מפרשים:
2 עפ”י כתב יד קופמן
3 אמר לשומר חנם איכן שורי אמר לו 1. מת והוא שנישבר או שנשבה או ניגנב או אבד 2. נשבר והוא שמת או נשבה או ניגנב או אבד 3. נישבה והוא שמת או נשבר או ניגנב או אבד 4. ניגנב והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד 5. אבד והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב – המצוי בין הסוגריים נשמט ונוסף בידי המעתיק הראשון בשוליים, ובדפוס נוסף: "והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב". משביעך אני ואמר אמן פטור – השבעה כזאת שהתובע אומר "משביעך אני" והנשבע אומר "אמן" היא שבועה לכל דבר לעיל פ"ד מ"ג. בכל המקרים הללו השומר נשבע שבועת שקר, הוא אמר שהבהמה מתה ולמעשה קרה לה משהו אחר, אבל הוא פטור משום שגם אילו נשבע שבועת אמת היה נפטר. ההלכה במשנה מדגימה את הכלל שעל שבועת שקר חייב רק אם יש נזק כספי לתובע לעיל פ"ד מ"ז-מ"ח, "שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפיקדון". אפשרות שנייה להסבר המשנה היא שפרטי השבועה אינם חשובים אלא מטרתה. מטרת השבועה היא לפטור את שומר החינם. כאשר הוא נשבע שהחפץ אבד, או נגנב, אין הוא נשבע אלא שהוא פטור, שהוא לא שלח ידו בחפץ, לכן הפרטים העובדתיים הם משניים. יתר על כן, בירושלמי לח ע"ד רבי יוחנן מעלה את הטיעון ש"מצוה להפיסו" – השומר צריך לפייס את בעל הבית, ולשם כך מותר לו להישבע שבועה שיש בה "שקר לבן".
4 במקביל התלמודים מעלים גם אפשרות שהפטור הוא רק משבועת פיקדון, אבל חייב על שבועת ביטוי, כלומר על הפרטים העובדתיים שאינם נכונים ירו', לח ע"ד; בבלי, מט ע"ב. שבועת ביטוי היא שבועה התנדבותית. האדם נשבע מעצמו, מדעתו ומרצונו, שלא במסגרת בית דין והליכים מסודרים. פרשנות כזאת מצמצת מאוד את המשנה, והיא שנויה כאמור במחלוקת אמוראים. הירושלמי מוסיף: "תני לא להקל ולא להחמיר חייב" לח ע"ד. ניסוח הכלל יוסבר במשנה האחרונה, אך לפיו בכל המקרים שבמשנה ב שבועת השקר אינה מקלה ואינה מחמירה על השומר, ו"חייב" על שבועת שקר, בניגוד למשנה.