משנת ארץ ישראל על משנה סוטה 9 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה סוטה ג׳:ח׳:א׳-י״ד

« משנת ארץ ישראל על משנה סוטה ג׳:ז׳ משנת ארץ ישראל על משנה סוטה ד׳:א׳ »

8 נדה פתח ↗

לְמַעוֹטֵי אִישׁ מֵאוֹדֶם. וְהָא דְּתַנְיָא: אִשָּׁה — אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה, בַּת עֲשָׂרָה יָמִים לְזִיבָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִשָּׁה״. לְמָה לִי? לִיגְמַר מִנִּדָּה! צְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּנִדָּה — הֲוָה אָמֵינָא: נִדָּה, מִשּׁוּם דְּכִי חֲזַאי חַד יוֹמָא בָּעֲיָא לְמֵיתַב שִׁבְעָה; אֲבָל זָבָה, דְּאִי חֲזַאי חַד יוֹמָא — בְּשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם סַגִּי לַהּ, אֵימָא לָא. צְרִיכָא. וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּזָבָה, וְלָא בָּעֵי בְּנִדָּה, וַאֲנָא יָדַעְנָא דְּאֵין זָבָה בְּלֹא נִדָּה. אִין הָכִי נָמֵי! וְאֶלָּא קְרָא לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי אִישׁ מֵאוֹדֶם. הָא מַיעֵטְתֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא? חַד לְמַעוֹטֵי מִשִּׁכְבַת זֶרַע, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִדָּם. וְכֵן לְעִנְיַן זְכָרִים. דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אִישׁ״ — מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת תִּינוֹק בִּן יוֹם אֶחָד שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּזִיבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ — ״לַזָּכָר״ כֹּל שֶׁהוּא זָכָר, בֵּין שֶׁהוּא גָּדוֹל בֵּין שֶׁהוּא קָטָן, ״וְלַנְּקֵבָה״ כֹּל שֶׁהִיא נְקֵבָה, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אַלְמָא, כִּי מְרַבֵּי קְרָא — בֶּן יוֹם אֶחָד מְרַבֵּי. וּרְמִינְהוּ: ״אִישׁ״ — אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִישׁ״. אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נִינְהוּ, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקְּרָאֵי. הֵי הִלְכְתָא וְהֵי קְרָא? אִילֵּימָא בֶּן יוֹם אֶחָד — הִלְכְתָא, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — קְרָא, קְרָא סְתָמָא כְּתִיב! אֶלָּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — הִלְכְתָא, וּבֶן יוֹם אֶחָד — קְרָא. וְכִי מֵאַחַר דְּהִלְכְתָא הִיא, קְרָא לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי אִשָּׁה מִלּוֹבֶן. לְמָה לִי לְמִכְתַּב בִּזְכָרִים, וּלְמָה לִי לְמִכְתַּב בִּנְקֵבוֹת? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּזְכָרִים — מִשּׁוּם דִּמְטַמּוּ בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים, אֲבָל נְקֵבוֹת דְּלָא מְטַמּוּ בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים — אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּנְקֵבוֹת — מִשּׁוּם דְּקָמְטַמּוּ בְּאוֹנֶס, אֲבָל זְכָרִים דְּלָא מְטַמּוּ בְּאוֹנֶס — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. הַכּוּתִים מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. מַאי ״מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן״? אִילֵּימָא דְּאִי אִיכָּא עֲשָׂרָה מַצָּעוֹת וְיָתֵיב עֲלַיְיהוּ מְטַמּוּ מְטַמֵּי לְהוּ, פְּשִׁיטָא! דְּהָא דָּרֵס לְהוּ. אֶלָּא, שֶׁיְּהֵא תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה כְּעֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב, מָה עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין, אַף תַּחְתּוֹנוֹ שֶׁל בּוֹעֵל נִדָּה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין. עֶלְיוֹנוֹ שֶׁל זָב מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכׇל הַנּוֹגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא״, מַאי ״תַּחְתָּיו״?

8 סוטה פתח ↗

הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה. הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵיבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵיבָתָהּ.

8 ערכין פתח ↗

אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? לָעִנְיָן שֶׁל מַטָּה — אִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת.

8 מה בין האיש לאשה – נראה שהיה קובץ ערוך של משניות קדומות שהחל בסגנון "מה בין", ולפנינו המשכו של הקובץ. ייתכן שהמשנה הובאה כדי להראות את ההבדל בין אישה מצורעת, שחסו על צניעותה וכבודה, לבין הסוטה. האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת – המצורע שהוחלט בבואו להיטהר פורע את שער ראשו ופורם את בגדיו, אבל אישה מצורעת פטורה מסממני ביזיון אלו. בולט ההבדל בינה לבין הסוטה, שאת ראשה פורעים ואת בגדיה פורמים וקורעים, אף שאין לדבר זכר במקרא. האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר – ההלכה חוזרת במשנת נזיר פ"ד מ"ו. זו מחלוקת בית הלל ובית שמאי: "בית שמאי אומרים אין אדם מדיר את בנו בנזיר ובית הילל אומרים מדיר" תוספתא, נזיר פ"ג הי"ז, וכן: "עשרים וארבע דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל: בית שמאי אומרים: אין אדם מדיר את בנו בנזיר, ובית הילל אומרים: אדם מדיר את בנו בנזיר" תוספתא, עדיות פ"ב ה"ב, עמ' 457. נזירות, לדעת בית שמאי, היא מעשה אישי ואיננה חלק מסמכות הורים על ילדיהם. בית הלל מכפיף ילדים להתחייבות נזירות של ההורים.

9 עמדת ביניים מצינו במדרש: "אתה אומר 'נזיר להזיר' במדבר ו', ב – מזיר הוא בנו הקטן כשירצו הקרובים" ספרי זוטא ו' ב, עמ' 240. האב אמנם מזיר, אך ההחלטה אינה שלו בלבד אלא של קרובי המשפחה עמו. אגב אורחא שמענו על האווירה הציבורית מסביב להחלטה על נדר נזיר.

10 משמו של רבי יהושע בן קרחה מצינו עמדה מרחיקת לכת ביותר: "מה בנדרים האב מפר נדרי בתו והאיש מפר נדרי אשתו אף בנזירות כיוצא בהם. רבי יהושע בן קרחה אומר להזיר אף את אחרים" ספרי במדבר פיסקא כב, עמ' 26. פירוש מינימליסטי יטען שרבי יהושע חוזר במדרש על עמדת בית הלל. אך ניתן לפרשו כמאפשר נדרי נזירות לאחרים, בניגוד לדרשה ברוח בית שמאי בתחילת הקטע: " 'להזיר' – יכול אפילו יזיר את האחרים, תלמוד לומר: 'נזיר' – את עצמו הוא מזיר ואין הוא מזיר את אחרים..." שם.

11 את ההלכה שהאיש פורם ופורע ולא האישה, לומד המדרש מהכתוב 'איש', ובתחילת המשפט "איש אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן." זה סגנון מדרשי המופיע פעמים רבות. לעתים מסיקים חכמים איש ולא אישה, ולעתים איש ואשה ומנמקים זאת בדרשת הכתוב כלשהיא. ברבים מהנושאים הללו מתעוררת השאלה האם ההלכה נלמדה מהפסוק או שמא להיפך קודם נקבעה הלכה מסיבות ענייניות שונות ואחר כך הותאם הפסוק. כבר חיווינו בקצרה את עמדתנו שבדרך כלל ההלכה לא נלמדה מהפסוק.

12 כאמור, הרישא במשנתנו כבית הלל והיא מוסיפה את הדרת הבן לרשימת ההבדלים המגדריים, זאת אף על פי שלכאורה גבר ואישה שווים לנזירות. כך גם ברשימת ההבדלים שבמשנתנו. רבי יוחנן מנמק את ההלכה: "הלכה היא בנזיר" בבלי, כג ע"ב; נזיר כח ע"ב - כט ע"א, כלומר הלכות נזיר חריגות, כפי שגם ראינו בהלכה הקודמת, ואילו ריש לקיש מנמק את דעת בית הלל "כדי לחנכו במצות" בבלי, נזיר כט ע"א, ומצטרף למחייבים נזירות כמצווה ראויה לחינוך. כך הוא גם מנמק את ההבדל המִגדרי, שנשים אינן חייבות בחינוך בניהן. הביטוי "הלכה היא בנזיר" מיתרגם במדרש: "אבל הלכה למשה מסיני שהאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר" במדבר רבה פרשה י ז. המדרש פירש את המונח "הלכה" כהלכה למשה מסיני. ברור שזה ניסוח אמוראי, שכן במקורות התנאיים אין "הלכה למשה מסיני" תיאור היסטורי אלא אמת תאולוגית או ביטוי ספרותי לכך שההלכה אמינה.

13 התוספתא מוסיפה תנאי אחר לנדר נזירות של אב לבנו: "הידירו כשהוא קטן, גילח או שהביא שתי שערות, בטלה הימנו נזירות אביו" נזיר פ"ג הי"ז. אם הזיר אב את בנו הקטן הרי שמיד כשנותן דעתו ומכריז שאינו מעוניין נזירותו בטלה. אין ספק שתנאי זה משקף אף הוא עמדת ביניים בין בית הלל ובית שמאי. לאב סמכות, אך היא מותנית בדעתו של בן. כך אף במשנתנו, בבואה לדון באפשרות של קרבנות מופרשים שלא יוקרבו כי אין נזירות בפועל, היא מונה ביטול נזירות של אב לבנו.

14 במסורת חכמים מובא סיפור על נדרי אבות וחלותם:

15 מעשה בירבי חנינה בן חנינה שהדירו אביו והיה רבן שמעון בן גמליאל בודקו אם הביא שתי שערות, אמר לו, מפני מה אתה בודקיני, אם נזירות אבא עלי הריני נזיר, ואם לאו הריני נזיר מכבר. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו ואמר לו בטוח אני שאי את יוצא מן הזיקנה עד שתורה הוראות בישראל. אמר רבי אלעזר בר צדוק אני ראיתיו יושב ודורש ביבנה ירושלמי, נזיר פ"ד ה"ו, נג ע"ג.

16 האב מדיר, והבן המודע מוכן להמשיך בנדר שחייבו אביו. אין ספק שמסורת הסיפור מקבלת את מעשהו בברכה ורואה בו מעשה נכון, אך מן הסתם לא שגרתי לגמרי. לעומת הסיפור במשנתנו התערבות של הקטן עצמו או של קרוביו בנזירותו מהווים דוגמה נוספת למצב שבו דנה משנתנו.

17 משנת נזיר פ"ד מ"ו, המקבילה למשנתנו, מוסיפה: "כיצד? גלח או שגלחוהו קרוביו, מיחה או שמיחו קרוביו". הקטן עצמו, או כאמור קרובי משפחה, מתערבים בהליך הנזירות של הקטן. למדנו על התערבות קרובים לעיל בהליך הנדר, וכאן גם בביטולו. אין ספק שהקרובים הם חלק מן הצוותא בנזיר, אך הם גם חלק מן המשפחה המורחבת ומשמעותה בעולם החברתי והדתי.

18 בספרות תנאים כמה וכמה הלכות הכוללות את הקרובים בטקסים, כמו גם במערכת המשפטית: קרובים פסולים לעדות משנה, סנהדרין פ"ג מ"א; יבמות פט"ז מ"ז; על גט קרח חותמים קרובים הראויים להעיד משנה, גיטין פ"ח מ"י; בדיני שבועות בבית הדין השבועה חלה גם על הקרובים כעל כל אדם. עצם ההדגשה של הלכה זו פעמים מספר מראה שהיה מקום לחשוב שכשאדם משביע את קרוביו להעידו, או נשבע לשקר ולשווא בפני קרוביו, הוא פטור מקרבן על הפרת השבועה משנה, שבועות פ"ג מ"י-מי"א; פ"ה מ"א; קרובים מעורבים באבל משנה, סנהדרין פ"ו מ"ו אך אינם מייבמים מדרש תנאים דברים כ"ה ה. במדרש לדברים כד טז: "לא יומתו אבות על בנים – לרבות את הקרובים" ספרי דברים פיסקא רפ, עמ' 297. הקרובים שותפים במערכות החיים, מחויבים רגשית וכלכלית, ומשנתנו מכירה בתפקידם בפיקוח על הסמכות ההורית ובזכות ההתערבות השמורה להם. שותפות הקרובים נובעת בראש ובראשונה מהמשפחה המורחבת, אבל דומה שבהלכה זו יש להם תפקיד משמעותי בחיי המשפחה יותר מאשר בהלכות אחרות.

19 גם בהלכות גאולת קרקע יש לקרובים תפקיד משמעותי משנה, ערכין פ"ז מ"ג, אך שם נגרר תפקידם מהמקרא. עם זאת יש להם תפקיד בשמירה על רכוש המשפחה גם מעבר לדיני המקרא: "המוכר דרך קברו לחבירו, לא עשה כלום; המוכר מקום הספדו, לא עשה כלום. הלוקח מעמד מחבירו, שמו לו זקני בית אב ארבעה קבין" שמחות פי"ד הי"א, עמ' 208. רק זקני המשפחה רשאים, אפוא, להקצות שטח בתוך נחלת הקבר המשפחתית. תפקיד הקרובים בולט גם בדין קצצה. הם המגנים מכירת רכוש המשפחה, ושמחים בגאולתה.

20 בתקופת המשנה והתלמוד רווחו שני מבנים משפחתיים: האחד היה מבוסס על משפחה גרעינית ובה היה אבי המשפחה בעל הבית ובעל המשק; במקביל רווח מבנה אחר של משפחה מורחבת. במשפחה מעין זו היה האב בעל המשק והבנים עבדו במשק המשפחתי, אך האב היה בעל הרכוש. עם מותו של האב נותרו האחים שותפים בכול, וללא רכוש פרטי כלל. אחים כאלה מכונים "אחים השותפים", צירוף המופיע במקורות פעמים רבות. מדובר באחים שירשו את נחלת אביהם, אך לא חילקוה. רבי חייא קובע: "סתם אחין שותפין עד שלשה דורות" ירושלמי, בבא בתרא פ"ט ה"ד, יז ע"א, הווה אומר שבדרך כלל נשארו האחים שותפים גם אחרי מות אביהם עד שלושה דורות, ורק הדור הרביעי פירק את השותפות. במקורותינו יש עדויות רבות לאחים שחלקו וחזרו והשתתפו, הווה אומר שחילקו את הרכוש המשפחתי ואחר כך החליטו לחזור למבנה כלכלי וחברתי של בית אב. שותפים רגילים הם שותפים ברכוש מסוים, בשדה או בחנות, בעבד או בבית, אבל אחים שותפים הם שותפים בכול, ואין להם רכוש פרטי כלל. למשל, משנת שקלים קובעת שהאחים השותפים פטורים מן הקולבון, וכפשוטה של משנה הם פטורים בכלל מתשלום קולבון, ואפילו קולבון אחד אין הם צריכים לשלם. ברור שהמשנה שם רואה בהם שותפים לחלוטין השותפים בכול.

21 בדרך כלל אין ביטוי למשפחה המורחבת בספרות ההלכתית. עול המצוות מוטל על היחיד ולא על המשפחה, אף שבפועל נשאה המשפחה לפחות בעול הכלכלי. הביטויים לרכוש המשפחה שהבאנו שייכים לרובדים קדומים של ההלכה, אבל בהקשר למצוות נזיר פגשנו אפוא את מעורבות הקרובים. דומה שדוגמה זו מצטרפת לאווירת הקדומים המצטרפת להלכות נזיר, שלא שונו לאחר החורבן מכיוון שבוטלו הלכה למעשה ולא היו עוד רֵאליות.

8 פסחים פתח ↗

כִּי הַאי גַוְונָא — זָב נָמֵי טַמּוֹיֵי מְטַמֵּי בְּאוֹנֶס כִּדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּאוֹנֶס. מַאי חוּמְרֵיהּ דִּמְצוֹרָע מִזָּב? שֶׁכֵּן טָעוּן פְּרִיעָה וּפְרִימָה, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. אַדְּרַבָּה זָב חָמוּר, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וּמְטַמֵּא כְּלִי חֶרֶס בְּהֶיסֵּט. אָמַר קְרָא ״זָב״, ״וְכׇל זָב״, לְרַבּוֹת בַּעַל קֶרִי. וּמְצוֹרָע חָמוּר מִבַּעַל קֶרִי. וּמַאי חוּמְרֵיהּ — כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: בַּעַל קֶרִי חָמוּר, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּמַשֶּׁהוּ! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: זָב צָרִיךְ כַּחֲתִימַת פִּי הָאַמָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וְאִיתַּקַּשׁ לֵיהּ בַּעַל קֶרִי לְזָב. ״וְכׇל צָרוּעַ״ לְמָה לִי? אַיְּידֵי דִּכְתִיב ״כׇּל זָב״, כְּתִיב נָמֵי ״כׇּל צָרוּעַ״. וְרַבִּי יְהוּדָה, שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָכוֹל דָּחֲקוּ זָבִין וּמְצוֹרָעִין וְנִכְנְסוּ לָעֲזָרָה בְּפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנֶפֶשׁ״. בְּשָׁעָה שֶׁטְּמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין — זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין, אֵין טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין — אֵין זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין. אָמַר מָר: ״זָב״, ״וְכׇל זָב״ — לְרַבּוֹת בַּעַל קֶרִי. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְחִילּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ, וּבַעַל קֶרִי מִשְׁתַּלֵּחַ חוּץ לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת. מֵיתִיבִי: בַּעַל קֶרִי כְּמַגַּע שֶׁרֶץ, מַאי לָאו לְמַחֲנוֹתָם? לֹא, לְטוּמְאָתָם. לְטוּמְאָתָם?! הַאי טוּמְאַת עֶרֶב כְּתִיב בֵּיהּ, וְהַאי טוּמְאַת עֶרֶב כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא לָאו, לְמַחֲנוֹתָם! לָא, לְעוֹלָם לְטוּמְאָתָם, וְהָא קָמַשְׁמַע לַן דְּבַעַל קֶרִי כְּמַגַּע שֶׁרֶץ: מָה מַגַּע שֶׁרֶץ מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס — אַף בַּעַל קֶרִי מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס. מֵיתִיבִי:

8 נזיר פתח ↗

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ אִשָּׁה נָמֵי! סָבַר: אִישׁ חַיָּיב לְחַנֵּךְ בְּנוֹ בְּמִצְוֹת, וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּיבֶת לְחַנֵּךְ אֶת בְּנָהּ.

8 תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

הלכה: הָאִישׁ מַדִּיר וכו׳. אִישׁ. אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ. אִשָּׁה מְנַיִין. תִּלְמוּד לוֹמַר. צָרוּעַ. בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר אִישׁ. לְעִנְיָין שֶׁלְּמַטָּן. הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם. אֵין הָאִשָּׁה פוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת.

« משנת ארץ ישראל על משנה סוטה ג׳:ז׳ משנת ארץ ישראל על משנה סוטה ד׳:א׳ »