משנת ארץ ישראל על משנה יבמות ג׳:ג׳

3 היתה אחת מהן – מהאלמנות, אסורה על זה – אח אחד מהמייבמים, איסור ערוה והשנייה אסורה על זה איסור ערוה – אבל כל אחת מותרת לשני, האסור לזה מותר לזה והאסור לזה מותר לזה – זו ההלכה במשנה הקודמת, אלא שהיא מוכפלת שכן יש כאן שני אחים. זו היא שאמרו אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת – המשפט הוא כלל הלכתי מסוג הכללים המופשטים שנוסחו בצורה חידתית. "זו היא שאמרו", "מפני שאמרו" והפניות דומות הן ציטוט ממשנה קדומה כלשהי. לפי פשוטה המשנה מקשרת בין הדין לבין משפט כללי. הבבלי, כדרכו, הבין שבמשפט טמון חידוש הלכתי נוסף: "זו היא למעוטי מאי? למעוטי איסור מצוה לזה ואיסור מצוה לזה" כח ע"ב. המשפט "אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת" שבמשנה מקורו בפרק לעיל, וכפי שהסברנוהו שם, אם נפלו לפני יבם שתי נשים ואחת מהן אסורה עליו משום מצווה – השנייה זקוקה לייבום.

4 לכל המשניות עמדה משותפת: כאשר קיים גורם לאיסור חליצה האישה נאסרת גם אם בטל הגורם. נושא זה שנוי במחלוקת אמוראים בירושלמי. גם בבבלי מחלוקת מעין זו לעניין דומה: "שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה, חלץ לשנייה הותרה. מתה ראשונה מותר בשנייה, ואין צריך לומר מתה שנייה שמותר בראשונה" כז ע"ב, ורבי יוחנן חולק ואומר: "מתה שנייה מותר בראשונה, אבל מתה ראשונה, אסור בשנייה". בהמשך הדיון שם מיוחסת לרבי יוחנן המימרה "אחיות איני יודע מי שנאן" כח ע"א, והגמרא תולה זאת באותה המחלוקת: "בטל הגורם בטל האיסור" ירושלמי, ד ע"ג; פ"א ה"א, ב ע"ג, אבל בלשון הבבלי: "כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית" כח ע"א. ניסוח זה מסביר גם את ההלכה לעיל פ"ב מ"א-מ"ב – בבלי, יט ע"ב, והוא מוצג כנתון שאין עליו עוררין. למחלוקת עקרונית זו נשוב להלן פ"ד מ"ט ומי"ג.

5 לפי פשוטם של דברים דעות אמוראיות אלו באות לפרש את המשנה, והחולקים עליהם מציגים מסקנה הלכתית שונה שאינה במשנה וקרובה לשיטת רבי שמעון שבמשנה הבאה.