משנת ארץ ישראל על משנה יומא ו׳:ג׳

3 מסרו למי שהוליכו – הכוהן הגדול מוסר את השעיר למי שאמור להוליכו למדבר.

4 הכל – גם ישראלים, כשרים להוליכו אלא שעשה – בכתבי יד ובדפוסים: עשו. הכוונה שהולכת השעיר אינה נחשבת לעבודת המקדש, הכהנים גדולים קבע – הכוהנים השתלטו גם על תפקיד זה. בחלק מעדי הנוסח הטובים פחות המילה "גדולים" חסרה. כוהנים גדולים אינם דווקא מי שמשמשים בתור כוהן גדול, שהרי כוהן גדול יש רק אחד. כידוע עבר בסוף ימי בית שני תפקיד הכהונה הגדולה ברוטציה כל שנתיים, כך שהיו בעת ובעונה אחת כמה כוהנים גדולים, כלומר כוהנים שזכו אי פעם בתפקיד הכוהן הגדול. ברם, המונח "כוהנים גדולים" רחב יותר וכולל את משפחות העילית שמבניהן מונה לתפקיד הכוהן הגדול. זו הייתה שכבה מצומצמת המוכרת יפה ממקורות התקופה. סביר שמי שמחק את המילה "גדולים" עשה כן משום שהבין שהכוונה לכוהן הגדול והתקשה להבין כיצד יכול הכוהן הגדול לעזוב את המקדש באמצע העבודה, ולא היו מניחים את ישראל להוליכו – פסקה זו חושפת טפח מהמאבק בין חכמים פרושים והכוהנים. סדרה ארוכה של הלכות פותחת במילים "הכל כשרים"; בחלק מהמקרים הכוונה שאין מדובר במונופול כוהני אלא במצווה שכל ישראל שווים בה. המאבק היה חברתי-דתי. הכוהנים ראו עצמם כמנהיגים הדתיים ותבעו מונופול על כל עבודות המקדש, ואילו חכמים שאפו שהמקדש יהיה נחלתם של כל ישראל. כך, למשל, תבעו הפרושים שכל ישראל יתרמו את מחצית השקל כדי שהמקדש ימומן מכספי העם כולו, ואילו הצדוקים תבעו שהמימון יבוא מתרומות עשירים. הם היו עשירי העם, וכך ינכסו מצווה זו לעצמם. פרושים ייסדו את ה"מעמדות" שהיה בהם ביטוי לשותפות של כל עם ישראל בעבודת המקדש.

5 חכמים לא יכלו לנשל את הכוהנים מהמונופול על עבודת הקרבנות. בתורה נאמר במפורש שהזר הקרב יומת, והם לא היו יכולים להתכחש להוראה המפורשת ולא לצמצמה. המאבק התנהל סביב קבוצת עבודות, מצוות ותפקידים חברתיים-דתיים יוקרתיים. כך, למשל, לפי ההלכה הכול כשרים לראות נגעים משנה, נגעים פ"ג מ"א, אך בפועל עשו זאת כוהנים. לפי ההלכה הכול רשאים להזות מי חטאת, אך בפועל עשו זאת בעיקר כוהנים, או רק כוהנים. בעימות זה, שחלקו היסטורי התרחש בימי בית שני וחלקו ספרותי התחולל בבית המדרש לאחר חורבן הבית, עסקנו בהרחבה. הולכת השעיר שייכת לקבוצה זו של עבודות. לפי ההלכה הכול כשרים להוליך את השעיר, אך המשנה מעידה במפורש שבפועל היה זה מעין מונופול של הכוהנים. בכל המקרים שהובאו לא ברור מתי נוסחה ההלכה. ייתכן שלפחות בחלק מהמקרים הניסוח ההלכתי הוא מלאחר החורבן וכבר אינו משקף עימות ממשי. במקרה שלנו נראה שההלכה קדומה, וסיפורו של רבי יוסי להלן מראה כי המשנה משקפת זיכרון רֵאלי.

6 מכל מקום, מי שהוביל את השעיר היה צריך להיות בכושר טוב שיאפשר לו ללכת 12 מיל 18 ק"מ ביום צום, ובמהירות סבירה, כדי לא לעכב את עבודת הכוהן הגדול במקדש להלן.

7 אמר רבי יוסי מעשה והוליכו עד שאלא – בכתבי יד ובדפוסים ארסלא או ארסלה, מיצפורין – מהעיר ציפורי שבגליל. פרט זה חסר בכתבי היד ובדפוסים. יש להניח שנשמט מחלק מהנוסחים וקשה לתאר שהיה מי שהוסיף אותו, לפיכך יש לראות בו חלק מהותי מהמסורת הקדומה. רבי יוסי עצמו חי ופעל בציפורי בדור אושא 180-140. ייתכן שהוא מספר מסורת גלילית מקומית. ברם, מן הראוי להעיר שרבי יוסי מוסר מסורות רבות מהמקדש, וקשה לברר מה מקורן. קשה לפקפק באמינותה של המסורת, והיא נראית אותנטית לכל דבר.

8 וישראל היה – נמצאנו למדים שלעתים הצליחו ישראלים לסגל עבודה זו לעצמם. שאלא או ארסלא הם בבחינת היוצא מן הכלל, ואין בכך כדי לערער את הקביעה הקודמת שבדרך כלל הצליחו הכוהנים להשתלט על התפקיד היוקרתי של הולכת השעיר.

9 מינוי של איש מציפורי לתפקיד יוקרתי אינו מקרי. אנו מוצאים את אנשי הגליל בכלל, וציפורי בפרט, פעילים בירושלים, ואף סופרו אגדות על אנשי הגליל ונשותיו שהתמידו לעלות לרגל. חלקם באו לעיר לעלייה לרגל וחלקם עלו להתגורר בה דרך קבע, כחלק מתהליך נרחב יותר של נדידת אישים מהעילית בפריפריה אל העיר. בעבר רווחה הדעה שאנשי הגליל היו מנותקים מההוויה הירושלמית, מהמקדש וממסורת חז"ל. הם הצטיירו כאנשים הגרים בשולי החברה היהודית ופעילים רק בקבוצות חוץ ממסדיות כמו הקנאים, או חבורתו של ישו. ברם, כיום ברור שתמונה זו מעוותת. הגליל היה שני אמנם ליהודה, אך מחובר בטבורו לחיי החברה, התרבות והדת היהודית. סיפורו של ערסלא או שאלא משתלב היטב בתמונה זו.