משנת ארץ ישראל על משנה תמורה ג׳:ה׳:א׳-ב׳

« משנת ארץ ישראל על משנה תמורה ג׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה תמורה ד׳:א׳ »

5 תמורה פתח ↗

אִי דְּאָשָׁם — גְּמִירִי לַהּ דְּלִרְעִיָּיה אָזְלָא, דְּכֹל שֶׁבַּחַטָּאת מֵתָה בָּאָשָׁם רוֹעֶה. לְעוֹלָם בְּחַטָּאת, וְהִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ לְמִיתָה, וּקְרָא לְמַעוֹטֵי לְהַקְרָבָה. וְהָא בְּהָא תַּלְיָא, כֵּיוָן דִּלְמִיתָה אָזְלָא — מִמֵּילָא לָא קָרְבָה! אֶלָּא הִלְכְתָא לְחַטָּאת, וְקָרָא לְמַעוֹטֵי תְּמוּרַת אָשָׁם. הָא נָמֵי הִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ, דְּאָמְרִי: כֹּל שֶׁבַּחַטָּאת מֵתָה, בָּאָשָׁם רוֹעֶה. אֶלָּא קְרָא מִיבְּעֵי לֵיהּ, דְּאִי עָבַר וּמַקְרֵיב — קָאֵי בַּעֲשֵׂה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ כּוּ׳. הוּא קָרֵב וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵיבָה. לְמָה לִי קְרָא, וְהָא הִילְכְתָא גְּמִירִי לָהּ! אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא קְרָא לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: אָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּיה וּשְׁחָטוֹ סְתָם — כָּשֵׁר לְשֵׁם עוֹלָה. נִיתַּק — אִין, לֹא נִיתַּק — לָא. מַאי טַעְמָא? הוּא — בַּהֲוָויָיתוֹ יְהֵא. וּלְהַאי תַּנָּא דְּקָא יָלֵיף מֵהָנֵי קְרָאֵי, תִּיפּוֹק לִי מִ״זָּכָר״ וּ״נְקֵבָה״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִוְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין, וְלִתְמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין. וְתִיפּוֹק לִי כּוּלְּהוּ מֵהַאי קְרָא? ״אִם״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. וּלְהַאי תַּנָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״זָּכָר״ ״אִם נְקֵבָה״, תִּשָּׂא וּבָאתָ מָה עָבֵיד לְהוּ! אֲפִילּוּ מִמִּירְעַיְיהוּ. לִישָּׁנָא אַחְרִינָא: מִמּוֹרִגַּיְיהוּ. מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים, וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה שֶׁלֹּא יִקְרַב. עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל הַוָּלָד, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְרַב. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי פַּפְּיָיס עַל וְלַד שְׁלָמִים שֶׁיִּקְרַב שְׁלָמִים. אָמַר רַבִּי פַּפְּיָיס: אֲנִי מֵעִיד שֶׁהָיְתָה לָנוּ פָּרָה שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים, וַאֲכַלְנוּהָ בַּפֶּסַח, וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אֲמַר קְרָא ״וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קׇרְבָּנוֹ לַה׳״, וְאֵם — וְלֹא וָלָד. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי אַמֵּי: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ״, הָכִי נָמֵי דְּאֵם וְלֹא וָלָד? וְכִי תֵימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: וְלָדָהּ, וּתְמוּרָתָהּ, וְחִילּוּפֶיהָ — מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם עַל תּוֹדָה״ — מִכׇּל מָקוֹם. אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶם עֲדָרִים עֲדָרִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי תָּנֵי? ״לֹא נֶחְלְקוּ שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ, אֶלָּא יִקְרְבוּ״, אוֹ דִילְמָא: ״לֹא נֶחְלְקוּ שֶׁיִּקְרְבוּ, אֶלָּא לֹא יִקְרְבוּ״? אָמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא ״לֹא נֶחְלְקוּ שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ, אֶלָּא יִקְרְבוּ״. מַאי טַעְמָא? עַד כָּאן לָא פְּלִיג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲלֵיהּ דְּרַבָּנַן אֶלָּא בְּוָלָד, אֲבָל וְלַד וָלָד — אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: ״לֹא נֶחְלְקוּ שֶׁיִּקְרְבוּ, אֶלָּא לֹא יִקְרְבוּ״. מַאי טַעְמָא? עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא בְּוָלָד, אֲבָל וְלַד וָלָד — מִתּוֹךְ מַעֲשֶׂיהָ מַעֲשָׂיו נִיכֶּרֶת מַחְשַׁבְתּוֹ דִּלְגַדֵּל קָא בָעֵי לֵיהּ.

5 על-פי כתב-יד קופמן

6 תמורת הבכור והמעשר וולדן וולד וולדן עד סוף העולם הרי אילו כבכור וכמעשר – הקדושה עוברת לתמורה, כפי שנאמר לעיל פ"ה מ"א. משנתנו קובעת שוולד תמורה כתמורה, ברם במשנה א שנינו מחלוקת על ולד וולד שלמים. לדעת רבי שמעון לכל הדעות אין הוא קרב אין הקדושה נתפסת בו, ולדעת תנא קמא המחלוקת היא גם על ולד שלמים. כך או כך, אין התאמה בין המשניות. לעיל הבאנו מקבילה למשנתנו והצענו כי ייתכן שזו מחלוקת וייתכן שלפנינו שינוי בהלכה ולאחר החורבן החמירו בדין ולד. מכל מקום, לפי המשך משנתנו וגם לפי התוספתא דין בכור ודין סתם קודשים זהה ברוב הפרטים, וכן שנינו בתוספתא: "מה בין בכור ומעשר לכל הקדשים שכל הקדשים חייב באחריותן, ויטפל בהן להביא מחוצה לארץ, מה שאין כן בבכור ובמעשר" פ"ב הי"ז, עמ' 554. אם כן לעניין תמורה וקדושת הוולד בכור ומעשר דינם ככל הקודשים. הדעת נותנת שלאחר החורבן התגברה התופעה של ולד בכור, שהרי את הבכורות אי אפשר היה להקריב, והפתרון היה שהבכור ירעה עד שיסתאב. בזמן המרעה יצא שהבכור עיבר כבשים אחרות, והרי זה מקרה של ולד בכור. כתוצאה מכך אם ירצה הבעל ואם לאו עלול להתהוות עדר גדול, תת-עדר של קודשים, וכבר ראינו לעיל שחכמים התנגדו לתופעה זו פ"ג ה"א; בבלי, יח ע"א. מעבר לכך, התקווה ש"מחר ייבנה המקדש" גורמת להמתין ולשמור את הכבשים המיועדות לקרבן, וכך הן עלולות עשויות להתרבות.

5 מדרש תנאים על ספר דברים פתח ↗

תשא ובאת מלמד שחייב להיטפל בהבאתן עד שיביאם לבית הבחירה יכול אף בכור ומעשר ת׳׳ל נדריך קדשים שהן באין בנדר ונדבה יצאו בכור ומעשר שאין באין בנדר ונדבה יכול שאני מוציא חטאת ואשם ת׳׳ל קדשיך מי לחשך להביא את חטאת ואשם ולהוציא את בכור ומעשר אחר שריבה הכת' מיעט מביא אני חטאת ואשם שאין להן פרנסה אלא במקומם ומוציא אני את בכור ומעשר שיכולים להתפרנס בכל מקום:

« משנת ארץ ישראל על משנה תמורה ג׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה תמורה ד׳:א׳ »