משנת ארץ ישראל על משנה יבמות ט׳:ג׳

3 המשנה חוזרת על הנאמר במשנה הקודמת, ולמעשה רק נותנת דוגמאות נוספות. ברור שמשנתנו היא פרי עריכה מקבילה למשניות הראשונות. גם היא מחלקת את ההלכות לפי אותו עיקרון "ריבועי" וחוזרת על הלכות שנשנו לעיל, בניסוח קצת יותר ועקרוני. עורך המשנה הביא את המשנה משום שבסופה יש הלכות נוספות המתבקשות מכך שאלו נישואי איסור, האם יש להן כתובה ומזונות וכו'.

4 שניות מדברי סופרים – המונח הוסבר לעיל פ"ב מ"ד. שם בכתב יד קופמן המינוח היה "עריות מדברי סופרים", אבל במקבילות "שניות מדברי סופרים". אצלנו כל המקורות משתמשים באותו מינוח. הכוונה לאיסורי עריות שאינם בדרגה ראשונה, ומבחינתם של חכמים הם שתבעו את החידוש. אנו הצענו, בעקבות גילת ודה פריס, שאלו איסורים חמורים פחות. התוספתא מונה את הרשימה המלאה: "שניות מדברי סופרים: אם אמו, ואם אביו, אשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, אשת אחי אמו מאביו, ואשת אחי אביו מאמו, ואשת בן בנו, ואשת בן בתו. מותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור בבת חורגו, וחורגו מותר באשתו ובבתו" פ"ג ה"א; ירושלמי ג ע"ד; בבלי, כא ע"א. שנייה לבעל ולא שנייה לייבם – אם האישה אסורה באיסור "שנייה" לבעל ולא ליבם, כגון שאלו שני אחים מאמהות שונות, והאלמנה היא אם אמו של האח או אשת נכדו של האח וכיוצא באלו מקרים, אסורה לבעל ומותרת לייבם – כמו במשנה הקודמת.

5 לרבקה בת ושמה חנה. חנה התחתנה עם שמואל ונולד להם בן, ראובן, שהוא נכדה של רבקה ואסור לה. שמואל התחתן שנית עם חיה ונולד להם שמעון. שמעון וראובן אחים מאב משותף. שמעון נשא את סבתא רבקה, ואם מת – רבקה אסורה לראובן.

6 שנייה לייבם ולא שנייה לבעל אסורה לייבם ומותרת לבעל – כדלעיל, וכמו שפירשנו במשנה הקודמת. שנייה לזה ולזה אסורה לזה ולזה – עד כאן הדיון במצב שהאיסור חל על אחד משני הבעלים הבעל ו/או היבם. המשנה ממשיכה בדיון על מעמדן של נשים הנשואות נישואי איסור, אין לה כתובה – אין לה זכות לכתובה. יש להניח שאם כתב לה כתובה הרי יש לראות בה התחייבות שלו והוא חייב לקיימה, אבל אם לא כתב לה כתובה אין היא זכאית להגנתה של ההלכה. זאת בניגוד לסתם אישה שאין לה כתובה שאז בעלה חייב בכתובתה, וזו כוללת התחייבות למאתים זוז, כמו גם את כל התנאים שנקבעו כ"תנאי בית דין" משנה, כתובות פ"ד מ"ז-מי"ב, ולא פירות – אם הביאה לו נכסים בנישואיה הבעל מקבל אותם. בנישואין רגילים הבעל אוכל את פֵרותיהם והקרן נשמרת לה; בנישואין שאינם תקינים לכאורה לא היה הבעל אמור לקבל את הפירות, אבל ההלכה היא שאין לה זכות בפירות. כלומר, לעניין זה היא נחשבת אישה רגילה, והנכסים שהביאה עמה הם מתנה שהעניקה לו משלה ירושלמי י ע"א. מקומה של הלכה זו ברשימה זו קשה. הרשימה מונה את שאין לה, וכן בהמשך: "ולא מזונות ולא בליות" וכו', כולם דברים שיש לו ולא מה שאיננו נותן לה. הירושלמי מציע גם פירוש שני, "שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל", כלומר מה שהבעל אכל מפירותיה, או היבם אכל מפירותיה, את זה אי אפשר לקחת ממנו. פירוש שני זה עדיף משום שהוא מתאים לאופייה של הרשימה, ואף מצמצם את חוסר השוויון בין שני העבריינים הבעל והאישה – להלן.

7 ולא מזונות ולא בליות – אישה רגילה זכאית למזונות משנה, כתובות פ"ד מ"ד; פ"ה מ"ח, ומלבושים שהתבלו הם שלה שם פ"ה מ"ח. לאישה זאת אין זכויות אלו. כיוון שהנישואין אינם מוכרים מבחינה משפטית אין מדובר בגט אלא בהפרדה בין בני הזוג. כיוון שאין מדובר בגט אין האישה זכאית להגנה כלכלית הנלווית לגירושין רשמיים. כמו כן, אין היא כפופה עוד לבעלה מבחינה כלכלית ולכן אין היא מקבלת דמי כתובה, כלומר אין היא מוכרת כאשתו. היא אינה זכאית לתשלום דמי מזונות המשמשים ביטוי מובהק לקשר מחייב בין בעל לאשתו, כשם שאין הוא חייב עוד לדאוג ללבושה כתובות פ"ה מ"ח. ניתוק מעין זה בין בעל לאישה נזכר בספרות התנאים פעמים מספר: ביחס לאישה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה "מת בעלך" ונישאה ואחר כך בא בעלה משנה, להלן פ"י מ"א; ביחס לנישואי איילונית, שנייה וממאנת כתובות פי"א מ"ו; ביחס לאישה הנישאת על בסיס גט פסול משנה, גיטין פ"ח מ"ה, וברייתא בבבלי, נדה יב ע"ב, ביחס לאישה שיש לה וסת ואסורה לשמש. כולם מקרים שבהם הקשר הכלכלי משמש ביטוי מובהק לאיסור קשר נישואין. עם זאת, מתמיה חוסר השוויון בין הגבר לאישה. איסור "לא יבוא" מוטל בתורה על הגבר; אמנם בפירושנו למשנה הקודמת, ולפי דעה אחת במחלוקת, גם האישה מוזהרת על האיסור לפחות כך פירשו האמוראים את המימרה, אך עדיין האיסור הוא עליו. זאת ועוד. בנוהג שבעולם הקדום שהבעל נחשב לאחראי על המשפחה, וניתן היה לצפות שגם כאן יהיה הבעל אחראי על העוול שנעשה ועל תוצאותיו. במקרה שלנו אין לה זכויות כספיות של אישה נשואה, אבל קרקע שהביאה בנישואיה נחשבת שלו. מה שהיא נותנת נחשב לנתינה בלתי מותנית בכשרות הנישואין, ומה שהיא אמורה לקבל בגין הנישואין אינה זכאית לקבל. חוסר שוויון זה מצטרף לעונש הפסול. היא נפסלת לעולם ונחשבת לחללה, ואילו הוא ברגע שהתיר את קשר הנישואין חוזר למעמדו הקודם. הפירוש בירושלמי מפרק לכאורה את המוקש ההגיוני הזה ויוצר זיקה עסקית שונה בין הבעל לאישה; הפירות שלה, והם מתקזזים לעומת המזונות שהוא מפרנס אותה, כלומר הנישואין אמנם בטלים אך הם יצרו זיקת ממון ביניהם ירושלמי י ע"ב. ספק רב אם ניתן לראות בפרשנות זו פרשנות הוגנת למשנה, דומה שיש להגדירה כ'פרשנות יוצרת', המבטאת בעיקר תפישה מעט שונה על הזיקה העסקית שנוצרה עקב הנישואין הפגומים. רבי יוחנן התיר לעצמו לעתים לחלוק על המשנה, אך במקרה זה הוא נשאר ברובד הפרשני. בהמשך הסוגיה שם מופיעות פרשנויות שונות באשר להיקף ההלכות הנדונות במשנה.

8 זאת ועוד הרשימה היא בבירור קנס, כך עולה ממקבילתה בכתובות פי"א מ"ז, וכך מבינים אותה גם התלמודים שם וכאן. הקנס מוטל עליה. רק חלקו הקטן מוטל עליו כופין להוציא כל השאר מוטל עליה, ואדרבה הוא הנהנה מכך. הרי אם אין לה מזונות הוא המרוויח וכן הלאה. זאת על אף חלקו הטבעי בחטא. אלא שיש לזכור שמדובר שהוא כשר והיא איננה כשרה לו, כך שהאשמה הבסיסית מוטלת עליה.

9 עם זאת, גם בסוגיית נישואין פסולים של כוהן שבהם הוולד חלל עמדנו על כך שהאישה נשארת חללה פסולה לכהונה לאחר גירושיה ואילו הכוהן חוזר להיות כוהן מלא, כלומר ההלכה איננה שוויונית בהתייחסותה לגבר ולאישה ראו לעיל פירושנו לפ"ז מ"א; בבלי, סוטה כג ע"ב. המשפחה והחברה הכוהנית מגוננות על חבריהן ו"מענישות", כלומר דוחות מתוכן, את האישה הזרה. ייתכן שלמרות הנטייה של רבי יוחנן להבין את המשנה באורח שוויוני אכן קיימת מגמה בלתי שוויונית כזאת בהלכה התנאית.

10 והוולד כשר – אמנם הנישואין אסורים, אבל הוולד אינו ממזר. הלכה זו אינה לדעת הכול; לעיל הובאו דעותיהם של רבי עקיבא ושל רבי שמעון התימני וחכמים אחרים בעניין. ייתכן שלפי רבי שמעון התימני גם במקרה כזה הוולד ממזר לעיל פ"ד מי"ג כפי שראינו בפירוש המשנה שם, גם עמדתו של רבי עקיבא בנושא בלתי ברורה.

11 כופין אותו להוציא – האיסור אינו רק על הנישואין, אלא אסור לו לקיימה. הניסוח "כופין אותו להוציא" אינו אומר שבפועל היה מנגנון שאִפשר כפייה זו; ככל הנראה לא הייתה דרך מקובלת לכפות היפרדות. זו ההלכה העקרונית ובה מודגש ההבדל בין "אסור לקיימה" לבין "כופין אותו להוציא"; הראשון מוטל על העבריין, והשני מבטא אחריות של הציבור על שמירת המצוות וביעור הנגע. כפייה נזכרת בספרותנו בהקשרים מעטים. חלק גדול מהם עוסקים בענייני אישות כגיטין וחליצה או בדיני ממונות, ורק לעתים רחוקות מצינו כפייה בנושאים אחרים כנדרים, ערכין וכיוצא באלו. בדרך כלל מדובר במקרים שבהם יש נושא של קיום מצווה, אך הכפייה איננה על קיום המצווה אלא נובעת מעימות בין שכנים שקיום המצווה הוא חלק ממנו. כך, למשל, מי שנודר שחברו לא ייהנה ממנו, לחבר אסור להיכנס לחצר, לבית כנסת ולרכוש עירוני נוסף משנה, נדרים פ"ה מ"א. הכפייה באה לא בגלל הדאגה לקיום מצווה אלא להפך, כדי להגן על תושב העיר הנפגע מקיום המצווה של חברו. כמו כן, יש מקרים שבהם בני המשפחה נאבקים על רכוש הירושה כשברקע הצורך של האחד להרים מעשרות תוספתא תרומות פ"ז ה"ו. מכל מקום, בתחום המין וחיי האישות מרובות ההלכות הכוללות כפייה, ויש אף עדויות על כפייה בפועל. מן הראוי לזכור שגם חברות שאין בהן מערכת ציבורית של משטר מסודר הפעילו מרות ותבעו ציות לסדרי הציבור בתחומי האישות. אלו ראו בעבירות על דיני צניעות בעיה ציבורית, והציבור כולו ראה עצמו מאוים ממעשהו של היחיד והיחידה בעניין.

12 אלמנה כהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בית ישראל לממזר ולנתין ויש להן כתובה – כל אלה מוגדרים "איסורי קדושה" והם חמורים פחות, והאישה נחשבת אישה חוקית. את ההלכות ריכזנו לעיל פ"ב מ"ד.

13 עד כאן משנתנו והיא מציעה תורה סדורה, וכמוה משנת כתובות פי"א מ"ו. בתוספתא מתנהל דיון מלא וארוך ויש בו שינויים ממשנתנו: "העריות שאמרו אינן כאשתו לכל דבר. אין להן כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואין זכיי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה, אין יורשה ואין מיטמא לה, אין לו בה קידושין ואין צריכה הימנו גט. היא פסולה והולד ממזר" תוספתא פ"ב ה"ב. התוספתא מוסיפה את המודגש בכתב, והיא מובנית. אם אין הוא חייב במזונותיה אין לו גם זכויות במעשה ידיה, ואין היא כאשתו. התוספתא ממשיכה:

14 אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו לכל דבר. יש להן כתובה, ופירות, מזונות, ובלאיות, וזכיי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה, יורשה ואין מיטמא לה. יש לו בה קדושין וצריכה הימנו גט. היא פסולה והולד פסול שם ה"ג. היא כאשתו כמעט לכל דבר, לכל ההסדרים הכספיים. אם אינו "מיטמא לה" הרי הוא כוהן, ובמסגרת הלכות כהונה היא אינה כאשתו. הבעל מיטמא לאשתו, אך לא לה. הוולד פסול, כלומר הוא חלל.

15 שניות מדברי סופרים אינן כאשתו לכל דבר. אין להן כתובה, לא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות, ואין זכיי לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפר נדריה, יורשה, ומטמא לה, יש לו בה קדושין וצריכה ממנו גט, היא כשירה, והולד כשר, כופין אותו להוציא שם ה"ד. בהמשך שם רבי יהודה חולק על המינוח. החידוש העיקרי בתוספתא הוא הנימוק להלכה:

16 אמר רבי שמעון בן לעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה, מפני שהוא כשר והיא פסולה, וכל מקום שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו ליתן לה כתובה. מפני מה אמרו שניות מדברי סופרים אין לה כתובה, מפני שהוא כשר והיא כשירה, קנסו אותה כתובתה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. רבי אומר זה מדברי תורה, ודברי תורה אין צריכין חזוק, וזו מדברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חזוק. דבר אחר, זו הרגילה להנשא לו, וזו הרגילה את עצמה שתנשא לו שם ה"ד; ירושלמי י ע"ב; בבלי, פה ע"א.

17 איסורי נישואין

18 שלושה הסברים לפנינו, ובמקרה מעין זה קרוב להניח שאף לא אחד מהם הוא מסורת אלא הם משקפים פרשנות מאוחרת עדיין תנאית להלכה קדומה. שלושת ההסברים הם:

19 א. בעריות מדברי סופרים צריך שלבעל יהיה תמריץ להוציאה, לכן פטרוהו מכתובה. זה החלק המובן בהסבר, אבל החלק הראשון עדיין בלתי מובן: מה בכך שהוא כשר והיא פסולה? הרי גם במקרה כזה צריך היה להיות אותו תמריץ להוציאה. הנימוק "קנסו אותה כתובתה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה" נכון על כל המקרים של נישואין שאינם כשרים ולא ברור מה המיוחד במקרה של שניות. השינוי בין שני האיסורים עדיין איננו מוסבר.

20 ב. שניות מדברי סופרים חמור פחות מאיסור "קדושה" שהוא מהתורה, לכן קנסו בו כי "דברי סופרים צריכים חיזוק". התנא מניח שאכן איסור סופרים חמור פחות, אף על פי שהוא סרך עריות.

21 ג. באיסור קדושה אלמנה לכוהן גדול היא מושכת אותו לדבר עבירה. בלשון הבבלי "דבר אחר: זהו מרגילה, וזו היא מרגילתו". ואנו מנסים לפרש: האלמנה הנישאת לכוהן רק מתעלה בכך והעובדה שזרעה חלל אינה מציקה לה, שהרי ממילא אין היא כוהנת. אבל באיסור עריות גם היא חוששת מכך שוולדה יהיה פסול ממזר ולכן היא אינה הדוחפת לדבר עבירה ואין טעם לקנוס אותה. בשניות אין הוולד נפסל, ולכן שוב אין זה בלם לעבירה בלם עליה, ויש לחפש בלם אחר. גם הסבר זה קשה, איננו בטוחים מי משך לדבר עבירה, בנישואין תמיד יש שני צדדים הרוצים במעשה הנישואין.

22 ד. הירושלמי מוסיף הסבר נוסף שהוא למעשה גוון ביניים של ההסבר השלישי. באיסור קדושה הוולד פסול וזהו קנס מספיק לאישה, ולכן יש לה כתובה. ואילו באיסור עריות הוולד הוא יהודי כשר גם אם אינו כוהן כשר ולכן אין כאן מרכיב של קנס, וקנסו חכמים שתאבד את כתובתה כדי להרתיעה מהעבירה.

23 ההסבר השני חריג בכך שהוא מעמיד נימוק טכני. הנימוק הטכני הזה מופיע במקור נוסף. במקבילה לתוספתא בירושלמי מובא הנימוק כדי להסביר מדוע לא הסתפקה המשנה בקביעה שאסור לו לקיימה, אלא "כופין עליו להוציא". אותו נימוק משמש, אפוא, למרכיבים שונים של אותה מסגרת הלכתית.

24 שלושת הנימוקים האחרים מציגים את האישה כמי שצריך להרתיעה. התנאים מתעלמים מכך שאם היא מאבדת את כתובתה הרי שיש בכך לא רק עידוד לבעל לגרשה אלא גם עידוד לשאת אותה, שכן היא אישה "זולה" שניתן לגרשה. זאת ועוד, באלמנה לכוהן גדול הוולד הוא לכל היותר חלל, אבל איסור זה כולל גם "ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר" פ"ב מ"ד; כתובות פי"א מ"ו, ושם הבן ממזר, ויש כבר קנס על הוולד, ואף על פי כן דינם שווה – לכולן יש כתובה. ניחא ממזרת ונתינה שהוולד פסול, אבל אלמנה לכוהן גדול גרושה לכוהן הדיוט, הרי הוולד הוא ישראל כשר, שכן חלל הוא ישראל כשר אבל פסול לעבודות כהונה. אין כאן קנס מספיק ואף על פי כן יש להם כתובה.

25 דומה שבראשיתו של דבר נתפס איסור "קדושה" כאיסור חמור פחות. אין כאן איסור מוחלט, אלא איסור הנובע מפערים ברמת הייחוס. הבדל כזה אינו מנמק את הפערים ההלכתיים, על כן עלינו לחזור לתפיסה הבאה לידי ביטוי פעמים רבות בחיבורנו. לא תמיד הייתה ההלכה שיטתית. ההלכות נקבעו כל אחת במקומה לפי תנאי המקום, הזמן והאישים המעורבים. כך נוצרה מערכת לא אחידה. תנאים מנסים להעניק לה חזות משפטית אחידה, אך מערכת הנימוקים משכנעת רק במידה חלקית. ההבדל בין איסורי "קדושה" לאיסורי "עריות" אינו ניתן כנראה להגדרה משפטית עקיבה, אך הוא הבדל של תחושה. האסורים באיסורי קדושה הם אנשים הגונים וטובים, אלא שיש בעיות בייחוסם, ייחוס שכל כולו תלוי מצווה. האלמנה אינה פסולה, היא אישה הגונה וראויה, אך דבר תורה אוסר על נישואיה לאיש אחד מסוים. הוא הדין בחללה, שהיא בת כוהן שירדה מגדולתה, אבל היא כישראלית. גם הממזר איננו אשם במצבו, כפי שהדגשנו לעיל סוף פרק ד. איסורי "קדושה" נתפסו, אפוא, כנישואי חטא, אבל הם תקפים לכל דבר, וכמה מההלכות הנוגעות לכך נידונו גם לעיל פ"ב מ"ה. לעומת כל זאת, נישואי ערווה נתפסו כתיעוב של ממש. אין זה משנה אם האיסור הוא מהתורה או מדברי סופרים, נישואין בין קרובי משפחה אסורים נחשבים כנישואין מגונים לחלוטין.

26 מאוחר יותר כבר לא יכול היה ההבדל הרגשי-מוסרי להוות טיעון. השיקול המשפטי גבר, ובמערכת זו איסור "קדושה" אינו חמור פחות מעריות מדברי סופרים, ועל כן באו הצעות אחרות שראינו את חולשתן. כפי שהדגשנו בתחילת הפרק, שלוש המשניות אינן עוסקות כלל בנושא אכילת תרומה, כאילו אין זו בעיה הלכתית, וזאת משום שאין אלו "משניות כוהניות". עורך המשנה כאילו מתריס ואומר ששאלת אכילת התרומה איננה כה מהותית, יש בעיות חשובות הימנה.