְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַל יַנַּאי וַחֲבֵירָיו. אֲמַר לֵיהּ עַד כְּדוֹן אַתְּ בְּקַשְׁיוּתָךְ. אֲמַר לֵיהּ וּמַה נֹאמַר עַל הַמָּזוֹן שֶׁלֹּא אָכַלְנוּ. אֲמַר הֲבוּן לֵיהּ דְּלֵיכוּל. יְהָבוּ לֵיהּ וְאָכַל. וָמַר נְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן חוֹלְקִין עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר עַל הָרִאשׁוֹנָה. רִבִּי אָבָּא אָמַר עַל הַשְּׁנִיָּיה. מֻחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה. הָתָם צְרִיכָא לֵיהּ. וָכָה פְּשִׁיטָא לֵיהּ. הֵּן דִּצְרִיכָא לֵיהּ כְּרַבָּנָן הֵן דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. תַּנִּי עֲלָהּ הֵיסֶב וְאָכַל עִמָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָכַל כְּזַיִת דָּגָן מְזַמְּנִין דִּבְרֵי חֲכָמִים. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן לְעוֹלָם אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן. תַנִּי שְׁנַיִם פַּת וְאֶחָד יֶרֶק מְזַמְּנִין. מַתְנִיתָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

8 תלמוד ירושלמי בבא בתרא פתח ↗

חָלָה וְנִתְרַפָּא נִתְרַפָּא מִן הָאֶמְצַע. תַּנֵּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. כָּל מַכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִיצָּה מִתְרַפָּא מִכְּתוּבָּתָהּ. וְשֶׁאֵין לָהּ קִיצָּה מִתְרַפָּא מִן הַנְּכָסִים. כְּהָדָא קְרֵיבָתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר וָוא הֲוָות חֲשָׁשָׁה עֵיינָהּ. אֲתַת גַּבֵּי רִבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לָהּ. קְצִיץ הוּא אָהֵין אַסְיָיךְ. אִין קְצִיץ מִן פֶּרְנֵיךְ. אִין לָא קְצִיץ בַּעֲלֵיךְ יְהִיב לִיךְ. וְלֹא כֵן תַּנִּינָן. אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעֹרְכֵי הַדַּיָינִין. וָמַר רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אָסוּר לְגַלּוֹת לְיָחִיד דִּינוֹ. אָמְרֵי. יְדַע הֲוָה רִבִּי יוֹחָנָן דְּהִיא אִיתָא כְשֵׁירָה בְּגִין כֵּן גְלֵי לָהּ. בַּעֲלָהּ בָּעֵי הֵן דִקְצַץ וְהִיא בְּעַיָיה הֵן דְלָא קְצַץ. לְמָאן שָׁמְעִין. לֹא לְבַעֲלָהּ. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָיה. הָדָא דְתֵימַר בְּהַהוּא דְּלֵית דִּינֵיהּ עִימֵּיהּ. בְּרַם בָּהוּא דְּאִית דִּינֵיהּ עִימֵּיהּ אָמַר לֵיהּ מִילְּתָא.

10 פסחים פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה, אוֹ בַּעַל אֶגְרוֹפִין הֲוָה?

10 ברכות פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״.

10 בכורות פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״ — מָה אֲנִי בְּחִנָּם, אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא בְּחִנָּם שֶׁיְּלַמֵּד בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה״. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בְּשָׂכָר כָּךְ אֲלַמְּדֶנָּה בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״.

11 תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

הלכה: רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ כול׳. כְּתִיב וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רוֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרוֹצֵחַ. אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רוֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרוֹצֵחַ. כְּשֶׁהוּא בָא אֶצֶל הַבַּרְזֶל אֵינוֹ אוֹמֵר לֹא שֶׁיָּמוּת בּוֹ וְלֹא שֶׁלֹּא יָמוּת בּוֹ. אֶלָּא אֲפִילוּ צִינּוֹרָה קָטַנָּה דְהִיא יָכְלָה מֵקִים גַּו וֶושְׁטָא וּמִיקְטְלִינֵיהּ. וְהוּא שֶׁיְּהֵא בָאֶבֶן כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ. בָּעֵץ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ. כִּיוְונוֹ כְּנֶגֶד הַסּוּס. כִּיוְונוֹ כְּנֶגֶד הַחֵץ. כִּיוְונוֹ כְּנֶגֶד הָרוֹמַח. הֶעֱמִידוֹ בַצִּינָּה. הִשְׁקָה אוֹתוֹ מַיִם רָעִים. הֶעֱבִיר אֶת הַתִּקְרָה מֵעָלָיו וְיָרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים וַהֲרָגוּהוּ. פָּתַק אַמַּת הַמַּיִם עָלָיו וּבָאוּ עָלָיו הַמַּיִם וּשְׁטָפוּהוּ.

13 תלמוד ירושלמי סוטה פתח ↗

תַּנֵּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר הַטַּהֲרָה נָטְלָה אֶת הַטַּעַם וְאֶת הָרֵיחַ. מַעְשְׂרוֹת נָטְלוּ אֶת שׁוֹמֶן הַדָּגָן. וּמִמִּי נִיטַּל יוֹתֵר. אָמַר רִבִּי לֵוִי בַּר חַיְתָה. נִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה. בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחֲשֹף חֲמִשִׁים פּוֹרָה. וְהָיְתָה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וְהָיְתָה עֶשְׂרִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַזְּנוּת וְהַכְּשָׁפִים כִּילּוּ אֶת הַכֹּל.

15 ספרי דברים פתח ↗

דברים לב נא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לִמְעֹל בִּי. עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, אַתֶּם גְּרַמְתֶּם שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ אוֹתִי. במדבר כז יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי, אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לַמְרוֹת פִּי.

15 הוריות פתח ↗

רַב סָפְרָא מַתְנֵי הָכִי. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי חִיָּיא: כְּגוֹן אֲנִי מַהוּ בְּשָׂעִיר? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם ״שֵׁבֶט״, הָכָא ״מְחוֹקֵק״, וְתַנְיָא: ״לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה״ – זֶה רֹאשׁ גּוֹלָה שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדֶה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמַקֵּל. ״וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו״ – אֵלּוּ בְּנֵי בָנָיו שֶׁל הִלֵּל שֶׁמְלַמְּדִים תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בָּרַבִּים.

15 עבודה זרה פתח ↗

שָׁאַל אַגְרִיפַּס שַׂר צָבָא אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא״, כְּלוּם מִתְקַנֵּא אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם, וְגִבּוֹר בְּגִבּוֹר, וְעָשִׁיר בְּעָשִׁיר?

17 מגילה פתח ↗

״אַחַר יָשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם״. וְכֵיוָן שֶׁבָּא דָּוִד — בָּאתָה תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קׇדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי״. וְכֵיוָן שֶׁבָּאת תְּפִלָּה — בָּאת עֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עוֹלוֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי״. וְכֵיוָן שֶׁבָּאת עֲבוֹדָה — בָּאתָה תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי״. וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אַחַר הוֹדָאָה? דִּכְתִיב: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשׂוֹת הַחַטָּאת וְהָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים״. אֵימָא, קוֹדֶם עֲבוֹדָה? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרֶד מֵעֲשׂוֹת הַחַטָּאת וְגוֹ׳״. מִי כְּתִיב ״לַעֲשׂוֹת״, ״מֵעֲשׂוֹת״ כְּתִיב. וְלֵימְרַהּ אַחַר הָעֲבוֹדָה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״זוֹבֵחַ תּוֹדָה״. מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהַאי, סְמוֹךְ אַהַאי! מִסְתַּבְּרָא עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה חֲדָא מִילְּתָא הִיא. וּמָה רָאוּ לוֹמַר ״שִׂים שָׁלוֹם״ אַחַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים? דִּכְתִיב: ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״, בְּרָכָה דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״. וְכִי מֵאַחַר דְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים וּמֵהֶם כַּמָּה נְבִיאִים תִּקְּנוּ תְּפִלָּה עַל הַסֵּדֶר, שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי מַאי הִסְדִּיר? שְׁכָחוּם, וְחָזַר וְסִדְּרוֹם. מִכָּאן וְאֵילָךְ, אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ יַשְׁמִיעַ כׇּל תְּהִלָּתוֹ״, לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כׇּל תְּהִלָּתוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִדַּאי — נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיְסוּפַּר לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע״. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָּא, וְאָמְרִי לַהּ אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹר חַיִל: מַאי דִּכְתִיב: ״לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה״? סַמָּא דְּכוֹלָּה — מַשְׁתּוּקָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: מִלָּה — בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא — בִּתְרֵין. קְרָאָהּ עַל פֶּה לֹא יָצָא וְכוּ׳. מְנָלַן? אָמַר רָבָא: אָתְיָא זְכִירָה זְכִירָה, כְּתִיב הָכָא: ״וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר״. מָה לְהַלָּן — בְּסֵפֶר, אַף כָּאן — בְּסֵפֶר. וּמִמַּאי דְּהַאי זְכִירָה קְרִיאָה הִיא, דִּלְמָא עִיּוּן בְּעָלְמָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב: ״זָכוֹר״ — יָכוֹל בַּלֵּב? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לֹא תִּשְׁכָּח״, הֲרֵי שִׁכְחַת הַלֵּב אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״זָכוֹר״ — בַּפֶּה. קְרָאָהּ תַּרְגּוּם לֹא יָצָא וְכוּ׳. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּכְתִיבָה מִקְרָא וְקָרֵי לַהּ תַּרְגּוּם, הַיְינוּ עַל פֶּה! לָא צְרִיכָא, דִּכְתִיבָה תַּרְגּוּם וְקָרֵי לַהּ תַּרְגּוּם. אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז וְכוּ׳. וְהָא אָמְרַתְּ: קְרָאָהּ בְּכׇל לָשׁוֹן — לֹא יָצָא! רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּלַעַז יְווֹנִי. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּכְתִיבָה אַשּׁוּרִית וְקָרֵי לַהּ יְווֹנִית, הַיְינוּ עַל פֶּה! אָמַר רַבִּי אַחָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁכְּתוּבָה בְּלַעַז יְווֹנִית. וְאָמַר רַבִּי אַחָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב ״אֵל״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְמִזְבֵּחַ קְרָא לֵיהּ יַעֲקֹב ״אֵל״ — ״וַיִּקְרָא לוֹ יַעֲקֹב״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא ״וַיִּקְרָא לוֹ״, לְיַעֲקֹב, ״אֵל״. וּמִי קְרָאוֹ ״אֵל״ — ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״. מֵיתִיבִי: קְרָאָהּ גִּיפְּטִית, עִבְרִית, עֵילָמִית, מָדִית, יְווֹנִית — לֹא יָצָא! הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא: גִּיפְּטִית לְגִיפְּטִים, עִבְרִית לְעִבְרִים, עֵילָמִית לְעֵילָמִים, יְווֹנִית לִיווֹנִים — יָצָא. אִי הָכִי, רַב וּשְׁמוּאֵל אַמַּאי מוֹקְמִי לַהּ לְמַתְנִיתִין בְּלַעַז יְווֹנִית? לוֹקְמוּהָ בְּכֹל לַעַז! אֶלָּא, מַתְנִיתִין כְּבָרַיְיתָא. וְכִי אִיתְּמַר דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, בְּעָלְמָא אִיתְּמַר. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לַעַז יְווֹנִי לַכֹּל כָּשֵׁר. וְהָא קָתָנֵי: יְווֹנִית לִיווֹנִים לִיווֹנִים — אִין, לְכוּלֵּי עָלְמָא — לָא! אִינְהוּ דַּאֲמוּר כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דִּתְנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף סְפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְווֹנִית. וְלֵימְרוּ: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אִי אָמְרִי הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי שְׁאָר סְפָרִים, אֲבָל מְגִילָּה דִּכְתִיב בַּהּ ״כִּכְתָבָם״ — אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן. וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית יָצָא וְכוּ׳. וְהָא לָא יָדַע מַאי קָאָמְרִי? מִידֵּי דְּהָוֵה אַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אַטּוּ אֲנַן ״הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים״, מִי יָדְעִינַן? אֶלָּא מִצְוַת קְרִיאָה וּפַרְסוֹמֵי נִיסָּא, הָכָא נָמֵי — מִצְוַת קְרִיאָה וּפַרְסוֹמֵי נִיסָּא. קְרָאָהּ סֵירוּגִין יָצָא וְכוּ׳. לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״סֵירוּגִין״, שַׁמְעוּהָ לְאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי דְּקָאָמְרָה לְהוּ לְרַבָּנַן דַּהֲווֹ עָיְילִי פִּסְקֵי פִּסְקֵי לְבֵי רַבִּי: עַד מָתַי אַתֶּם נִכְנָסִין סֵירוּגִין סֵירוּגִין? לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״חֲלוֹגְלוֹגוֹת״. שַׁמְעוּהָ לְאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי דַּאֲמַרָה לֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא מְבַדַּר פַּרְפְּחִינֵי: עַד מָתַי אַתָּה מְפַזֵּר חֲלוֹגְלוֹגְךָ? לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ״. שַׁמְעוּהָ לְאַמְּתָא דְּבֵי רַבִּי דַּהֲווֹת אָמְרָה לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מְהַפֵּךְ בְּמַזְיֵיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: עַד מָתַי אַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ? לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי: ״הַשְׁלֵךְ עַל ה׳ יְהָבְךָ״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אָזֵילְנָא בַּהֲדֵי הָהוּא טַיָּיעָא, וְקָא דָרֵינָא טוּנָא וַאֲמַר לִי: שְׁקוֹל יַהְבָּיךְ וּשְׁדִי אַגַּמְלַאי. לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד״. שַׁמְעוּהָ לְאַמְּתָא דְּבֵי רַבִּי דַּהֲווֹת אָמְרָה לַחֲבֶרְתָּהּ: שְׁקוּלִי טָאטִיתָא וְטַאטִי בֵּיתָא. תָּנוּ רַבָּנַן: קְרָאָהּ סֵירוּגִין — יָצָא,

18 שמות רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב אֵלֶּה פּוֹסֵל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיצַד בראשית ב, ד: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וּמַה פָּסַל שֶׁהָיָה בּוֹרֵא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְלֹא הָיוּ עֲרֵבִים עָלָיו וְהָיָה מַחֲזִירָן לְתֹהוּ וָבֹהוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֵלּוּ עָרְבוּ לְפָנָיו, אָמַר אֵלּוּ תוֹלְדוֹת, לְפִיכָךְ אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, אֲבָל הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ תוֹלְדוֹת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ בראשית ו, ט: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, וּמַה פָּסַל דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל וְקֵינָן וַחֲבֵרָיו, לְפִיכָךְ אָמַר בראשית י, ב: בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג. וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בראשית כה, יב: וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, וּמִי הֵם, מַה שֶּׁכָּתוּב לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כה, ב: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן, וְאַף כָּאן וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, רְשָׁעִים הָיוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. כַּיּוֹצֵא בּוֹ בראשית כה, יט: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, עַל מַה שֶּׁכָּתוּב לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ בראשית כה, טז: בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, וּמִי הָיָה זֶה, עֵשָׂו וּבָנָיו שֶׁהָיָה בְּנוֹ שֶׁל יִצְחָק. וְאִם כֵּן יֵשׁ לוֹמַר הוֹאִיל וְאֵין כָּתוּב אֶלָּא וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת, אַף יַעֲקֹב שֶׁהוּא תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בִּכְלַל עֵשָׂו. אַתָּה מוֹצֵא כָּל תּוֹלְדוֹת שֶׁבַּמִּקְרָא חֲסֵרִים חוּץ מִשְּׁנַיִם בראשית ב, א: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, רות ד, יח: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, וְטַעַם גָּדוֹל יֵשׁ לָהֶם, לָמָּה אָמַר אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵא, מִפְּנֵי שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ וְלֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּעוֹלָם, וּבִשְׁבִיל כָּךְ הוּא מָלֵא, וְכֵיוָן שֶׁחָטָא אָדָם וְחַוָּה חִסֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל תּוֹלְדוֹת שֶׁבַּמִּקְרָא, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד פֶּרֶץ נַעֲשָׂה תּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ מָלֵא, שֶׁהַמָּשִׁיחַ עוֹמֵד הֵימֶנּוּ וּבְיָמָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְלִיעַ הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה כה, ח: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, לְפִיכָךְ תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְתוֹלְדוֹת פָּרֶץ מָלֵא. וּלְכָךְ תּוֹלְדֹת יִצְחָק חָסֵר, לְהוֹצִיא יַעֲקֹב מִכְּלַל הָרְשָׁעִים. כַּיּוֹצֵא בּוֹ בראשית לז, ב: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, פָּסַל לְאַלּוּפֵי עֵשָׂו. כַּיּוֹצֵא בּוֹ שמות א, א: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, וּמִי הָיוּ אֵלּוּ שֶׁכָּתַב לְמַעְלָה בראשית מו, ח כז: בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי שִׁמְעוֹן. כַּיּוֹצֵא בּוֹ במדבר ג, א: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, וּמִי הָיוּ אֵלּוּ שֶׁכָּתַב לְמַעְלָה במדבר א, מד: כָּל הַפְּקֻדִּים אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן, מָה הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ צַדִּיקִים אַף אֵלּוּ צַדִּיקִים. אַף כָּאן וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, מַה שֶּׁכָּתוּב לְמַעְלָה שמות טו, כה: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הַפָּרָשָׁה שמות יח, כב: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, וְאָמַר כָּאן וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, וְהַדִּבְּרוֹת בָּאֶמְצַע, מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הַזַּיִּן מִכָּאן וְהַזַּיִּן מִכָּאן, וְהִיא בָּאֶמְצַע. כָּךְ הַתּוֹרָה, דִּינִין מִלְּפָנֶיהָ וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ, וְהִיא בָּאֶמְצַע. וְכֵן הוּא אוֹמֵר משלי ח, כ: בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ, הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת בְּאֵיזֶה נָתִיב אֲנִי מְהַלֶּכֶת, אֲהַלֵּךְ בְּדַרְכָּן שֶׁל עוֹשֵׂי צְדָקָה משלי ח, כ: בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט, הַתּוֹרָה בָּאֶמְצַע וְדִינִין מִלְּפָנֶיהָ וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ, מִלְּפָנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים.

18 בבא מציעא פתח ↗

וּבְאוּשְׁפִּיזָא. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? אָמַר מָר זוּטְרָא: לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ אֲבֵידְתָּא בִּטְבִיעוּת עֵינָא. אִי יָדְעִינַן בֵּיהּ דְּלָא מְשַׁנֵּי אֶלָּא בְּהָנֵי תְּלָת – מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, וְאִי מְשַׁנֵּי בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי – לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ. מָר זוּטְרָא חֲסִידָא אִגְּנִיב לֵיהּ כָּסָא דְכַסְפָּא מֵאוּשְׁפִּיזָא. חַזְיֵאּ לְהָהוּא בַּר בֵּי רַב דְּמָשֵׁי יְדֵיהּ וְנָגֵיב בִּגְלִימָא דְחַבְרֵיהּ. אֲמַר: הַיְינוּ הַאי דְּלָא אִיכְפַּת לֵיהּ אַמָּמוֹנָא דְחַבְרֵיהּ. כַּפְתֵיהּ וְאוֹדִי. תַּנְיָא: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּכֵלִים חֲדָשִׁים שֶׁשְּׂבָעָתַן הָעַיִן שֶׁחַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן כֵּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא שְׂבָעָתַן הָעַיִן שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז, כְּגוֹן בַּדֵּי מְחָטִין, וְצִינּוֹרִיּוֹת, וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל קַרְדּוּמּוֹת. כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ, אֵימָתַי מוּתָּרִים? בִּזְמַן שֶׁמְּצָאָן אֶחָד אֶחָד, אֲבָל מְצָאָן שְׁנַיִם שְׁנַיִם – חַיָּיב לְהַכְרִיז. מַאי ״בַּדֵּי״? שׂוֹכֵי. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״בַּדֵּי״? דָּבָר דְּתָלוּ בֵּיהּ מִידֵּי, ״בַּד״ קָרוּ לֵיהּ. כִּי הַהוּא דִּתְנַן הָתָם: עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַמַּצִּיל מִן הָאֲרִי וּמִן הַדּוֹב וּמִן הַנָּמֵר וּמִן הַבַּרְדְּלָס וּמִן זוֹטוֹ שֶׁל יָם וּמִשְּׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר, הַמּוֹצֵא בִּסְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – בְּרוֹב גּוֹיִם אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל – לָא, אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי אָמַר? אִם תִּמְצָא לוֹמַר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי אָמַר, פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, אוֹ לָא פְּלִיגִי? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגִי, בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל וַדַּאי פְּלִיגִי, בְּרוֹב גּוֹיִם פְּלִיגִי אוֹ לָא פְּלִיגִי? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגִי אֲפִילּוּ בְּרוֹב גּוֹיִם הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? אִם תִּמְצָא לוֹמַר הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, דַּוְקָא בְּרוֹב גּוֹיִם אוֹ אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל? תָּא שְׁמַע: הַמּוֹצֵא מָעוֹת בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָזֵיל בָּתַר רוּבָּא? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּמְפוּזָּרִין. אִי בִּמְפוּזָּרִין מַאי אִרְיָא מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם? אֲפִילּוּ אֵין הָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם! אֶלָּא לְעוֹלָם בִּצְרוּרִין, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל גּוֹיִם, בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת דִּידַן דְּיָתְבִי בְּהוּ גּוֹיִם. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת נָמֵי דִּידַן דְּיָתְבִי בְּהוּ נָכְרִים. תָּא שְׁמַע: מָצָא בָּהּ אֲבֵידָה, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל – חַיָּיב לְהַכְרִיז, אִם רוֹב גּוֹיִם – אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּרוֹב גּוֹיִם, אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל – לָא! מַנִּי? רַבָּנַן הִיא, תִּפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּרוֹב גּוֹיִם. אֶלָּא לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וַאֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטָמוּן. אִי בְּטָמוּן, מַאי עֲבִידְתֵּיהּ גַּבֵּיהּ?! וְהָתְנַן: מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא, בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְפַנּוֹת, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ. הָכָא נָמֵי בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְפַנּוֹת, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ.

18 ברכות פתח ↗

וְלָא? וְהָא רַב פָּפָּא אַפְסֵיק לֵיהּ לְאַבָּא מָר בְּרֵיהּ אִיהוּ וְחַד! שָׁאנֵי רַב פָּפָּא, דְּלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד.

« משנת ארץ ישראל על משנה אבות Preface 4 משנת ארץ ישראל על משנה אבות א׳:ב׳ »