משנת ארץ ישראל על משנה יבמות י׳:ז׳:א׳-ג׳

7 בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואחר כך בא אחיו שהוא בן תשע שנים ויום אחד עליה פסל על ידיו – המעשה של הראשון אמור היה לפסול לשני, מכוח "ביאה תחילה", אך אם השני בא עליה אף הוא הרי שהמעשה האחרון פוסל אותה לראשון, כי הוא לא בא על יבמה אלא על אשת אחיו הקטן. אך ניתן גם לטעון שביאת קטן מסופקת, ובתור שכזאת מתוך ספק יש לפסול את הקשר המסופק הראשון. שוב רבי שמעון חולק, רבי שמעון אומר לא פסל – והתוספתא מבהירה: "רבי שמעון אומר: הראשון יקיים והשיני יוציא. אם ביאת הראשון ביאה אין ביאת השני ביאה, שאין ביאה אחר ביאה. אין ביאת הראשון ביאה, אין ביאת השני ביאה" פי"א ה"י; בבלי, צו ע"ב. רבי שמעון לשיטתו שביאת בן תשע היא ספק, והמעשה הברור דוחה את הספק. הוא משאיר את היבמה אצל הראשון מכוח הלכות ייבום, "אין ביאה אחר ביאה". הביאה השנייה כביכול אינה מעשה כלל, אף לא מעשה אסור הפוסל את האישה.

8 לתוספתא מסורת רחבה יותר ליחסי שני קטנים: "כיצד, שני אחין בני תשע שנים ויום אחד, בא זה ועשה מאמר ובא זה ועשה מאמר, בא זה ונתן גט ובא זה ונתן גט, בא זה וחלץ ובא זה וחלץ, לא עשה ולא כלום. רבי מאיר אומר חולצת מן הקטן נפסלה מזה ומזה. בא זה ובעל בא זה ובעל, נפסלה משניהם" שם. כל ארבע האפשרויות נדונות, ומצינו שלוש עמדות: סתם המשנה, רבי מאיר ורבי שמעון. הבבלי מוסיף את עמדתו של בן עזאי, בהנחה שהיא חלוקה על סתמא של התוספתא: "יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת, ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד" נא ע"ב; צו ע"ב, ולכן לא רק מעשה הקטן השני פוסל אלא גם מאמר. לסיכום כל העמדות תסייע בידינו הטבלה:

9 הערכת מעשיו של בן תשע שנים ויום אחד