משנת ארץ ישראל על משנה יומא ב׳:א׳

1 בראשונה – "בראשונה" הוא המונח למנהג שבטל, וזמנו דור אחד לפחות לפני ימי התנא, כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח – מבין כוהני המשמרת, או בית האב של אותו יום, תורם – כפי שהוסבר במשנה הקודמת ה"תרומה" היא נטילת גחלים מהמדורה שעל המזבח, ומהן היו מדליקים את האש ביום הבא. כל עבודות היום התחלקו בגורל פיס, כפי שנראה להלן. לא היה לתרומה גורל או סדר כלשהו. הירושלמי שואל מדוע לא היה פיס לתרומה, והוא עונה שתרומת הדשן נערכה בעוד לילה, "אם אומר את יפיס אף הוא אינו משכים על הספק" לט ע"ב. אי אפשר גם לקיים פיס וגם להקים את הכוהנים עם שחר. הבבלי מסביר שהתרומה אינה עבודה ממש, והסבר זה נראה היסטורי יותר. מסתבר שלא רבים קפצו והתחרו על עבודה זו, עד שאירע מה שמסופר להלן. הבבלי קובע שהפייסות נועדו "להרגיש כל העזרה" כד ע"ב, הווה אומר שזה לא היה צורך מעשי אלא רצון לשכלל את המעמד הציבורי, ולהפכו למעניין יותר וטקסי יותר. ברוח זו יש להבין שתרומת הדשן התחוללה מוקדם בבוקר, עוד לפני שהציבור נהר למקדש, ולא היה טעם להפכה למעמד ציבורי איור 8.

2 בזמן שהן – כוהנים הרוצים לתרום, מרובים ורצים ועולים בכבש – מקיימים מעין תחרות ריצה, וכל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות– של המזבח, זכה – בתפקיד החשוב.

3 אם היו שנים שווים – הגיעו יחדיו למרחק ארבע אמות מקצה הכבש, והממונה – בדור האחרון לימי הבית היה הממונה מתתיהו בן שמואל והוא ניהל את עבודת הכוהנים ואת הגורלות, אומר להם הצביעו – סדר ההצבעה הוא כך: כל אחד מוציא אצבע או שתיים, הממונה קובע מספר מסוים ומתחיל למנות את האצבעות, ומי שעולה בגורל זוכה. כך היה נערך במקדש הפיס הנזכר להלן. אבל נראה שיש להבחין בין הפיס לבין הצבעה זו. כאן הממונה מכריע בין השניים שהגיעו באותו זמן למזבח, וההכרעה נעשית בשיטת "אחת או שתים" להלן. נראה שזו הייתה ההגרלה המכונה כיום בין ילדי ישראל "זוג או פרט". המתמודדים מסכמים ביניהם שאם מספר האצבעות שיוציאו שניהם יהיה זוגי – יזכה האחד, ואם הסך הכולל יהיה מספר לא זוגי פרט – יזכה האחר. למתן האות הם מוציאים אצבעות, כל אחד מוציא אצבע אחת או שתיים או יותר, וסך כל האצבעות שהוצאו נספר איור 9, ומה הן מוציאין – אצבע אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש – נראה שזקיפת האגודל נחשבה לתנועה מגונה הרומזת רמיזות מכוערות. יש המפרשים שאין מוציאים אגודל בגלל קוטנו, וכך יכול אדם להחביאו כדי שלא ייספר ובכך יוטה הגורל. הסבר זה טוב אם נניח שהגורל היה בשיטת הפיס, אך אם הגורל היה בשיטת "זוג או פרט" – אין להסבר זה משמעות. ייתכן גם שהאיסור על הוצאת האגודל פשוט ורֵאלי יותר: כאשר פורשים אצבעות בשיטת "זוג או פרט" האגודל נוטה לצאת מעט מהאגרוף הקמוץ, וכך יתחיל ויכוח האם המשתתף הוציא את האגודל או לא. לכן, כדי למנוע ספקות, הוחלט שאין סופרים את האגודל.