משנת ארץ ישראל על משנה זבחים י״ב:ה׳

5 לפי כתב-יד קופמן

6 פרים הנישרפים ושעירין הנישרפין – לפירוש המושגים ראו לעיל פ"ה מ"ב, בזמן שהם נישרפין כמצותן נשרפין בבית הדשן ומטמין בגדים – הפרים והשעירים לא היו עולים על המזבח אלא נשרפים בבית הדשן. דוגמה לכך היא שעיר יום הכיפורים שהיה יוצא לבית הדשן, נשרף שם ונושאיו מטמאים את בגדיהם משנה, יומא פ"ו מ"ז. התוספתא שם מספרת: "היכן שורפין אותן, בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם, לצפונה של ירושלם, חוץ לשלש מחנות" פ"ג ד הי"ז. את מקומו של בית הדשן ביררנו בפירושנו ליומא. לעייל איור 5

7 ואם אינן נישרפין כמצותן נישרפין בבית הבירה ואינן מטמין בגדים – אינם מטמאים בגדים שכן אין זה קרבן, והבשר נשרף בבית השרפה; שם נשרף כל בשר של קרבן שנפסל מסיבה כלשהי. ההלכה חוזרת בתוספתא: "פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין: בזמן שנשרפין כמצותן נשרפין בבית הדשן ומטמאים בגדים. ואם אין נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה, ואין מטמאים בגדים. רבי יוסי הגלילי אומר בבית הדשן הגדול היו נשרפין, אפילו בתבן אפילו בקש ואפילו בגבבה. ואפילו לא הצית את האש אלא ברובה הרי אלו כשרין" פי"א הי"ח, עמ' 497. קשה להניח שרבי יוסי הגלילי חולק, ולדעתנו אין דבריו אלא ניסוח אחר של ההלכה. העורך שימר את דבריו משום שהוא משתמש במונח שונה במקצת. כפי שראינו בית הדשן היה ליד בית הבירה, ובוודאי לא שרפו בשר קרבנות במצודת הבירה עצמה אלא לידה. נראה, אפוא, ש"בית הדשן" ו"ליד בית הבירה" הם מקומות סמוכים, אולי שתי מערכות מדורות באותו מתחם.

8 שרפת קרבנות שנפסלו, או שאריות הבשר, התנהלה כמעמד דתי ציבורי. היא נערכה במקום מוסדר, לפי כללי טקס שבהם הבשר נחתך כמו קרבנות העולה. ממשנתנו אנו שומעים אף על עצי הציבור שבהם שורפים את הבשר, ונראה שאין אדם רשאי להביא עצים מביתו לשרפת קרבנו, ועליו להסתפק בעצי הציבור משנה, פסחים פ"ג מ"ז.