משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ח׳:ב׳:א׳-ג׳

« משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ח׳:א׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ח׳:ג׳ »

2 שבועות פתח ↗

צְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּמִנַּפְשֵׁיהּ קָמִישְׁתְּבַע; אֲבָל בְּהָךְ, דְּבֵי דִינָא מַשְׁבְּעִי לֵיהּ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, כִּדְרַבִּי אַמֵּי; דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: כׇּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִים מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי.

3 שבועות פתח ↗

זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר.

3 תלמוד ירושלמי שבועות פתח ↗

הלכה: אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם כול׳. רַב אָמַר. פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת פִּיקָּדוֹן וְחַיָיב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מֵאַחַר שֶׁמִּצְוָה לְהַפִּיסוֹ אֵינוֹ חַיָיב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב אֵינוֹ מְצֻוֶּה לְהַפִּיסוֹ. מְפַיְיסוֹ עַל הָאֱמֶת. אֵינוֹ מְפַיְיסוֹ עַל הַשֶׁקֶר. רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. שְׁבוּעַת סוֹטָה מָהוּ שֶׁיְּהוּ חַיָיבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. מָה נָן קַיָימִין. אִם בְּשׁוֹגֶגֶת בָּעֲבֵירָה וּבִשְׁבוּעָה אֵין כָּאן סוֹטָה. אִם בָּמֵזִידָה בָּעֲבֵירָה וּבִשְׁבוּעָה אֵין כָּאן קָרְבָּן. אַתְיָא דְרַב כְּרִבִּי עֳקִיבָה. וְאִין יִסְבּוֹר רִבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרִבִּי מֵאִיר אַתְיָא הִיא דְרִבִּי מֵאִיר אָמַר. אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי. אָמֵן שֶׁלֹּא אַטַּמֵּא. וְאַתְּ מַשְׁכַּח מַקְשִׁיָיא. משנה: אֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ. מָה אַתָּה שָׂח וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן פָּטוּר. אֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם: אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק אֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין אָמַר גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן: הלכה: אָמַר לַשּׁוֹאֵל. אֵיכָן שׁוֹרִי כול׳. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. וְתַנֵּי כֵן. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְהוֹדָה. בֵּין עַד שֶׁלֹּא בָאוּ הָעֵדִים בֵּין מִשֶׁבָּאוּ הָעֵדִים מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. טְעָנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבָּע לוֹ וְהוֹדָה. עַד שֶׁלֹּא בָאוּ עֵדִים מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. וְאִם מִשֶׁבָּאוּ עֵדִים מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם וְחוּמְשׁוֹ עוֹלֶה לוֹ מִתּוֹךְ כְּפֵילוֹ. דִּבְרֵי רִבִּי יַעֲקֹב. אָמְרוּ לוֹ לְרִבִּי יַעֲקֹב. אֵיכָן מָצִינוּ אָשָׁם בְּלֹא חוֹמֶשׁ. אָמַר לָהֶן. אִם נִשְׁבָּע וְנִשְׁבָּע וְנִשְׁבָּע הֲרֵי מָצִינוּ אָשָׁם בְּלֹא חוֹמֶשׁ. וְרַבָּנִין אָמְרִין. לַקֶּרֶן חוֹמְשִׁין אֵין לִשְׁבוּעוֹת חוֹמְשִׁין. דָּבָר אַחֵר. וְשִׁלַּם אוֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתָו יוֹסֵף עָלָיו. אָמַר רִבִּי זֵירָא. וְתַנֵּי כֵן. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן. מֵאֵילּוּ שֶׁאִילּוּ הוֹדָה מִשֶּׁבְּאוּ עֵדִים קִידֵּשׁ אַף כָּאן קִידֵּשׁ. טְעָנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב וְנִשְׁבָּע לוֹ וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ הוֹדָה מִשֶּׁבְּאוּ עֵדִים לֹא קִידֵּשׁ אַף כָּאן לֹא קִידֵּשׁ. וּכְרִבִּי יַעֲקֹב קִידֵּשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. תַּמָּן אָמְרֵי. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רִבִּי פְדָת בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תַּנֵּיי תַמַּן וּמְסַיְיעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. אֵיכָן שׁוֹרִי. אָמַר לוֹ. אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ. מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ. מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. וְיֵשׁ אֲכִילָה בְלֹא טְבִיחָה. אָמַר רִבִּי חַגַּיי. תִּפְתָּר בְּשֶׁשְּׁחָטוֹ אַחֵר. וֵיי דָא אָמְרָה דָא. אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק. אֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא גָנַבְתִּי. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁאָמַר לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק. אֲבָל אִם אָמַר לְאֶחָד מִן הַשּׁוֹמְרִין חַיָיב. מַתְנִיתָא בְּשֶׁאֲכָלוֹ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁבָּע לוֹ. מִן מָה דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֶׁנִּשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ אֲכָלוֹ. אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר כול׳. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב בַּאֲבֵידָה חַיָיב. אֵיכָן אֲבֵידָתִי. אָמַר לוֹ. נִגְנְבָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא לְאַחַר שְׁבוּעָה. וּמַאי טַעֲמָא. נֶאֱמַר כָּאן שְׁלִיחוּת יָד. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁלִיחוּת יָד. מַה שְׁלִיחוּת יָד שֶׁנֶּאֶמְרָה לְהַלָּן אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר הַשְּׁבוּעָה. אַף שְׁלִיחוּת יָד שֶׁנֶּאֶמְרָה כָּאן אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא לְאַחַר הַשְּׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ טְעָנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב. פָּטוּר. רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. שְׁבוּעַת טַעֲנַת גַּנָּב מָהוּ שְׁיְּהוּ חַיָיבִין בָּהּ מִשׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. תַּמָּן אָמַר. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ טְעָנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב פָּטוּר. וָכָא אָמַר אָכֵין. תַּמָּן פְּשִׁיטָה לֵיהּ וָכָא צְרִיכָה לֵיהּ. מָה אִיצְטְרִיכַת לֵיהּ חָזִי וּפְשָׁטָהּ. רִבִּי חִיָיה בַּר יוֹסֵף אָמַר. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב אֵינוֹ חַיָיב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בְּבֵית דִּין. מַה נָן קַיָימִין. אִם בָּהוּא דְקָאִים וְחַיָיב לְחַבְרֵיהּ שְׁבוּעָה אֲפִילוּ נִשְׁבָּע חוּץ לְבֵית דִּין חַיָיב. אֶלָּא כִי נָן קַיָימִין בָּהוּא דַחֲמִי לוֹן אָזְלִין. בְּעוֹן מִישְׁבְּעוֹנֵיהּ וְהוּא קָפַץ וּמִשְׁתְּבָע. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּעוֹמֶדֶת עַל אָבוּסוֹ. רִבִּי זֵירָא בָעֵי. מָה אִיתְאֲמָרַת. בְּעוֹמֶדֶת אוֹ אֲפִילוּ עוֹמֶדֶת. וְאִין תֵּימַר אֲפִילוּ עוֹמֶדֶת. הִיא הָדָא הִיא הָדָא. אִין תֵּימַר בְּעוֹמֶדֶת. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. תַּמָּן אָמַר. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן וְאַחַר כָּךְ טְעָנוֹ טַעֲנַת אוֹנֶס פָּטוּר. וְהָכָא אַתָּ מַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי לָא. שַׁנְיָיא הִיא שֶׁהִיא בְּיוֹצֵא וִידּוּייוֹ בִשְׁבוּעָה. מַקְשִׁיָיא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זֵירָא. אָמַר לוֹ. אֵיכָן שׁוֹרִי. אָמַר לוֹ. נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ. מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. וְהָכָא כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ בְּטוֹעֲנוֹ טַעֲנַת אָבוּד. מִיכָּן וָאֵילַךְ בְּטוֹעֲנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב וּפָטוּר. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ טְבָחוֹ. תַּלְמִידוֹי דְרִבִּי חִיָיה בַּר לוּלְיָינִי אָמְרֵי. תִּיפְתָּר בְּשֶׁשְּׁחָטוֹ רָבוּץ. וְיֵשׁ טְבִיחָה בְלֹא מְכִירָה. כְּסוּמָּכוֹס דְּאָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גְּנֵיבָה יֵשׁ טְבִיחָה וּמְכִירָה. שְׁמוּאֵל אָמַר. בְּשֶׁלֹּא בָאוּ עֵידֵי גְנֵיבָה. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵידֵי טְבִיחָה חַיָיב. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. רָאָה עֵידֵי גְנֵיבָה בָּאִין וְאָמַר. גָּנַבְתִּי. מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּהוֹדָיָיתוֹ מַמָּשׁ פָּטוּר. רָאָה עֵידֵי טְבִיחָה בָּאִין וְאָמַר. טָבַחְתִּי. מֵאַחַר שֶׁאֵין ס״א שֶׁיֵּשׁ בְּהוֹדָיָיתוֹ מַמָּשׁ פָּטוּר ס״א חַיָיב. רִבִּי זֵירָא בָעֵי. רָאָה עֵידֵי אוּנְסִין בָּאִין וְאָמַר. אָנַסְתִּי. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. מַתְנִיתָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר. עִיקָּר תְּבִיעָה קְנָס. כְּמִי שֶׁאֵין בְּהוֹדָיָיתוֹ מַמָּשׁ וּפָטוּר. וְרַבָּנִין אָמְרִין. אֵין עִיקָּר תְּבִיעָה קְנָס. כְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּהוֹדָיָיתוֹ מַמָּשׁ וְחַיָיב. משנה: אָמַר לַשּׁוֹאֵל אֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ מֵת וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבַּר וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִגְנַב וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד. אָבַד וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן פָּטוּר: אֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה שָׂח וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן חַיָיב. אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר אֵיכָן שׁוֹרִי אָמַר לוֹ מֵת וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבַּר וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר. נִגְנַב וְהוּא שֶׁאָבַד. אָבַד וְהוּא שֶׁנִּגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן פָּטוּר. מֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה וְהוּא שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן חַיָיב. אָבַד אוֹ נִגְנַב וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַר אוֹ נִשְׁבָּה פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָקֵל עַל עַצְטוֹ חַיָיב. לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ פָּטוּר. הלכה: תַּנֵּי. לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחֲמִיר חַיָיב. אָמַר רִבִּי. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. אָמַר לַשּׁוֹאֵל אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. אֵיכָן שׁוֹרִי. אָמַר לוֹ. מֵת. מָהוּ שֶׁיֹּאמַר לוֹ. בּוֹא וְהִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא נָתַתָּה עֵינֶיךָ בָהּ לְגוֹזְלָהּ. מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. מָהוּ דְיֵימַר לֵיהּ. אֲפִילוּ דְאַתְּ יְהַב לִי כַמָּה דִּידִי אֲנָא בָעֵי גַבָּךְ.

4 תלמוד ירושלמי שבועות פתח ↗

2 עפ”י כתב יד קופמן

3 אמר לשומר חנם איכן שורי אמר לו 1. מת והוא שנישבר או שנשבה או ניגנב או אבד 2. נשבר והוא שמת או נשבה או ניגנב או אבד 3. נישבה והוא שמת או נשבר או ניגנב או אבד 4. ניגנב והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד 5. אבד והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב – המצוי בין הסוגריים נשמט ונוסף בידי המעתיק הראשון בשוליים, ובדפוס נוסף: "והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב". משביעך אני ואמר אמן פטור – השבעה כזאת שהתובע אומר "משביעך אני" והנשבע אומר "אמן" היא שבועה לכל דבר לעיל פ"ד מ"ג. בכל המקרים הללו השומר נשבע שבועת שקר, הוא אמר שהבהמה מתה ולמעשה קרה לה משהו אחר, אבל הוא פטור משום שגם אילו נשבע שבועת אמת היה נפטר. ההלכה במשנה מדגימה את הכלל שעל שבועת שקר חייב רק אם יש נזק כספי לתובע לעיל פ"ד מ"ז-מ"ח, "שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפיקדון". אפשרות שנייה להסבר המשנה היא שפרטי השבועה אינם חשובים אלא מטרתה. מטרת השבועה היא לפטור את שומר החינם. כאשר הוא נשבע שהחפץ אבד, או נגנב, אין הוא נשבע אלא שהוא פטור, שהוא לא שלח ידו בחפץ, לכן הפרטים העובדתיים הם משניים. יתר על כן, בירושלמי לח ע"ד רבי יוחנן מעלה את הטיעון ש"מצוה להפיסו" – השומר צריך לפייס את בעל הבית, ולשם כך מותר לו להישבע שבועה שיש בה "שקר לבן".

4 במקביל התלמודים מעלים גם אפשרות שהפטור הוא רק משבועת פיקדון, אבל חייב על שבועת ביטוי, כלומר על הפרטים העובדתיים שאינם נכונים ירו', לח ע"ד; בבלי, מט ע"ב. שבועת ביטוי היא שבועה התנדבותית. האדם נשבע מעצמו, מדעתו ומרצונו, שלא במסגרת בית דין והליכים מסודרים. פרשנות כזאת מצמצת מאוד את המשנה, והיא שנויה כאמור במחלוקת אמוראים. הירושלמי מוסיף: "תני לא להקל ולא להחמיר חייב" לח ע"ד. ניסוח הכלל יוסבר במשנה האחרונה, אך לפיו בכל המקרים שבמשנה ב שבועת השקר אינה מקלה ואינה מחמירה על השומר, ו"חייב" על שבועת שקר, בניגוד למשנה.

2 תלמוד ירושלמי שבועות פתח ↗

3 בבא קמא פתח ↗

יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְרַב נַחְמָן: ״הֵיכָן פִּקְדוֹנִי?״ אָמַר לוֹ: ״אָבַד״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם!

« משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ח׳:א׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ח׳:ג׳ »