משנת ארץ ישראל על משנה יבמות י״א:ז׳

7 היה אחד – משני הבעלים שנזכרו במשנה הקודמת, ישראל ואחד כהן – הבן מעמדו ספק, לאיזה אב הוא שייך, וממילא מעמדו ספק בין כוהן לישראל כמו במשנה ה, נשא אשה וראוייה לכהן – "נשא" גם ב- ג5; ביתר עדי הנוסח: "נושא". לפי כתב יד קופמן זהו המשך המקרה. הבן מעמדו ספק אבל הוא לא חילל את מעמדו בכך שנשא גרושה או חלוצה, שכן אילו עשה כן היה מעמדו מחולל והיו חלים עליו דיני כוהן שחילל את זרעו. לפי יתר עדי הנוסח זו הלכה: כמו במשנה ה, עליו לשאת אישה הראויה לכוהן שכן הוא כוהן בספק. אינו מיטמא למתים ואם ניטמא אינו סופג את הארבעים ואינו אוכל בתרומה ואם אכל אינו משלם קרן וחומש ואינו חולק על הגורן ומוכר התרומה והדמין שלו ואינו חולק בקדשי המקדש ואין נותנין לו קדשים ואין מוציאים את שלו מידו ופטור מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה ובכורו יהי רועה עד שיסתאב ונותנין לו חמרי ישראל וחומרי כהנים – כל דיניו כמו דיני ספק כוהנים השנויים במשנה ה. המשפט האחרון הוא הכלל המסכם את כל הפרטים המנויים ברשימה.

8 היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננין עליו – אם שניהם כוהנים ודאי הבן כוהן, והוא אונן על אביו, כלומר מתאבל עליו ומקיים את כל דיני אבלות, אף על פי שספק אם הוא אביו הביולוגי. שני התלמודים ירושלמי יב ע"א; בבלי, ק ע"ב מעוררים כאן שאלה נוספת. אם שניהם כוהנים הרי שהאישה התאלמנה מבעלה הכוהן הראשון, אחרת לא הייתה רשאית להתחתן עם כוהן אחר, ואז היה הבן עדיין עובר במעי אמו, ואם גירשה בעלה הראשון הרי שבעלה השני חלל, ואין מקום לדיון האם הוא מיטמא לבנו שמעמדו מסופק. ברם, המשנה לא אמרה ששני ההורים מתו אלא קבעה את הדין הכללי. בפועל אין מקרה שהוא ייטמא לשניהם ושבאותו מקרה הם גם ייטמאו לו. כל אחת מארבע האפשרויות הללו נדונה, ואפשרית בפני עצמה בלבד.

9 הוא אינו מיטמא להם והם אינן – נוסף בשוליים, מיטמין לו – אבל אינו מיטמא להם. כוהן חייב בטהרה, ומספק עליו לשמור על דיני טהרה. הלכה זו אפשר היה לשנות גם במשניות הקודמות, כגון אם בני התערובת הם כולם כוהנים. בירושלמי מובאים דברי רבי חייא שאמר שמטמאין על הספק, ולעומתו פסק רבי יסא שאינו מיטמא יב ע"א. רבי חייא היה בדור הביניים שבין תנאים ואמוראים והתיר לעצמו לחלוק על המשנה, ואף גדולי האמוראים אחריו בארץ ישראל עשו כן לעתים. מסתבר שדברי רבי חייא משקפים ירידה במידת השמירה על טהרה. בתנאים כאלה קשה לדרוש מבן שלא להיטמא על האב; אמנם מעמדו הביולוגי-משפטי בספק, אך בפועל הוא גדל בביתו.

10 כל יתר הדינים הם דיניו של כוהן שמעמדו הפנים-כוהני בספק, אך ברור שהוא כוהן.

11 הוא לא יורש אותם – הבנים יורשים את האב, והבן שמעמדו מסופק אינו יכול להביא ראיה שהוא בן ואינו יכול להוציא מידי היורשים האחרים, אבל הן יורשין אותו – אם אין לו בנים ירושתו לאביו. לזה, כביכול, "שני אבות", ולאף אחד מהם אין טיעון טוב מהשני. בפועל, דומה ששניהם חולקים בירושה. אבל המשנה אינה נכנסת לבירור ההלכתי מה לעשות כאשר שניים תובעים ירושה, האם יחלוקו או שמי שתפס אין מוציאים מידו, ופטור על מכתו ועל קיללתו של זה ושל זה – בן שקילל את אביו או היכהו חייב מיתה, אך לזה אין אב ודאי, ועולה במשמרו שלזה ושלזה – עולה לעבוד בשתי המשמרות מתוך ספק. בחלוקת המשמרות דנו במבוא למסכת תענית. ואינו חולק – אין לו זכות לחלוק במתנות הכהונה. אלו ניתנות לבני המשמרת, והוא מעמדו בספק ואין הוא יכול להפקיע מידי חבריו הכוהנים. הוא עולה לעבודה ומשתתף, אך אין הוא נהנה מעבודתו. אם היו שניהם במשמר אחד נוטל חלק אחד – שהרי הוא בוודאי בן המשמר. המשנה אינה מעוררת את שאלת החלוקה לבתי אב, שכן לפי מסורת חז"ל כל בית אב עובד במשך יום אחד בשבוע. גם כאן הדבר נובע מכך שהמשנה אינה מפרטת ודין בית אב כדין המשמר, כלומר הדין במשנה קיים אם שניהם מאותו בית אב ירושלמי יב ע"ב.

12 כללו של דבר, מעמדו בספק; הוא חייב למלא את כל חובות הכוהן אך אין לו זכויות, שכן מספק אינו רשאי לקבלם. כל ההבחנות הללו נכונות אם התערב ולדן של שתי נשים כוהנות. למעשה, בכל שלוש המשניות הללו נדון מצב של ספק, אלא שאלו שתי עריכות שונות. האחת עוסקת בתערובת, והאחרת באם שלא שהתה לפני הנישואין השניים. שתי העריכות מציגות כל אחת את המקרה שבו יתעורר הספק. אבל עיקר הדיון הוא לא ברקע המקרי, אלא במצב הספק. ניכר שדין אחד לכל שלוש המשניות, אך העריכה השונה גורמת להעלאת דוגמאות שונות מעריכה לעריכה.