משנת ארץ ישראל על משנה יומא א׳:ו׳

6 המשנה אינה אומרת זאת, אך היא מניחה כמובן מאליו שהכוהן הגדול צריך להיות ער כל הלילה. ייתכן שהנימוק הפורמלי היה שעליו להישמר מטומאה. ברם, ברור שהמטרה העיקרית הייתה להגדיל את המעמד הציבורי, כפי שנראה להלן.

7 אם היה – הכוהן הגדול, חכם דורש – הכוהן דורש ברבים. אמנם לעתים קרובות היה הכוהן הגדול צדוקי, או שלא היה מלומד, ברם לעתים היה תלמיד חכם. גם אם היה קרוב לצדוקים היה יכול להיות מלומד ובעל תורה. מן הראוי לזכור שגם לצדוקים הייתה תורה, וגם הם ידעו לדרוש. יתר על כן, לא בכל ההלכות נחלקו צדוקים ופרושים, וכוהן גדול חכם ידע, מן הסתם, לדרוש בתחומים שאינם מעוררי מחלוקת כתתית. מעבר לכך, חז"ל, כמו גם יוספוס, מתארים עם מפולג וכאילו הוויכוח הכתתי חוצה את כל העם. יש להניח שבפועל היו אמנם שתי סיעות מרכזיות, פרושים וצדוקים, וכל אחת מהן כללה קבוצות שונות, אבל היו גם רבים שהשתייכותם הכתתית לא הייתה מובהקת או שנקטו בעמדות ביניים. כוהן גדול פיקח, וודאי רובם היו כאלה, לא חיפש בהכרח דרכים להחריף את העימות בליל היום הקדוש, אלא מצא נושאים "נטרליים", וכאלה היו בשפע.

8 ואם תלמיד חכמים דורשין לפניו – צריך להיות: "ואם תלמיד, חכמים דורשין לפניו", כלומר אם הכוהן הגדול הוא בבחינת תלמיד אזי חכמים דורשים לפניו, וכן פירש בעל מלאכת שלמה, שכן "תלמיד חכם" הוא הכינוי לחכם, ואין הוא צריך שידרשו לפניו. האפשרות השנייה לפירוש היא: "תלמיד חכמים דורש", כלומר אם לא היה ידען ומשפט זה חסר מהכתוב אזי תלמיד חכם דורש לפניו. אנו מעדיפים את הפירוש הראשון שאינו מצריך השלמות בטקסט.

9 דורשין לפניו – כדי לעוררו, ואם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו – הכוהן הגדול יכול ללמוד או לקרוא בכתבי הקודש לפי בחירתו, או לפי בחירתם של זקני הכהונה שסביבו. הלילה היה ארוך והיה בו זמן לדרשה ולקריאה, ואף לדיבורים סתמיים, ובמה קורין לפניו באיוב ובעזרה ובדברי הימים – מפרשי המשנה רש"י, רמב"ם ובעקבותיהם רבים אחרים סבורים שקוראים דווקא בספרים אלו משום שהם מעוררים ומעניינים, "ממשיכין את הלב" רש"י. אלא שספר שמואל בוודאי מושך את הלב יותר מספר איוב שאינו מרתק, ואף אינו קל ללימוד. נראה שבחרו בספרים מתוך "כתובים" מפני שלא רצו לקרוא בכתבי הקודש ממש, כיוון שאין קוראים בהם סתם וכדי "להפיג שינה", אלא למטרת לימוד. אבל מעמדם של ה"כתובים" לא היה מוכרע בסוף ימי בית שני, ועדיין לא השתקעו הכתובים בתנ"ך, והיו שפקפקו במעמדם ובקדושתם.

10 זכריה בן קבוטל – בירושלמי מובא ויכוח האם יש לגרוס "קבוטל" או "קבוטר", ולפי המסקנה יש לגרוס קבוטר שמשמעו נגר לט ע"ב, אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל – ספר דניאל נכלל בכתובים, ויתרונו בהיותו כתוב ארמית. נראה שחכמים ידעו עברית וארמית, אך דומה שההמון היטיב לדבר ארמית. לכאורה העדיף הכוהן הגדול, שלא היה דווקא חכם, להאזין להנאתו לקריאה בארמית. כאמור, לא מן הנמנע שאין כאן תיאור מדוקדק אלא חכמים רוצים להציג את הכוהן הגדול כאחד העם ולא כחובש ספסלי בית המדרש. גם אם התיאור היסטורי, הרי ברור שזו הדרך שרצו חכמים לזכור את הכוהנים הגדולים ולעצב לדורות את זיכרונם, שהרי היו יכולים להתעלם מפרט זה של השפה ושל ההקראה.

11 כפי שראינו בנספח הראשון למסכת שקלים רווחה הארמית במקדש, כך שהשימוש בה בהקשר של ערב יום הכיפורים אינו מעיד על ידע השפות של הכוהן הגדול. עם זאת, התיאור כולו אינו של תלמיד חכם, ובניגוד לרבי עקיבא וחבריו שדרשו ביציאת מצרים, או רבן גמליאל וחבריו שהיו עסוקים בהלכות יציאת מצרים כל הלילה תוס', פסחים פ"י הי"ב. כך גם מצינו תיאורים של תלמידי חכמים הלומדים כל הלילה. הכוהן הגדול מתואר כמי שאינו מסוגל לכך. יש להניח שבפועל הייתה בלשכה פעילות רבה, ואימת קודש ומעמד. חלקה מתוארת להלן. במקביל הייתה גם בעיר פעילות רבה תוס', פ"א ה"ט; בבלי, יט ע"ב. חכמים בוחרים להציג את הלילה כמעשה בית מדרש ובית כנסת כאחד. הכוהן אינו מוצג כחכם טיפוסי הממלא את זמנו החופשי בעיסוק המובהק של פרושים, קריא התעסקות בתורה.