משנת ארץ ישראל על משנה זבחים י״א:ז׳

7 לפי כתב-יד קופמן

8 אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח – בשניהם צריך למרק וכו'. בספרא ההלכה חוזרת ומבוססת על דרשה צו פרק ז ה"א, לב ע"ד; בבלי, צה ע"ב. אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה – כאמור לעיל במשנה א, רבי שמעון אומר קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה – עמדה זו הובאה בפירושנו למשנה א. בתוספתא שנינו: "רבי שמעון אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה. אבל טעונין הדחה משום נותן טעם" פ"י הי"א, עמ' 495, ובבבלי: "תנו רבנן 'חטאת', אין לי אלא חטאת, כל קדשים מנין? תלמוד לומר 'קדש קדשים היא'. יכול שאני מרבה את התרומה? תלמוד לומר 'אותה', פרט לתרומה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: קדשי קדשים טעונין מריקה ושטיפה, קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה, דכתיב..." צו ע"ב. אם כן, ההלכה שבתוספתא שנויה במחלוקת.

9 עוד בתוספתא: "כבשים פסולין אין טעונין מריקה ושטיפה, רבי יעקב אומר היה להן שעת הכושר ונפסלו אין טעונין מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר אף על פי שהיתה להן שעת הכושר ונפסלו, אין טעונין מריקה ושטיפה" פ"י הי"א, עמ' 495.

10 הלכה זו מכילה כמה וכמה חידושים. ראשית אנו שומעים שהתחליף למריקה הוא הדחה, כמו בכלי האבן בהלכת התוספתא שצוטטה לעיל: "כלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה, אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה" פ"י הי"ב, עמ' 495. כבר לעיל התחבטנו האם יש הבדל בין הדחה למירוק ושטיפה. החידוש השני הוא בדין כבשים. כנראה מדובר בפֵרות שנכבשו. קשה להניח שמדובר בבשר זבח, שכן אי אפשר לכבוש בשר, אם כן הכוונה לפרות. אבל פרות אינם קודשי מזבח. ביכורים ניתנים לכוהנים, אבל עדיין אינם קודשי מזבח.

11 כידוע הביאו רבים בימי בית שני מעשרות, מעשר שני ונטע רבעי למקדש לחלוקה לכוהנים. האם ייתכן שפרות אלו זכו למעמד של קודשי מזבח? הלכה כזאת אינה מתאימה להלכת חז"ל, הם גם הסתייגו מהעלאת מעשרות לירושלים. כן התנגדו לזיקה שבין מעשר שני לבין המקדש. אם אכן פירוש זה נכון הרי שזו עדות נוספת לנוהג קדום, והעובדה שאין הוא מתאים להלכות חז"ל מצביעה על האותנטיות שלו ועל קדמותו.

12 לפי הנוסח שבידינו הרי שרבי יעקב ורבי שמעון אומרים אותו דבר. לעיל, בפירושנו למ"ב, עסקנו בשאלה.

13 רבי טרפון אומר אם בישל בו תחלת הרגל יבשל בו את כל הרגל – רבי טרפון מצביע על היבט מעשי. אם כל בישול פוסל את הכלי, הרי שבעצם עם תחילת הבישול יש להחליף כלי, ואי אפשר לבשל כלל. לרבי טרפון ברור שמותר לו לסיים את הבישול באותו כלי. יתר על כן, רבי טרפון רואה לפניו ישראל עולה רגל, ומותר לו לבשל באותו כלי כל ימי העלייה לרגל. בניגוד לדיון התאורטי שבמשנה עד עתה, רבי טרפון מתאר כנראה מציאות מעשית. וחכמים אומרים עד זמן אכילה – הכלי כשר עד סוף הסעודה בלבד.

14 בספרא עמדה שלישית הקרובה לשיטת רבי טרפון: "מלמד שמבשל ושונה ומשלש, ובאחרונה מורקו ושוטפו. אין לי אלא כלי נחשת שמבשל ושונה ומשליש, ובאחרונה מורקו ושוטפו, ומנין לכלי חרש שמבשל ושונה ומשליש ובאחרונה שוברו? תלמוד לומר 'ישבר'. רבי טרפון אומר בישל בו תחילת הרגל מבשל בו כל הרגל, וחכמים אומרים עד זמן אכילה" ספרא, צו פרק ז ה"ב, לג ע"א. בעל המדרש רואה לפניו את הכוהן ומתיר לו לבשל פעמים מספר, כנראה כל עוד אינו רוחץ את הכלי למטרות ניקוי. במדרש הדברים מוצגים כדעה שלישית החולקת על רבי טרפון ועל חכמים.

15 בתוספתא מיוחסת לרבי טרפון עמדה שונה: "רבי טרפון אומר בישל בו בתחילת הרגל, מבשל בו כל הרגל, אחר הרגל אין טעון מריקה ושטיפה. אמר רבי נתן לא היה רבי טרפון אומר אלא בקדשים קלים בלבד. היכן מורקן ושוטפן? בפנים, יצא לחוץ מכניסן מורקן ושוטפן בפנים. נטמאו בחוץ מטהרין ומכניסן מוריקן ושוטפן בפנים" פ"י הי"ג, עמ' 495. רבי טרפון מדבר, כאמור, על ישראל האוכל קודשים קלים: שלמים, מעשר שני וכיוצא באלו. רבי טרפון לא רק מאפשר להשתמש באותו כלי כל הרגל, אלא פוטר גם מטבילה אחר הרגל. כך הופכת השטיפה למטלה המוטלת רק על כוהנים, כמו שמדגיש רבי נתן שאוכלי קודשי קודשים עדיין חייבים בשטיפה.

16 מריקה ושטיפה – זו כותרת, מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס – המשנה מסבירה מהי מריקה ושטיפה, כשם שממרקים ושוטפים כוס, מריקה בחמין ושטיפה בצונים – המשנה אינה סבורה ששטיפה היא טבילה, וגם בספרא מודגש שאין צורך בטבילה, לא במים חיים ולא בארבעים סאה ספרא, צו פרק ז ה"ג, לג ע"א. לא מן הנמנע שבעל המדרש רומז לדעה אחרת שלפיה היה צורך בטבילה של ממש, שכן בעברית המקראית שטיפה התפרשה על ידי חכמים כטבילה, וגם בלשון חכמים לעתים רחוקות שטיפה היא טבילה או מעין טבילה. בנוסח ההגדה של בני ארץ ישראל בירכו בליל הסדר שלוש פעמים על נטילת ידיים וסימנך "נר"ש", על נטילת ידיים, על רחיצת ידיים ועל שטיפת ידיים, וגאוני בבל התנגדו לכך בתוקף. אפשר, אפוא, לפרש ששטיפה היא טקסית יותר, לפחות מעין נטילת ידיים המכונה גם היא "שטיפה" משנה, ידים פ"ב מ"א. לפיכך אם היו חכמים מפרשים את השטיפה כטבילה הלכתית לא היה זה פירוש חריג. אבל כאמור הדעה הרווחת סברה ששטיפת הכלי איננה טבילה, ומערכת הטיפול בכלים אינה יוצרת שום זיקה להלכות טבילה.

17 בתלמוד הבבלי מובאת מסורת חולקת: "תנו רבנן: מריקה ושטיפה בצונן, דברי רבי; וחכמים אומרים: מריקה בחמין ושטיפה בצונן" צז ע"א. מן הראוי להדגיש שהמונחים כ"מריקת הכוס" הם בעצם בלתי מובנים לנו. הם רומזים לדרך השטיפה המקובלת, אך אינם מהווים ניסוח של שיעור כמקובל בספרות חז"ל. לעומת זאת בבבלי יש מחלוקת ממשית, ומה שהוא דעה אחת במשנה, הופך במסורת שבתלמוד למחלוקת. לא מן הנמנע שביסודו של דבר הייתה מחלוקת האם המריקה היא בחמים או בצוננים, והמשנה נוקטת עמדת פשרה.

18 והשפוד והאסכלה מגעילן בחמין – הבבלי מפרש שגם מגעילם בחמים, כלומר ממרק ושוטף ומגעיל עבודה זרה עו ע"א. יש בכך דמיון להכשרת כלים. משנתנו שימשה השראה לדרכי טהרה מטומאת גויים. הבבלי סבור שכך יש לטהר מטומאת עבודה זרה עבודה זרה עו ע"א, והירושלמי דורש להחמיר יותר: "כגון כוסות מדיחן וטהורין. אבל יורות, וקומקמין, מגעילן בחמין. וכולן שנשתמש בהן אף על פי שלא הטביל, והגעיל, ושף, וליבן, הרי אילו טהורין. תני רבי הושעיה צריך להטביל" עבודה זרה פ"ה הט"ו, מה ע"ב. כאן ההגעלה אינה תחליף להטבלה אלא בסיס לה. ההגעלה היא בהתאם לדיני הכשרת כלים המוכרים לנו היום, אבל אלו לא נוסחו בימי התנאים, ואיננו יודעים אם נהגו דיני הכשרה אלו בימי התנאים.

19 בדרך כלל לא שמענו שיש צורך במריקה ושטיפה אחר בישול תרומה. אדרבה, המקורות שהבאנו בראשית משנתנו ובפירושנו למ"א קבעו במפורש שאפילו מי שאומר שקודשים קלים מחייבים שטיפה מודה שכלי שבישל בו תרומה אינו מחייב מירוק, שטיפה או הדחה. אבל בסוגיה אחת בירושלמי אנו שומעים גם על נוהג מחמיר כזה: "תני רבי חלפתא בן שאול. קדירה שבישל בה תרומה, מגעילה בחמין שלשה פעמים ודיו. אמר רבי בא, ואין למידין ממנה לעניין נבילה" תרומות פי"א ה"ה, מח ע"א. ההלכה בתרומה מחמירה יותר מאשר בזבחים.