משנת ארץ ישראל על משנה זבחים י״ב:ג׳

3 לפי כתב-יד קופמן

4 עורות קדשים קלים לבעלים – קודשים קלים הם שלמים, בכור, מעשר, פסח וכיוצא באלו, עורות קדשי קדשים לכהנים – קודשי קודשים הם העולה שהוזכרה במשנה הקודמת. במשנתנו חזרה מסוימת על המשנה הקודמת, ובקלות ניתן היה לאחד את שתי המשניות למשנה אחת. אלא ששתי המשניות באות ממקור שונה, ובכל אחת מהן חידוש מסוים שאין באחרת. קל וחומר מה אם עולה שלא זכו – הכוהנים בבשרה – שבשרה עולה על המזבח, זכו בעורה קודשי קדשים שזכו – הכוהנים בבשרה אינו דין שיזכו בעורן – עד כאן הקל וחומר המוכיח את ההלכה. אין למזבח מוכיח שאין לו עור מכל מקום – בכך הקל וחומר מופרך, אך ההלכה נותרת במקומה. הפירכא היא שמזבח אינו זהה לכוהנים, ולמעשה אין משהו הדומה למזבח. בשר העולה עולה למזבח, והעור אינו ניתן אלא לכוהנים. אם כן, הטיעון המבוסס על הקל וחומר בטל משום שהמזבח אינו "זכאי" אף פעם לעור, והעור אינו נשרף. הדרשה אינה יוצרת את ההלכה, וכשהדרשה מופרכת אין ההלכה משתנה. הדרשה נועדה לעגן אותה בכתוב, וההפרכה איננה דיון הלכתי אלא דיון ספרותי לשמו. הדרשה נוסחה לאחר שההלכה נקבעה, ומתבססת למעשה על ידע הלכתי מוקדם. עמדנו על תופעה זו במבוא הכללי לפירוש המשניות.

5 בתוספתא מופיעה אותה הלכה בניסוח הפוך. עולה מוצגת לא כאב הטיפוס לכל המקרים אלא כחריג: "עולה כולה לגבוה ועורה לכהנים. קדשי קדשים הדם ואימוריו למזבח, ובשר ועור לכהנים. קדשים קלים הדם ואימורים למזבח, ועור ובשר לבעלים. זה הכלל, כל שיש לו בבשר יש לו בעורות, כל שאין לו בבשר אין לו בעורות, חוץ מן העולה שפירש בה הכתוב 'עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה' " פי"א ה"ז, עמ' 496. הכלל הוא שהבשר והעור ניתנים לאותו גורם הבעלים, המזבח או הכוהנים חוץ מהעולה, כמובהר בטבלה.

6 מי מקבל את הקרבנות

7 בתוספתא אין דרשה לביסוס ההלכה. בספרא מופיעה דרשה נוספת, ואחריה הדרשה שבמשנה, ודיון מפורט בטיעון "מזבח יוכיח" שבמשנה רק רמוז: "1. אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי קדשים מנין, תלמוד לומר 'אשר הקריב'. יכול שאני מרבה אף עורות קדשים קלים? תלמוד לומר 'העולה', מה עולה מיוחדת קדשי קדשים יצאו קדשים קלים. 2. רבי ישמעאל אומר 'עור העולה', אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי קדשים מנין? ודין הוא, ומה אם במקום שלא זכו כהנים בבשר זכו בעורות, כאן שזכו בבשר אינו דין שיזכו בעורות?! 3. מזבח יוכיח, שזכה בבשר ולא זכה בעורות. 4. לא, אם אמרת במזבח שלא זכו במקצתם, תאמר בכהנים שזכו במקצתם, הואיל וזכו במקצתם יזכו בכולן. 5. רבי אומר, כל עצמינו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד, שבכל המקום העור מהלך אחר הבשר, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עורותיהם נשרפים עמהם, שנאמר 'ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם'. חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור ניתנים מתנה לכהן לעולה, רצו להפשיט מפשיטים, רצו לאוכלן אוכלים אותן ואת עורותיהם. אבל העולה לפי שנאמר בה 'והפשיט את העולה' צריך הכתוב לומר 'עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה' " ספרא, צו פרק ט ה"ב-ה"ה, לג ע"ד - לד ע"א.

8 המשפט הראשון 1 הוא דרשה נוספת למשנה. המשפט השני הוא הדרשה שבמשנה המיוחסת לרבי ישמעאל. הטיעון "מזבח יוכיח" מופיע כפירכא מפורשת 3. הפירכא נדחית 4 בגלל טיעון הגיוני אחר, שהכוהנים זכו לחלק מהעורות וטרם שמענו שהמזבח זוכה לעורות. זו פירכא דומה לזו שבמשנה, אבל היא צמודה יותר לדרכי הטיעון המדרשיים הרגילים, ואין היא מתבססת על הלכה שהמזבח אינו "זכאי" לעורות, אלא על הניסוח ההפוך, שהכוהנים זכו כבר במקצת העורות והמזבח טרם זכה בעורות. עם זאת, הטיעון נגד הפירכא "מזבח יוכיח" חלש ביותר.

9 רבי חוזר לטיעון ההגיוני, ולכתובים עצמם. על עור העולה נאמר במפורש שהוא מגיע לכוהן. צריך להדגיש זאת רק משום שבשר העולה עולה על המזבח, אבל מה שאינו עולה למזבח חל עליו הכלל ההגיוני שהעור הולך אחר הבשר. מובן שכלל הגיוני זה הוא הגיוני רק לאחר שנקבעה ההלכה, ואילו הייתה הלכה אחרת שעור אינו הולך אחר הבשר היה ה"היגיון" משתנה.