מקור משנה זבחים ד׳:ב׳
2 כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסַּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת:
פירוש משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ד׳:ב׳
2 לפי כתב-יד קופמן
3 כל הניתנין על מזבח הפנימי שאם חיסר אחת מן המתנות כאילו – חסר בחלק מעדי הנוסח, כולל בנוסחאות טובות מל ובדפוס. בכתב יד פרמא מפ כמו בכתב יד קופמן המילה חסרה. לא כיפר – בקרבנות שדמם נזרק על מזבח הזהב אין להסתפק בפחות מכל המתנות הכתובות בתורה. הרשימה הופיעה בתוספתא לעיל, בסעיף השמיני: "במה דברים אמורים? בדמים הניתנין בחוץ על מזבח החיצון, אבל בדמים הניתנין בפנים על מזבח הפנימי, כגון ארבעים ושמונה של יום הכיפורים, ואחת עשרה של פר העדה, ואחת עשרה של פר כהן משיח: בין בשחיטה בין בקיבול בין בהילוך בין שחישב על הראשונה ובין שחישב על האחרונה, אפילו על אחת מהם, חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין פיגול בפנים" פ"ד ה"ט, עמ' 486. התוספתא מונה שלושה מקרים מיוחדים של זריקות רבות, אך בפרק הבא יימנו עוד כמה מקרים של דם הניתן על מזבח פנימי, ומתנה אחת מהן מעכבת. לפיכך אם נתן כולם כתיקנן ואחת שלא כתקנן פסול אין בו כרת – הרשימה של המקרים ומספר הזריקות היא בתוספתא, ובטבלה דלעיל כפרה בדיעבד. רבי מאיר וחכמים נחלקים האם יש בהם כרת או לא. גם במקבילות למשנתנו עולה אפוא מחלוקת עקרונית ביותר.