משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ה׳:ג׳

3 לפי כתב-יד קופמן

4 חטאת הציבור והיחיד – גם אלו הם קודשי קודשים. המילים הראשונות, "קדשי קדשים שחיטתן בצפון" במשנה א הן מעין כותרת, ואחריה רשימת פרטים. "חטאת הציבור" היא חלק מרשימה זו. אלו הן חטאות הציבור – זה משפט הסבר למשפט שבתחילת המשנה, מעין תוספתא המסבירה את המשפט הכללי שבמשנה הקדומה. שעירי ראשי חדשים ושלמועדות – המתוארים בבמדבר כח טו. בשני הפרקים הללו במדבר כח-כט אין פרטים על מקום השחיטה או ההזאה והשפיכה, וכל הפרטים הם מיסוד התורה שבעל פה. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון – כמו כל קודשי הקודשים, ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות – בפרשת במדבר אין רמז לזריקת דם, אך היא מופיעה בקרבנות הנדבה ויקרא פ"א בנוסח "וזרקו את הדם על המזבח סביב" ויקרא א ה או בנוסחאות דומות שם יא, וכן נזכרת הזריקה של הדם סביב המזבח בפרשת השלמים להלן מ"ה – ויקרא ג ב; ג ח; ג יג ובפרשת האשם ז ב. מכאן הרחיבו כוהנים או חכמים את הנוהג על כל הקרבנות. ההבדל בין ארבע המתנות לשמים יידון במשנה ד.

5 כיצד – זו הרחבה על הרחבה, שלב שלישי של הסבר המשנה הבא להסביר כיצד זורקים את הדם על ארבע הקרנות בהתחשב בכך שהמזבח גבוה, ורוחבו בבסיס 32x32 אמה ולמעלה 26x26 אמה. עלה בכבש ופנה לסבב

6 בא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית – הכוהן עולה בכבש ופונה לסובב, שהוא מעין מרפסת בחצי גובה המזבח. הבסיס רוחבו כאמור 32x32 אמה, הסובב 28x28 אמה משנה, מידות פ"ג מ"א ומשם הוא פונה נגד כיוון השעון. הכבש היה אלכסוני והגיע עד ראש המזבח, אך היה לו חיבור לסובב. הכבש עצמו היה מדרום המזבח מידות פ"ג מ"ג – איור 6. להלן פ"ו מ"ג נרחיב בשאלה זו של הקפת המזבח מימין דווקא. הסברנו לפי ההסבר

7 המסורתי בדבר גובה המזבח, ובדיוננו במשנת תמיד-מידות נציע גם השערה שונה של מבנה המזבח איורים 7-8. שירי הדם היה שופך על יסוד דרמי – כאמור בפירושנו למשנה א בצד דרום לא היה יסוד של ממש, אלא רק סופו של היסוד שהיה במערב. אבל "היסוד הדרומי" הוא מונח מושאל לבסיס המזבח בצד דרום. אין במקרא הסבר לכך שקודשי קודשים שפיכת דמם במערב, ועתה בדרום. שפיכת הדם נזכרת במקרא רק בשעירים הנשרפים ובפרים הנשרפים ויקרא ד ז; ד יח; ד כה; ד ל ובאשם שם ה ט; הטו. בכל המקרים מדובר ביסוד המזבח בסתם. האבחנה בין מערב לדרום היא מתורה שבעל פה. התוספתא מוסיפה: "חטאת הציבור והיחיד, כיצד סדר מתן דמים שלהם? היה עולה בכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית. טובל אצבעו המיומנת שבימין, נותן גדולה מכן וגדולה מכן, חוטף ויורד כנגד חודה של קרן, עד שדם באצבעו כלה. נתן על הקרן מכן ומכן, כשר. מן הקרן ולפנים, פסול. שינה מתן קרנות, פסול. חיסר מן המתנות אפילו אחת, פסולה. שירי הדם היה שופך ויורד ליסוד דרומי, רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אליעזר ברבי שמעון אומרים במקומו היה עומד ושופך ליסוד דרומי" פ"ו ה"י, עמ' 488. אם כן, השפיכה על יסוד דרומי בפינה הדרומית-מערבית נובעת מכך שכאן הסתיים הסיבוב והכוהן יכול היה לשפוך את שארית הדם מלמעלה. קשה להכריע האם פרטי הזאת הדם הם זיכרון רֵאלי או תיאור מאוחר.

8 ונאכלים לפנים מן הקלעים – זה ביטוי מקראי, שהרי בבית שני אין קלעים, אלא שנאכלים בעזרה. לזכרי כהונה בכל מאכל – אפשר לבשלו בדרך שרוצים בניגוד לקרבן פסח להלן מ"ה, ליום ולילה עד חצות – כמו רוב הקרבנות שאינם קודש לה'. פרטי האכילה אינם נזכרים בתיאור קרבנות המועדים שבבמדבר כח-כט.

9 דיני האכילה מן הקרבנות נזכרים במקרא פעמים מספר. באופן כללי נקבע: "זה יהיה לך מקֹדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קֹדש קדשים לך הוא ולבניך. בקֹדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אֹתו קֹדש יהיה לך" במדבר יח ט-י. מנחה, חטאת ואשם הם קרבנות מוגדרים, אבל המילים "כל קרבנם" מותירות שתי אפשרויות פירוש. הפירוש המצמצם הוא שההיתר חל רק על הקרבנות המנויים בהמשך, והמרחיב הוא שהכוונה לכל קרבן קודש קודשים או קודשים קלים. באופן ספציפי נזכרת אכילת הקרבנות לכל זכר בכהונה לגבי חטאת ויקרא ו ט; ו כב, מנחה ו יא ואשם שם, ז ו. בכל המקרים נאמר שהאכילה היא בחצר אוהל מועד, ובפסוק המצוטט מבמדבר "בקדש הקדשים". חז"ל יכולים היו לפרש שקודש הקודשים הוא ההיכל עצמו, או אף הדביר, אך פירשו שהכוונה לחצרות המקדש. מכל מקום, הלכות אכילת חטאות ציבור היא הרחבה של פסוקי המקרא המדברים בסתם ב"כל החטאות", ורק טבעי הוא שהנחיה זו תועבר גם לחטאות הציבור.

10 את הדרת הנשים מהאכילה ניתן להבין באחת משתי צורות. או שהן היו מנועות מלהיכנס "לפנים מן הקלעים", או שלא רצו לשתפן בסעודות הקודש ולתת להן לאכול מהבשר המקודש. עזרת נשים ועזרת ישראל נתפסו כחצר החיצונית של אוהל מועד, ואילו "לפנים מן הקלעים" הם המקדש עצמו. ברם אסור לפרשנות הפסוקים להטעות באשר למקור ההלכה. לו רצו חכמים להכליל את הנשים ניתן היה לדרוש את הפסוקים בדרך שונה. גם את המשפט "לאהרן ולבניו" ניתן היה להסב על כל זרע הכוהנים. כך, למשל, נאמר פסוק זה בהקשר של שלמים שמות כט כח, והמשנה להלן מ"ז קובעת שגם נשים מותרות בקודשים קלים. כך גם הרשימה בתוספתא חלה פ"ב ה"ז אשר השתרבבה למשנה בסוף חלה מונה את אשר מקבלים "אהרן ובניו" ומונה את התרומה ודומיה אשר לה שותפות גם הנשים. אם כן לא הפסוק הוביל את ההלכה, אלא המגמה החברתית-דתית.

11 סדרי הקרבנות לפי התורה