מפרשים:
2 חלצה בסנדל שאינו שלו – כך ברוב עדי הנוסח, אבל ב- ר, ש2: במנעל, ובציטוט המשנה בתלמוד קג ע"ב, בדפוס ובכתב יד מינכן: במנעל. אבל ב- א, ג60, ח, מ, ר: בסנדל. יש להניח שבמשנה נכתב בסנדל, וכפי שאמרנו סתם חליצה הייתה בסנדל, ובבבל תוקן למנעל, בהשפעת הנוהג הבבלי והסוגיה שהובאה לעיל. המשנה קובעת שהנעל סנדל צריכה להיות של הנחלץ, שכן כתוב "נעלו", או בסנדל של עץ – ברור שהמשנה סוברת שסנדל של עץ טוב פחות. סנדל טוב עשוי עור וסנדל עץ נוח פחות, ומהודק פחות לרגל. על כך התוספתא שונה: "אמר רבי יהודה אילו ראה רבי ליעזר בסנדל של עץ של עכשיו, היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבר" פי"ב הי"א. רבי יהודה רומז שרבי אליעזר חולק וסובר שחליצה בסנדל של עץ פסולה. המשפט בתוספתא הוא ראיה נוספת לכך שברישא יש לשנות "סנדל".
3 המסורת על מחלוקת רבי אליעזר וחכמים רמוזה במשנת עדויות, ומפורשת בתוספתא שם: "שלשה דברים אמר רבי עקיבא, על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידים שהוא טמא מדרס, ועל שירי תנור ארבעה שהיו אומרים שלשה, והודו לו. ועל אחד לא הודו לו, על כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה, שרבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין" עדיות פ"ב מ"ח. עד עתה אין המשנה נוגעת למשנתנו, אבל בתוספתא המסורת שנויה בשינוי: "תנור שתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה, שבראשונה היו אומרין שלשה הודו לו, סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס, ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת, ולא הודו לו" עדיות פ"א הי"ג, מהד' צוקרמאנדל עמ' 456. התוספתא מוסיפה סנדל של עץ וקובעת שהוא "טמא מדרס", כלומר נחשב לכלי הליכה, אישה חולצת בו ומותר לצאת בו בשבת. המימרה כולה היא מימרתו של רבי עקיבא. במשניות הקודמות מנויות מימרות של רבי עקיבא משום רבי אליעזר, ואחר כך מימרה משום רבי יהושע, ולאור התוספתא שלנו נראה שגם המימרה הזו של רבי עקיבא היא משמו של רבי אליעזר. מכל מקום, התוספתא בעדויות אומרת "ולא הודו לו", כלומר נותרה מחלוקת בנושא, והיא זו שאליה רומזת התוספתא שלנו.
4 בבבלי שנויה ההלכה בסתם: "סנדל של סיידין – טמא מדרס, ואשה חולצת בו, ויוצאין בו בשבת" שבת סו ע"א. הדברים הם שילוב של התוספתא ומשנת עדויות, והמסורות חלוקות בשאלה האם בסנדל של סיידים הודו לרבי עקיבא או לא, ואנו לא נרחיב בסנדל זה שאינו לענייננו.
5 הבבלי מסיק שמשנתנו כרבי מאיר אבל רבי יוסי חולק. "מאן תנא? אמר שמואל: רבי מאיר היא, דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אוסר" קג ע"ב. מבחינה הלכתית גרידא הזיקה בין דין סנדל עץ לדין קב של קיטע אפשרית, אך אינה הכרחית. ייתכן שהבבלי הכיר ברייתא שנשנה בה דין קב של קיטע בצד סנדל של עץ, ואולי זכר שמשנה א יוחסה לרבי מאיר, ורבי יוסי שם מביא את המסורת המנוגדת. מכל מקום, בתוספתא מיוחס דין קב של קיטע לרבי אליעזר ורבי מאיר קרוב לדעתו של רבי אליעזר, ושם נשנה דין סנדל רגיל ליד דין קב של קיטע שבת פ"ה ה"א. מסורת דומה תחזור במשנה ד. גם שם יוצא מהתוספתא שמשנתנו כדעת רבי אליעזר, או כדעת חכמים החולקים עליו, והבבלי אומר שמשנתנו כרבי מאיר, ורבי יוסי חולק.
6 משנתנו אינה מעלה את השאלה האם ניתן לחלוץ בקב של קיטע. שאלה זו נדונה במשנת שבת פ"ו מ"ח, ושם יש מחלוקת האם קיטע יוצא בקב בשבת. הפירוש הפשוט הוא שהמחלוקת היא האם קב נחשב למנעל לעניין שבת רש"י, אבל יש מפרשים שהמחלוקת היא אם הקב עשוי להישמט. כך פירשו גדולי המפרשים כרשב"א ואחרים למשנת שבת, ברם, גם אם הקב נשמט ודאי שהקיטע ישיבנו למקומו ואין בכך איסור, שהרי הוא לא יהלך ללא קב. יתר על כן, בהמשך המשנה בשבת ברור שהנושא הוא אם קב נחשב למנעל, ועל כן היה מקום לאסור להיכנס עמו למקדש, ושאלת הסיכוי שיישמט אינה רלוונטית לעניין זה. מכל מקום, יש להעיר שבניגוד להנחה ההלכתית הפשוטה ולמרות הדמיון ההלכתי, אפשר שמקדש ושבת הם שני נושאים. ייתכן שקב ייחשב מנעל לצורך מקדש ולא ייחשב מנעל לצורך דיני שבת, שכן השיקולים אינם זהים למרות הדמיון.
7 התלמודים למשנת שבת פ"ו מ"ח ולמשנה שלנו מעלים את שאלת מעמדה של נעל העץ ושל סנדל העץ. לנעליים של עץ שלושה היבטים הלכתיים: האם מותר לצאת בהן בשבת; האם מותר להיכנס בהן לעזרה, והאם חולצים בהן. כל שלוש השאלות עניינן אחד, האם סנדל העץ נחשב כנעל, ומצינו מחלוקות בשלוש השאלות הללו. בשני התלמודים הקביים נתפסים כנעל של עץ או כסנדל של עץ. הקביים עשויים, כמובן, מעץ, אך בכך מסתיים הדמיון בין השניים. למרות עמדת התלמודים דומה ששתי השאלות אינן זהות. התלמודים חיפשו אחדות משפטית, אך אין כל הכרח שקב דינו כסנדל או כנעל של עץ. מצד אחד קב אינו מלבוש אלא מעין חלק של הגוף, והקיטע אינו יכול להלך בלעדיו, ומצד שני הוא דומה לנעל המולבשת על הגדם במקום על העקב. גם האפשרות שהקב יישמט בשבת שונה בסנדל ובקב, ואכן בדיון על הסנדל המסומר לא עלתה שאלת דמיונו של הסנדל לקב שבת פ"ו מ"ב.
8 ייתכן ששינויי הנוסח שמציעים האמוראים למשנתנו נובעים מעמדתם לגבי נעל של עץ, כלומר אין הם מוסרים מסורת אלא מציעים פרשנות ברוח התפיסה המשפטית האמוראית. נפתח בדברי רבי יוחנן שציטטנו לעיל: "תני תנא קמיה דרבי יוחנן: נכנסין בהן לעזרה. אמר ליה: אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין? תני אין נכנסין בהן לעזרה" שבת סו ע"ב. אפשר שדבריו נאמרו למשנת שבת, ברם, אפשר שהוא מצטט פירוש למשנתנו משנת יבמות העוסקת בנעל של עץ. המשפט "אני שונה אשה חולצת בו" לא נאמר על קב של עץ, אבל משפט דומה שנוי על נעל של עץ. אם כן הוא, אין בכך עדות לגרסה המקורית של משנתנו.
9 בירושלמי מובאת דעתו של שמואל: "יוצאין בו משום סנדל ונכנסין בו לעזרה" שבת, ח ע"ג. "יוצאים בו", כלומר יוצאים בו ידי חליצה, ומותר להיכנס בו לעזרה, בניגוד למשנתנו. הירושלמי מקשה על אי העקיבות שבדעה זו ואינו מתרץ אלא קובע שאי עקיבות זו מופיעה גם במשנה. דעתו, או גרסתו, של שמואל היא שאין הקיטע יוצא בקב. אם כן, שמואל עקבי וסבור שקב אינו סנדל, לכן אין יוצאים בו בשבת ולכן נכנסים בו לעזרה, ואף על פי כן חולצים בו. מהתלמוד ניתן להבין ששמואל מדבר על המשנה, מצטט אותה או פוסק במחלוקת התנאים שבה. ברם, ניתן גם להבין את המשפט של שמואל כחל רק על סנדל של עץ, והוא מקביל לדיון הבבלי בשם רבי יוחנן. לפי פירושנו אין, אפוא, סתירה בין עמדתו של שמואל בתלמוד הבבלי ולפיה הדעה הראשונה במשנה היא שאין הקטע יוצא בקב שלו בשבת לבין דעתו שההלכה היא שיוצאים בו משום סנדל, שכן מדובר בסנדל עץ וביציאה ידי חובת חליצה.
10 בירושלמי יש מסורת נוספת ולפיה גם בסנדל של קש חולצים: "סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו, דברי רבי עקיבה, אבל חכמים לא הודו למדרס" יב ע"ד. גם מסורת זו מיוחסת לרבי עקיבא, והיא למעשה הרחבה של תוספתא עדויות, אלא שבמקום סנדל של קש יש שם סנדל של עץ, ושל סיידים, או אולי סנדל של סיידים הוא הוא סנדל של קש.
11 בירושלמי מובאת סדרת הגבלות להלכה וממנה ניתן ללמוד על מרכיביו של סנדל העץ: "סנדל שלעץ, חברייא בשם רב והן שיהו חובטין שלעץ, רבי בא בשם רב והן שהיו מעמידין שלעץ. תמן אמרין בשם רב והן שיהו תרסיותיו שלעץ. רבי הילא בשם רבי יוחנן, אפילו כולו שלעץ כשר..." יב ע"ג-ע"ד. במהלך הדיון הירושלמי מצטט את התוספתא: "סנדל של קש רבי עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת, ולא הודו לו. סנדל שנתפסקו אזניו ונתפסקו טרסיותיו או שפרש ממנו רוב כף אחת טהור, נפסקה אחת מאזניו או אחת מטרסיותיו או שפרשה ממנו כל כף אחת טמא, רבי יהודה אומר הפנימית טמא החיצונה טהור" כלים בבא בתרא פ"ד ה"ה, מהד' צוקרמאנדל עמ' 594.
12 בהמשך שם נזכרים גם האוזניים של הסנדל ודיון ארוך, שאינו מענייננו, האם מותר לצאת בשבת בסנדל פגום. בהמשך התוספתא אף נזכרות רצועות הסנדל והאונטלית שם ה"ו, עמ' 594.
13 לפי רבי הילא אפילו כולו מעץ כשר. אם כן, לדעת האמורא הקודם רק אם חלק מהסנדל הוא מעץ הוא כשר, כלומר שלסנדל העור התקינו אבזם חבט או מעמידים או תרסיות מעץ. המעמידים הם אולי מעין דפנות לסנדל שנועדו להחזקת הרגל איור 14 לעיל.
14 ה"אוזן" היא הלולאה המחוברת לגוף הסנדל, ואליה חוברו הרצועות העוטפות את הרגל ומהדקות את הסנדל. החבט של הסנדל נזכר בהלכה אחרת: "אלו שאינם צריכים שיבאו בהם המים קשרי העני והנימין וחבט של סנדל" מקוואות פ"י מ"ג. במשנה נמנים קשרים מהודקים, בני קיימה, שבזמן הטבילה אין צורך לרופף אותם. החבט של הסנדל הוא אחד מהם, ונראה שהוא הקשר שבין האוזן לרצועה, או אבזם שבו מתחו את הרצועה. כל זאת לעומת הרצועות של הסנדל, בסתם, שצריך לרופפם לפני טבילה תוספתא מקוואות פ"ז ה"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 659.
15 התרסיות נזכרות עם אוזני הסנדל בתוספתא כלים שציטטנו ובמקורות אחרים. עם זאת, ניכרת גם ההבחנה ביניהם. כך פוסקת הברייתא לעניין יציאה בשבת בסנדל פגום: "סנדל שנפסקה אחת מאזניו, או אחת מתרסיותיו, יוצאין בו. שתים אסור מפני מסוי שבת" תוספתא שבת פי"ב הי"ד. על כך נאמר בגמרא:
16 אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לחזק, אבל לנוי – מותר. וכמה לנוי? רבי יוחנן אמר: חמש בזה וחמש בזה, ורבי חנינא אמר: שבע בזה ושבע בזה. אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: אסברא לך, לדידי – שתים מכאן ושתים מכאן ואחת בתרסיותיו, לרבי חנינא – שלש מכאן ושלש מכאן ואחת בתרסיותיו. מיתיבי: סנדל הנוטה עושה לו שבע, דברי רבי נתן, ורבי מתיר בשלש עשרה שבת ס ע"ב.
17 אם כן, לסנדל אוזניים רבות. שתיים מהן הן לחיזוק, כלומר לחיבור הרצועות לגוף הסנדל, והשאר הן לנוי. אלו לולאות שחוברו לשולי הסנדל ואליהן נקשרו הרצועות. לסנדל גם שתי תרסיות לפחות, אבל בסך הכול מספרן קטן משל האוזניים, ולכן לפי רבי יוחנן אם ניטלה תרסית אחת כבר אין הסנדל ראוי ללבוש. מאחר שראינו לעיל שהתרסית עשויה להיות מעץ הרי שיש לפרש שהיא לולאת מתכת או עץ, בניגוד לאוזן הרגילה שעשויה עור.
18 בירושלמי נאמר: "סנדל שנפסקו אזניו שנפסקו חבטיו נפסקו תרסיותיו או שפירשה אחת מכפיו טהור. נפסקה אחת מאזניו, אחת מחבטיו, אחת מתרסיותיו או שפירשה רוב כפיו טמא. רבי יהודה אמר הפנימית טמיאה והחיצונה טהורה" יב ע"ד; שבת פ"ו ה"ב, ח ע"א; וכן בבבלי, שבת קיב ע"א. מכאן למדנו שבסנדל יש גם יותר משני חבטים חבתים, "כפות", אחת פנימית ואחת חיצונית.
19 ברייתא אחרת מוסיפה לנו שיש לסנדל גם "שנץ": "יוצא אדם בקיסם שבשנץ שבסנדלו לרשות הרבים, אם נפל לא יחזיר..." תוספתא שבת פ"ה ה"א. בדרך כלל השנץ הוא שיירי החוטים הנותרים בעת האריגה ומבצבצים מתוך האריג. יש להניח שהשנצים היו בשולי רצועות הסנדל שנעשו מאריג, והקיסם היה התקן פרימיטיבי שנועד לאפשר את מתיחת הרצועה. אבל בתרגום יונתן דברים כ"ה, ט נזכרים השנצים כתחליף לרצועות: "סנדלא דליה עקיבה דחייט בשנצי ובפום סנדלה שנצי קטירן... ותקום אינתתא ותשרי שנציה..." סנדל שלו עקב שתפור ברצועות ובפי הסנדל רצועות קשורות ותקום האישה ותתיר רצועותיו. אם כן, השנץ הוא מונח ארמי לרצועה. בעברית משמע המילה שונה במקצת, ובתוספתא זו תופעה רגילה של "ארמאיזם", כלומר שימוש במילה במובנה הארמי אף שיש לה גם משמעות עברית שונה במקצת.
20 עוד למדנו מהתרגום שיש להבחין בין רצועות הרוחב לבין הרצועה היוצאת מפי הסנדל בין האצבעות. ייתכן שללולאה של רצועה זו המחברת את הרצועה לגוף הסנדל קראו תרסית, ואם היו שתי רצועות כאלו קראו ללולאות ברבים "תרסיות" טרסיות.
21 אם כן הסנדל כולל את גוף הסנדל, רצועות עד לברך או אפילו עד לירך, כפות פנימית וחיצונית, אוזניים, תרסיות, חבטין חבתים ומעמידים. היו סנדלים עם עקב ובלעדיו.
22 מכל המקורות עולה שבדורות יבנה-אושא חל שינוי בנוהגי ההנעלה. הסנדל התפשט, עוצב סנדל עץ נוח יותר שהפך לנעל של ממש. במקביל אף נעקר, או צומצם, השימוש בסנדל המסומר האופייני לחייל הרומי.
23 או בשל שמאל בימין – אם הנחלץ החליף צדדים ונעל את של שמאל על ימין. גם משפט זה סביר יותר בסנדל מאשר בנעל, שכן נעילת נעל ימין על רגל שמאל היא כמעט בלתי אפשרית, אך החלפת צדדי הסנדלים היא טרדה קלה. חליצתה כשרה – ברור שגם כאן עדיף לחלוץ בסנדל של עור של הנחלץ והנעול כהלכה, אך בדיעבד החליצה כשרה. הירושלמי מסיק מכאן שניתן להלך בסנדל כזה גם כשנועלים אותו הפוך יב ע"ג. חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו כשר – סנדל או נעל גדולה מדי, אך עדיין אפשרית להליכה, או בקטון שהוא חופה את רובו רגלו – סנדל קטן אבל עדיין רוב הרגל בתוכו. גם כאן מדובר בבירור בסנדל ולא בנעל, שכן נעל עוטפת את כל כף הרגל ואין לדבר על "חופה את רוב הרגל". ב- ח המשפט חסר ונוסף בשוליים, וכנראה זו טעות כותב. חליצתה כשרה – בדיעבד. הירושלמי מסביר ומסייג: "הדא דתימר לרוחב, אבל לאורך צריך שיהא חופה את רוב הרגל" יב ע"ד. כלומר, הסנדל צריך עדיין להכיל את רוב הרגל לאורך, אך יכול שיהיה צר יותר מרוחב הרגל.
24 חלצה בלילה חליצתה פסולה – לפי המקובל אין בית דין יושב בלילה, שכן הלילה אינו זמן בית דין סנהדרין פ"ד מ"א; המימרות התנאיות תוספתא פי"ב ה"ט והאמוראיות על חליצה בלילה באות להדגיש שאין כאן הכרעה רגילה של בית הדין. לעומת זאת, הקביעה שהדיונים צריכים להיערך ביום מנווטת את המעמד למעין דיון משפטי, וכפי שאמרנו במשנה הראשונה מגמתם של חכמים לדמות את טקס החליצה לדיון משפטי. ורבי אליעזר מכשיר – כנראה משום שלדעתו אין זו ישיבת בית דין אלא מעמד ציבורי אחר. הנוסח שלפנינו מופיע גם ב- ר, ובכל יתר עדי הנוסח שנוי ההפך: כשרה ורבי אליעזר פוסל, וכן תוקן בשולי כתב יד קופמן. ב- א כל ההלכה חסרה. לנוסח כתב יד קופמן עדיפות מבחינת מבנה המשפט, שכן לפי יתר עדי הנוסח יש במשנה רשימה של "חליצתה כשרה" ואז המשנה ממשיכה ואומרת "חלץ בלילה חליצתה כשרה", ולא ברור למה אין המשנה מונה את כל הפרטים ברשימה אחת. עם זאת, ברישא ראינו שרבי אליעזר פוסל ואולי היו המעתיקים ערים לגישה זו והניחו שאם הוא הפוסל ברישא, הוא הפוסל גם בסיפא. ברם, לגופו של דבר אלו נושאים שונים סנדל של עץ, חליצת לילה וחליצת שמאל, ואין להקיש מהאחד על האחר.
25 בכל עדי הנוסח נוסף בשמאל חליצתה פסולה ורבי אליעזר מכשיר – חלק מהמשפט נוסף בכתב יד קופמן בשוליים, בידי מעתיק אחר. אין ספק שהלכה זו הופיעה במשנה, שהרי התלמודים דנים בה. הירושלמי מקשה, ולדעתו רבי אליעזר סותר את עצמו שכן "שם" איננו יודעים באיזה עניין הוא זה שאומר "ימנית מעכבת", כלומר צריך לעשות דווקא בימין, משמע שאצלנו הוא מכשיר. אבל סוגיית הבבלי הציעה לתקן את המשנה.
26 הבבלי שואל: "מאי טעמא דרבנן? אמר עולא: ילפינן רגל רגל ממצורע, מה להלן דימין, אף כאן דימין. ורבי אלעזר לא יליף רגל רגל ממצורע?! והתניא, רבי אלעזר אומר: מנין לרציעה שהיא באזן הימנית? נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן, מה להלן ימין, אף כאן ימין! אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה" קד ע"א. אם כן, הבבלי גרס שחכמים פוסלים ורבי אליעזר מכשיר. חכמים לומדים בגזירה שווה שצריך דווקא בימין, ועל כך הגמרא שואלת האם רבי אליעזר אין לו לימוד זה, ומתרצת "מוחלפת השיטה", כלומר רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירים, והלימוד ממצורע גם הוא לשיטת רבי אליעזר בלבד. מכאן בא תיקון רוב עדי הנוסח. אמנם השאלה אינה מכריחה את התיקון; ייתכן שאכן שתי מסורות הן אליבא דרבי אליעזר. מעבר לכך, במשנתנו גם רבי אליעזר מודה שיש לחלוץ בשל ימין, אלא שאם טעה ועשה בשמאל אין ההקפדה על הימין מעכבת. מכל מקום, ברור שגם הבבלי גרס "ורבי אליעזר מכשיר", והתיקון מוחלפת השיטה הוא דיאלקטי בלבד ואינו מסורת.
27 בהלכות רבות מודגש שיש לעשות את המעשה בימין. לעתים התחושה היא שהימין בא כדוגמה בלבד, ולעתים דווקא בימין. כך, למשל, מחלוקת בית שמאי ובית הלל על סדרי הבדלה: "בית שמאי אומרים אוחז כוס יין בימינו ושמן ערב בשמאלו, מברך על היין ואחר כך מברך על השמן. ובית הלל אומרים אוחז שמן ערב בימינו וכוס יין בשמאלו, מברך על השמן..." תוספתא ברכות פ"ה הכ"ט. הנחת החולקים היא שהנעשה בימין נעשה תחילה, אך אין לצד ימין משמעות מעבר לכך. דיון על חשיבות הימין יש סביב משנת יומא פ"ד מ"א. במשנה מתוארת עבודת הכוהן הגדול המגריל בין שני השעירים: "טרף בקלפי והעלה שני גורלות, אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל. הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו. אם של שם עלה בימינו, הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך, ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך". בנוסח המשנה אין רמז להבדל בין שתי הידיים. כל גורל טוב באותה מידה, והמלווה הקרוב של הכוהן הגדול אומר לו להגביה את ידו. ברם, בכל המקבילות מתגלה יחס שונה בתכלית לגורל. בתוספתא: "אם בימנו עלה היו כל ישראל שמחין ואם בשמאלו עלה לא היו כל ישראל שמחין" יומא פ"ב ה"ט פ"ג ה"א. אם כן, צד ימין נחשב לצד ה"טוב", הראוי להיות קודש לה', ואילו צד שמאל הוא צד בלתי ראוי. בהמשך מתלבטת התוספתא האם ראוי "לשנותו משמאל לימין". השאלה מצביעה על הרגישות של הנושא, ויש בה מגמה לשנות את הגורל ולהתאימו לציפיות. רבי עקיבא עונה "אל תתנו מקום למינים לרדות", וכוונתו כנראה לכך שעדיפותו של הימין היא תפיסה של מינים. ליברמן ניסה להסביר ש"שמאל" הוא שם של אל. ברם, דומה שאין זו בעיה של פגניות אלא של תפיסה עממית שהימין מייצג בה את הכוחות הטובים והשמאל את הרע. תפיסה זו מוכרת היטב בעולם הקדום. על כן, אם עלה הגורל לה' ביד שמאל נחשב הדבר לאות מבשר רעות. הביטוי "אל תתנו מקום למינים לרדות" מופיע בהקשר נוסף ומשמעו שאין לתת לצדוקים להכתיב את נוהלי המקדש. גם שם ספק אם הוא מבטא את דעתו של רבי עקיבא שיש להתנגד לחומרות הצדוקים, או שהוא משקף את ההיסטוריה שהפרושים בזמנם התנגדו לחומרות הצדוקים. גם כאן נראה שההקפדה על הימין נתפסת כאידאולוגיה צדוקית שרבי עקיבא מתנגד לה. גם כאן אי אפשר לדעת האם לדעתו כך היה המצב במקדש, או שמא זו עמדתו דור מאוחר יותר. מכל מקום, זו השקפתם של חז"ל הממעטים בפן הנִסי-מַגי של עבודת המקדש. אין זו העמדה היחידה בספרות חז"ל, ולהלן עדויות על חכמים וזרמים שעבורם הייתה הבחירה בימין חשובה ומשמעותית הרבה יותר.
28 בספרות חז"ל הדים ברורים לעדיפות הימין ולהקפדה על הבחירה בימין כאות לטובה ולברכה. הקפת המקדש הייתה מימין לשמאל, וכן הקפת המזבח; המזוזה מוצבת בצד ימין של הדלת, ואילו קינוח הגוף לאחר עשיית צרכים הוא בשמאל ולא בימין, כיוון שהמעשה מלוכלך ובלתי אסתטי אבות דרבי נתן, נו"א פ"מ, עמ' 128; בבלי ברכות סב ע"ב. ימין הוא גם הצד המכובד, וכפי שראינו במשנת יומא הסגן הוא מימין הכוהן הגדול וראש בית האב בשמאלו, ויש לכך ביטויים רבים נוספים איור 17.
29 במקורות מאוחרים מנסים לטשטש את האיום שבבחירת השמאל. ניסיונות אלו רק מעידים עד כמה הייתה התפיסה שרירה, קיימת ומאיימת. בתוספתא יומא פ"ב ה"י פ"ג ה"ב נאמר שהסגן והכוהן הגדול היו מכניסים כל אחד את יד ימינו. הסגן עמד מול הכוהן הגדול, כך שימינו של הסגן היא בצד שמאל של הכוהן הגדול. בפתרון זה שני מסרים סמויים: גם נמנעת האפשרות של בחירת הגורל בשמאל, וגם מובלט מעמדו של הסגן כשותף לכוהן הגדול. כפי שכבר אמרנו, הסגן היה מינוי פרושי, ובספרות חז"ל נעשו ניסיונות לקדם את מעמדו ולזכותו במעמד של משנה לכוהן הגדול. בבבלי מסופר שבימיו של שמעון הצדיק עלה הגורל תמיד בימין יומא לט ע"א, וארבעים שנה לפני החורבן עלה הגורל תמיד בשמאל, והיה זה אות שבדיעבד התפרש כמנבא רעות שם לט ע"ב. כללו של דבר, אין ספק שבעיני הציבור הייתה לבחירה בימין או בשמאל משמעות מיסטית כבדה.
30 אחד הביטויים להסתייגות של חכמים מהפרשנות המיסטית יש בהסבר למה באמת מקנחים את הגוף לאחר עשיית צרכים בשמאל: "ומפני מה אמרו לא יקנח אדם עצמו בימין אלא בשמאל. רבי אליעזר אומר מפני שמראין בה דברי תורה רבי יהושע אומר מפני שאוכל ושותה בה" אבות דרבי נתן נוסחא א פרק מ, עמ' 128. אין זה חלק מהמימרה המקורית אלא הסבר מאוחר, וגם בבבלי הוא מוצג בנפרד מהמימרא המקורית. מפני שאוכל בה, הכוונה זה שמיסב, ואין הסבה אלא בשמאל. היד השמאלית משמשת בסיס להישענות. ההסבר השני חוזר לעצם העניין. למה מראים בימין את דברי התורה? זו חלק מההעדפה של הצד הימני. מכל מקום לנוכח העובדה שרשימת המצוות והמחוות שנעשות בימין ארוכה צריך לחפש הסבר כללי יותר. מצוות רבות נצטווינו לעשות בימין, לעתים במפורש בתורה ולעתים זו מסקנת חכמים, כמו אצלנו. עמדתו של רבי אליעזר היא אכן שימין מעכבת, כפי שמשמע מדעתו לעניין אחר. ברם, אין להסיק מכאן שהייתה זו עמדה שיטתית ואחידה, וייתכן שכאן הוא יכשיר גם בשמאל, במיוחד לאור העובדה שההדגשה על חליצה בימין איננה במקרא.