משנת ארץ ישראל על משנה טהרות ד׳:י״א

11 ספק ידיים ליטמא ולטמא וליטהר טהור – זו הכותרת, והיא ציטוט ממשנה ז. לפי מבנה המשנה אנו מצפים לכאורה לפירוט של ההלכה, אך פירוט זה חסר. נראה כאילו היה בהמשך פירוט ועורך מאוחר הוציאו והעבירו למקום אחר, או שהוציאו משום שהוא במקום אחר. הפירוט מצוי במשנת ידים: "1א. ספק נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהם מלאכה, 1ב. ספק יש בהם כשיעור ספק שאין בהם כשיעור, 3ג. ספק טמאים ספק טהורין, ספיקן טהור, מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור. 2. רבי יוסי אומר ליטהר טמא כיצד? 2א. היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים טמאים, ספק נגע ספק לא נגע. 2ב. היו ידיו טמאות ולפניו שני ככרים טהורים, ספק נגע ספק לא נגע. 2ג. היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים טהורים, נגע באחד מהם, ספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע. 2ד. היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים, אחד טמא ואחד טהור, נגע באחד מהן, ספק בטמא נגע ספק בטהור נגע. 2ה. היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים, אחד טמא ואחד טהור. נגע בשתיהן, ספק טמאה בטמאה וטהורה בטהורה, או טהורה בטמאה וטמאה בטהורה, הידים כמו שהיו והככרים כמות שהיו" פ"ב מ"ד. תנא קמא 1 נותן שלוש דוגמאות לספק ידיים לטמא:

12 1. ספק בכמות המים;

13 2. ספק אם נעשתה במים מלאכה הפוסלת אותם לנטילת ידיים;

14 3. ספק אם המים טהורים.

15 בכל המקרים הללו ספק ידיים לטמא. כלומר, אם היו ידיו טמאות ונטל אותן במים שיש לגביהם אחד מהספקות הללו לא נטהרו ידיו. תנא קמא אינו מסביר מהו ספק ידיים לטהר; כפשוטם של דברים, אם היו ידיו טהורות ונגע במים מסופקים אלו לא נטמאו ידיו. רבי יוסי 2 נותן ארבע דוגמאות לספק ידיים לטמא, ואחת 2ה לספק לטהר. המדובר שוב במצב שבו שני כיכרות, אחד טמא ואחד טהור, ושתי ידיים, אחת טהורה ואחת טמאה. אם הטמאה נגעה בטהורה והיד הטהורה בכיכר הטמא, הרי שהיד הטהורה נטמאה והיד הטמאה טימאה את הכיכר הטהור – זהו ספק ידיים לטמא, ואם ספק איזו יד נגעה באיזה כיכר – הכיכרות כמות שהם והידיים כמות שהן, וזהו ספק ידיים לטהר.

16 משנת ידיים מכירה את משנתנו ומפרשת אותה, אך לא בסגנון של תוספתא כיצד?... אלא בסגנון של הסתמכות וזהו שאמרו....

17 אם כן, לפי משניות טהרות וידיים ספק ידיים אינו תמיד טהור, אלא הוא משאיר את המצב הקיים. אם היו ידיו טמאות וספק אם נטל – הידיים טמאות, ואם היו טהורות וספק אם נטמא – הידיים טהורות. אבל במשנת טבול יום פ"ב מ"ב נקבע בפשטות שספק ידיים לטהר. איננו בטוחים שלפנינו משניות חולקות, ואפשר שמשנת טבול יום אינה מדייקת בניסוחה.

18 הכלל של משניות ידים וטהרות מזכיר את הכלל של רבי יוסי שחכמים חולקים עליו: "רבי יוסי מטמא שרבי יוסי אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיודע שטהר אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור" משנה, מקואות פ"ב מ"ב. גם במשנת מקואות אין זה כלל כללי הנתון במחלוקת אלא כלל המתאים למקרים של טומאה קלה. אצלנו הכלל מוגבל לטומאת ידיים, והוא קרוב למדי לדעת רבי יוסי. כפי שנראה בפירושנו למקואות דברי רבי יוסי הם ניסוח משפטי מאוחר של הלכה קיימת שנוסחה בצורה בלתי משפטית.

19 במשנה ברכות פ"ח מ"ג יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם לאחר שמקנח את ידיו מניח את המפה על השולחן בית שמאי או על הכסת בית הלל. בתוספתא מובאים שני פירושים חילופיים למחלוקת, ולפי אחד מהם "...בית הלל אומרים ספק משקין לידים טהור. דבר אחר, אין נטילת ידים לחולין, אלא מקנח ידיו במפה ומניחה על הכסת, שמא ניטמאו משקין שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלים" תוס', ברכות פ"ה הכ"ז; ירו', שם פ"ח ה"ג, יב ע"א; בבלי, שם כב ע"ב. לפי הסבר זה בית שמאי אומרים שספק טומאת ידיים טמא, וכל המשניות ששנינו הן כבית הלל. כאמור גם בתוספתא זה רק אחד ההסברים, ובפירושנו למשנה בברכות הצענו שהמחלוקת היא על נושא אחר. אם כן, ספק אם אכן חלקו בית שמאי על ההלכה.

20 ספק רשות הרבים טהור – אין הסבר, אבל ההלכה ידועה ומצויה במשנה להלן פ"ו מ"ו. מעבר להסבר פרטני במקרה זה או אחר, המשנה רומזת לכלל הידוע ש"ספק ברשות היחיד לטמא, ברשות הרבים לטהר". כלל זה תקף בסדרת מקרים להלן פרק ו. עם זאת לעתים הוא עומד בסתירה לכללים אחרים שבמשניות הקודמות כגון משנה ד לעיל, ודנו בכך שם, ונחזור ונדון בכך להלן.

21 ספק דברי סופרים – גם זהו ציטוט ממשנה ז שהמשנה באה לבארו. אכל אכלין טמאים ושתה משקים טמאין – המשנה מניחה שאלו אסורים רק מדברי סופרים, וראו להלן. ההלכות עצמן נדונו לעיל פ"ב מ"ב, ושם יש מחלוקת בפרטים ולא נאמר שהאיסור הוא מדברי סופרים בלבד. עם זאת דנו בנושא ופירשנו את גישתו המקלה של רבי יהושע בנושא כהמשך לערעור של בית הלל על עצם ההחלטה שהאוכל אוכל טמא נטמא. הגישה שטומאת משקין היא מדברי סופרים היא בניגוד להלכה הנפוצה המחמירה מאוד בדיני משקין. נדון בכך במבוא למסכת מכשירין.

22 בא ראשו ורובו במים שאובין – גם הלכה זו מוגדרת כדברי סופרים, ובמקבילות כ"טומאה קלה" מקואות פ"ב מ"ב. בתוספתא שנינו: "וכשם שהאוכל אוכל ראשון ואוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, והטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין, ספקו לטמא אחרים טהור, כך משקון הנוגעין בו, ספקו לטמא אחרים טהור, ורבי יוסי ברבי יהודה אומר משקין הנוגע בו כנוגע בשרץ" פ"ה ה"ט, עמ' 665. המינוח "כשם..." מתייחס למשנה אחרת המצויה בסוף משנת זבים: "אלו פוסלים את התרומה: האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגים מים שאובין, והספר, והידים, וטבול יום, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקים" פ"ה מי"ב. אם כן אין על ההלכה ערעור כלשהו, אף שעל פרטי הטומאה יש מחלוקת לעיל פ"ב מ"ב.

23 או שנפלו על ראשו ורובו שלשת לגים מים שאובים ספיקו טהור אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מדברי סופרים ספיקו טמא – הכלל שדברי סופרים להקל הוא רק בוולד הטומאה. נמצאנו למדים שייתכן שתהא טומאה מדברי סופרים שהיא אב הטומאה.

24 אבחנה בין "דבר תורה" ל"דבר סופרים"

25 האבחנה בין "דבר תורה" ל"דברי סופרים" מופיעה בהלכות רבות, בדברי תנאים, כמו במשנתנו, ובדברי אמוראים. כפי שטענו במבוא הכללי לפירוש המשניות, בעקבות חוקרים שקדמו לנו, אבחנה זו אינה היסטורית. "דבר תורה" אינו מה שנאמר בתורה, או מה שמתפרש מן התורה, אלא הכוונה להלכה שהיא ברורה וחזקה, והיא מעיקר הדין. בדברי אמוראים, ובעיקר בתלמוד הבבלי, הופך "דבר תורה" להגדרה כרונולוגית, מה שנכתב בתורה או נלמד ממנה. אבחנה זו יוצרת קביעות שיש בהן מהאבסורד, ולא נרחיב בכך. בירושלמי מצויים שני השימושים. כך, למשל, המשנה במעשר שני פ"ב מ"ב מדברת על קולות שהקלו בתרומה, והירושלמי מגדיר את ההקלות כ"דבר סופרים" ואת החומרות כ"דבר תורה" ירו', מעשר שני פ"ב ה"ב, נג ע"ג. כן הבאנו ממשנת מקואות פ"ב מ"ב שרשימת ההלכות שהן "מדברי סופרים" במשנתנו מוגדרת כ"טומאה קלה", וכן משמע מהמשנה להלן פ"ח מ"ח.

26 חז"ל מונים סדרת תוצאות הלכתיות בין "דבר תורה" ו"דבר סופרים". חלק מהתוצאות סותרות במידת מה זו את זו:

27 א. בדברי סופרים החמירו בעונש כדי שלא יבואו לזלזל בהם:

28 ...אילו מדברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חזוק, ואילו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חזוק תוס', תענית פ"ב ה"ו; יבמות פ"ב ה"ד ועוד. ניסוח אחר של אותה מגמה הוא: "דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, יש בהן קולין יש בהן חומרין, אבל דברי סופרין כולן חמורין הן" ירו', ברכות פ"א ה"ג, ג ע"ב ומקבילות. כלל זה סותר במידת מה את הסעיף הבא, שהרי ההיתר בדברי תורה הוא בראש ובראשונה במקרים של ספק, ואכן גם במשנה ב לעיל שנינו שבתרומה בספק מקלים ובחטאת אוסרים, אף ששניהם מדברי תורה באותה מידה.

29 ב. בדברי סופרים מקלים באופן כללי וספקם פטור:

30 שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא תוס', מקואות פ"ה ה"ד, עמ' 657. הכלל כלל, אבל גם בדברי תורה לעתים מקלים בספק, כאמור בסעיף הקודם. משנתנו היא דוגמה לפסיקה זו וכל ספק טומאה בדברי סופרים דינו טהור, וכן המשנה לעיל פ"ד מ"ז לפי פירושנו.

31 ג. אין דנים דברי תורה מדברי סופרים:

32 ...אמרו לו אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא דברי סופרים מדברי סופרים משנה, ידים פ"ג מ"ב. כלל זה אינו החלטי, ואכן בתוספתא טבול יום שנינו: "אמר רבי יוסי ראה הלכה זו האיך נחלקו עליה אבות הראשונים ודנו עליה דברי תורה מדברי סופרים ודברי סופרים מדברי סופרים" פ"א ה"י, עמ' 685. כן משמע מסוגיה אחת בירושלמי שלמדו מדברי סופרים מהקל על דברי תורה החמור – ירו', מעשר שני פ"ב ה"ב, נג ע"ג.

33 ד. בדברי סופרים הלכה כדברי המקל:

34 רבי יהושע בן קרחה אומר דבר מדברי תורה הולכין אחר המחמיר, מדברי סופרים הולכין אחר המיקל תוס', עדיות פ"א ה"ה, עמ' 455. אין צריך לומר שקשה לדעת עד כמה היה כלל זה משמעותי, זאת משום שההגדרה של "דברי סופרים" אינה חד-משמעית, וגם פסיקת ההלכה הקדומה בדרך כלל אינה ידועה לנו. ההלכה נקבעה, בדרך כלל, בתקופה מאוחרת יותר, ואיננו יודעים מה הייתה ה"הלכה" בימי התנאים ברוב המחלוקות.

35 ה. המקורות מתחבטים האם דנים זקן ממרא על דבר שהוא מדברי סופרים בבלי, סנהדרין פז ע"א. אבחנה זו היא מדברי התלמוד בלבד.

36 אין במקורות הגדרה מהם דברי סופרים ואלו מוּעלים ונזכרים בסוגיות שונות. מתקבל הרושם שלאמוראים הייתה מעין רשימה של "דברי סופרים" אך היא לא נותרה, וכל שיש בידינו הוא כמה דוגמאות לדברי סופרים. מכיוון שלפי הגדרתנו דברי סופרים הם איסור קל, הרי שהאבחנה הייתה בעיקר אינטואיטיבית ולא מבוססת על שיקול דעת הגיוני מובנה.

37 מפרשים שונים ניסו להעניק למשנה פרשנות משפטית, כאילו מה שהוא טעון ביאת מים טבילה הוא אב טומאה או ולד טומאה, ברם לפי הסברנו כל הצורך בהגדרה מיותר.

38 כאמור אין בידינו כלל משפטי להגדרת דברי סופרים, אך יש בידינו פרטים, כגון טומאת ספרי קודש משנה, ידים פ"ד מ"ג; טומאת כלי זכוכית תוס', כלים בבא בתרא פ"ז ה"ז, עמ' 597; אחורי כלים המטמאים או נטמאים במשקין תוס', טבול יום פ"א ה"ח-ה"י, עמ' 685; טומאת זב וזבה שמתו שמטמאים גם בטומאת זב ולא רק בטומאת מת, תוס', נידה פ"ט הי"ד, עמ' 651 ומקבילות, וכן גם הרשימה שבמשנתנו.

39 רשימת המקרים שבמשנתנו חוזרת במשנת מקואות פ"ב מ"ב כרשימת טומאות קלות שבהן הקלו חכמים. הזהות שבין שתי הרשימות מצביעה על הזהות שבין המונחים "טומאות קלות" ו"טומאות מדברי סופרים", כפי שאמרנו לעיל.