משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ח׳:ד׳

4 לפי כתב-יד קופמן

5 אברי חטאת שניתערבו באברי העולה – אברי חטאת ניתנים לכוהנים, ואברי עולה עולים למזבח ואסורים בהנאה. אם לא ייעשה בכל אחד כמצוותו, הרי שהקרבן נפסל. אם כן הפתרון של "ירעו עד שיסתאבו" אינו אפשרי, וגם לא הפתרון של "יעשה כחמור שבהם", שכן אסור להעלות למזבח מה שלא נועד לו שלא לדבר על כך שאין זו העלאה לשמה. רבי אליעזר אומר יתן למעלה ורואה אני את בשר החטאת למעלן כאילו הן עצים – מקטירים את הכול למזבח, ואברי החטאת שאין חובה להעלותם למזבח הם כעצים, כלומר אין איסור להעלותם לשרפה. הדין דומה, אפוא, ל"יעשה כחמור שבהן". וחכמים אומרים תעבר צורתו ויצא לבית השריפה – אין להעלות למזבח מה שאין חייבים, וממילא כל מה שנותר הוא להמתין עד ש"תעובר צורתו", הבשר יתקלקל ויישרף שלא על המזבח. אצלנו תעֻבר, ובכתב יד פרמא "תעובר צורתו", ואילו בשקלים פ"ז מ"ג תעָבר צורתו והיא צורת הפעיל, וכך מנוקד בכתב היד ובכתב יד פרמא לשקלים שם. "עיבור" כאן משמעו חיבור, כמו אישה מעוברת או עיר שעיברוה, והכוונה לשינוי בצורתו החיצונית של הבשר, לכן יש לנקד תעָבֵר. רבי יהוסף אשכנזי הגיה "תעבור", ואין להגיה נגד כתבי היד והמקבילות. הצורה אמנם ייחודית, אך דווקא משום כך סביר שהיא מקורית.

6 הבשר אינו כשר לאכילה. לפי הדין אין לאכול בשר זבחי שלמים או חטאות שנפסל, ויש לשרפו בבית הדשן הגדול שמצפון לירושלים. אם הפסול הוא מחמת ספק – אי אפשר לשרוף את הבשר שנפסל, שכן אין לשרוף בשר קודשים ללא צורך. לכן המשנה קובעת שתעבר או תעובר צורתו, כלומר ישתנה מראהו ואז ייפסל בוודאות לאכילה. פירושה המעשי של ההלכה הוא שיש להמתין עד שהבשר יהיה "נותר", כלומר בחטאת ואשם להמתין יום ולילה ובשלמים שני לילות, ואז בוודאי הבשר פסול לאכילה. "תעבר צורתו" הוא בראש ובראשונה מונח רֵאלי שמשמעו שהבשר ישנה את צורתו, ובלשוננו יתקלקל, ובלי קירור זה קורה מהר מאוד. המונח הרֵאלי הפך בלשון ההלכה למונח הלכתי, וזה גם שימושו במשנתנו.

7 ההלכה במשנתנו היא אפוא שאין מה לעשות בבשר. אבל במשנת שקלים הגישה שונה: "בשר שנמצא בעזרה אברין עולות, וחתיכות חטאות, בירושלם זבחי שלמים" פ"ז מ"ג. לפי המשנה לכל סוג קרבן צורת חיתוך משלו. עולות נחתכות אברים אברים, שכך מביאים אותן למזבח, ואילו חטאות נחתכות חתיכות חתיכות. מעמד הבשר נקבע לפי מיקומו בעזרה או בעיר ולפי צורת החיתוך, וכל הבלבול שבמשנה שלנו אינו קיים. עם זאת, גם משנת שקלים קובעת: "זה וזה תעבר צורתו ויצא לבית השריפה" שם. הירושלמי שקלים פ"ז ה"ג, נ ע"ג מסביר שהבשר פסול לאכילה מפני שתי סיבות: "הסיע דעת" או "נתקלקלה צורתו". לפי הסוגיה ותוכן ההלכה נראה לכאורה ש"הסיע דעת" משמעו שאנו חוששים שמא הסיח הבעלים את דעתו מהקרבן, ורגליים לדבר, שכן איבד אותו בצורה כה מבישה. על כן הבשר נפסל מספק, ולו היה פסולו ודאי ניתן היה לשרפו מיד. יש מפרשים שפירשו שהבשר נפסל מפני הסחת הדעת ופסולו ודאי, ואין הדברים הולמים את ההלכה במשנה. אם כן לפחות לפי הסבר הגמרא הבשר בעצם כשר לאכילה או להקטרה, ונפסל רק מסיבה אחרת ולא בגלל התערובת.

8 התוספתא מוסיפה שאם הבשר עשוי כמחרוזת משופד על מוט או חוט הוא ודאי בשר חולין, שאין עושים בשר קודש מחרוזת, ואם הבשר נמצא באשפה הוא ודאי אסור, שכן, מן הסתם, בעליו זרקוהו מחמת פסול כלשהו תוס', שקלים פ"ג ה"י. גם כאן המשנה מניחה שהיו עולי רגל רבים שלא שמרו על ההלכה, שכן לפי ההלכה בשר שנפסל יש לשרוף בבית הדשן, ולא לזרקו לאשפה.

9 על פניה משנת שקלים סותרת את משנת זבחים. השיקול או האפשרות שהאבר יזוהה על פי צורתו אינו עולה בזבחים. לעומת זאת בשקלים אין מעלים את האפשרות שכל הבשר יוקטר למזבח שיטת רבי אליעזר בזבחים. מצד שני אפשר גם שלמעשה שתי המשניות קובעות אותה הלכה. משנת שקלים מדגישה את זיהויו של הבשר כעולה או כחטאת, אך רק אם הבשר נמצא בעיר יש לכך משמעות הלכתית. אם הוא נמצא במקדש "תעובר צורתו". התלמוד הירושלמי נימק הלכה זו בהיסח הדעת, אבל אפשר שהנימוק בשקלים הוא שלמרות הסיכוי הסביר, ייתכן שהאבר הוא בשר חטאת שטרם נחתך, ולכן תעובר צורתו משום שהוא ספק עולה, וכן גם חתיכת הבשר היא אולי חלק מאבר שלם העומד לעלות למזבח ונחתך בטעות. כלומר, משנת שקלים קובעת את ההלכה כמו משנת זבחים, ורק הניסוח שונה.

10 מכל מקום, משנת זבחים אינה מעלה את השיקול המעשי של זיהוי הבשר; הירושלמי בשקלים אינו מכיר כנראה את הנימוק והמחלוקת שבמשנת זבחים, ומשנת זבחים מתעלמת מהפן המעשי המנחה את משנת שקלים. משנת שקלים גם אינה מזכירה את העיקרון של חכמים שלא יעלה על המזבח דבר מיותר, ופותרת אותו באופן מעשי על ידי זיהוי האברים. מכל מקום, משנתנו כוללת סדרת הלכות שברובן אין שיקול מעשי של אפשרות זיהוי. אילו העלתה משנתנו שיקול זה, כמו משנת שקלים, היה נוצר נתק ספרותי בין המשניות של פרקנו.

11 בתוספתא למשנתנו נאמר: "...אמר רבי יהודה מודים חכמים לרבי אליעזר באיברי הזבחים שנתערבו באיברי עולה שיקרבו, מודה רבי אליעזר לחכמים שנתערבו ברובע ובנרבע, במוקצה ובנעבד, באתנן ובמחיר ובכלאים ובטרפה ויוצא דופן שתעבר צורתן ויצאו לבית השרפה. על מה נחלקו, על שנתערבו איברי בעל מום בתמים, שרבי אליעזר אומר יקרבו ורואה אני דברי בעל מום בתמים, כאילו הן עצים, וחכמים אומרים תיעבר צורתן ויצאו לבית השרפה" פ"ח הט"ו, עמ' 492.