משנת ארץ ישראל על משנה שביעית 10 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה שביעית ח׳:י׳

« משנת ארץ ישראל על משנה שביעית ח׳:ט׳ משנת ארץ ישראל על משנה שביעית ח׳:י״א »

10 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

מָה עָשָׂה עֶזְרָא וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק? קִבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הֵיכַל ה', וְהֵבִיאוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוֹפָרוֹת וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת סִפְרֵי תוֹרוֹת, וְהָיוּ תּוֹקְעִים בָּהֶם, וְהַלְוִיִּם מְשׁוֹרְרִין וּמְזַמְּרִין וּמְנַדִּין אֶת הַכּוּתִים בְּסוֹד שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, בִּכְתָב הַנִּכְתָּב עַל הַלּוּחוֹת וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הָעֶלְיוֹן וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הַתַּחְתּוֹן, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם פַּת כּוּתִים עַד עוֹלָם. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי כְּאִלּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר, וְאַל יִתְגַּיֵּר אָדָם כּוּתִי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין לָהֶם חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר עזרא ד, ג ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ״, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, וְעוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק וְנַחֲלָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר נחמיה ב, כ ״וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָ‍ִם״.

10 קידושין פתח ↗

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. מַאן יֵשׁ אוֹמְרִים? אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִים בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים – הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִים בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

10 גיטין פתח ↗

דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי – מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים – הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

11 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַה פְלִיגִין בְּשֶׁתַּשְׁמִשׁוֹ אֲבָל בִּשְׁתִיָיה אוּף רִבִּי יוֹסֵי מוֹדֵה הֲוֵי. מָאן תַּנָּא אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְבַיָיר לִשְׁתּוֹת רִבִּי יוֹסֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא כָאן לְאָדָם וְכָאן לִבְהֵמָה. תַּנֵּי מַעֲיָין שֶׁל בְּנֵי הָעִיר הֵן וָאֲחֵרִים קוֹדְמִין הֵן לָאֲחֶרִים. אֲחֵרִים וּבְהֶמְתָּן אֲחֵרִים קוֹדְמִין לִבְהֶמְתָּן. כְּבִיסָתָן וְחַיֵּי אֲחֵרִים כְּבִיסָתָן קוֹדֶמֶת לְחַיֵּי אֲחֵרִים. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מָאן תַּנָּא כְּבִיסָה חַיֵּי נֶפֶשׁ רִבִּי יוֹסֵי. דְּתַנֵי אֵין נוֹתְנִין מֵהֶן לֹא לְמִשְׁרָה וְלֹא לִכְבִיסָה. וְרִבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בִּכְבִיסָה. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרְבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן הוּא אָמַר אֵין רְחִיצָה חַיֵּי נֶפֶשׁ. וָכָא הוּא אָמַר הַכְּבִיסָה חַיֵּי נֶפֶשׁ. אָמַר רִבִּי מָנָא אָדָם מְגַלְגֵּל בִּרְחִיצָה וְאֵין אָדָם מְגַלְגֵּל בִּכְבִיסָה. יְהוּדָה אִישׁ חוּצִי עֲבַד טְמִיר בִּמְעָרְתָא תְּלָתָא יוֹמִין בְּעֵי לְמֵיקָם עַל הָדֵין טַעֲמָא מְנַיִין שְׁחַיֵּי הָעִיר הַזּאת קוֹדְמִין לְחַיֵּי עִיר אֲחֶרֶת. אָתָא לְגַבֵּי רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר לֵיהּ הֵן הֲוֵיתָה. אָמַר לֵיהּ עַבְדִּת טְמִיר בִּמְעָרְתָא תְּלָתָא יוֹמִין בְּעִי לְמֵיקָם עַל הָדֵין טַעֲמָא מְנַיִין שְׁחַיֵּי הָעִיר הָזֹּאת קוֹדְמִין לְחַיֵּי עִיר אֲחֶרֶת. קָרָא לְרִבִּי אֱבִירוֹדֵימָס בְּרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַגִּיב הָהֵן טַעֲמָא מְנַיִין שְׁחַיֵּי הָעִיר הַזֹּאת קוֹדְמִין לְחַיֵּי עִיר אֲחֶרֶת. אָמַר לֵיהּ תִּהְיֶינָּה הֶעָרִים הָאֵלֶּה תִּחְיֶינָּה עִיר וָעִיר וְאַחַר כָּךְ וּמִגְרְשֶׁיהָ סְבִיבוֹתֶיהָ. אָמַר לֵיהּ מָאן גָּרַם לָךְ דְּלֹא פָלְתָהּ עִם חֲבֵירֶיךָ. משנה: תְּאֵינִים שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמוּקְצֶה אֲבָל קוֹצֶה הוּא בַּחַרְבָּה. וְאֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בַּעֲרִיבָה. וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבְקוֹטְבִּי אֲבָל כּוֹתֵשׁ וּמַכְנִיס לְבוֹדִידָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לְבוֹדִידָא. הלכה: כְּתִיב וְאֶת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר. הָא קְצִירָה כְנֶגֶד הַקּוֹצְרִים לֹא. אָמַר רִבִּי לָא אִם אֵינוֹ עִנְיָין לִסְפִיחֵי אִיסּוּר תְּנֵיהוּ עִנְיָין לִסְפִיחֵי הֵיתֵר. אָמַר רִבִּי מָנָא לְכָךְ נִצְרְכָה בְּשֶׁעָלוּ מֵאֵילֵיהֶן שֶׁמָּא לֹא תֹאמַר הוֹאִיל וְעָלוּ מֵאֵילֵיהֶן יְהוּ מוּתָּרִין לְפוּם כֵּן צָרַךְ מֵימַר אָסוּר. אֶת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִינְּבֵי נְזִירֶיךָ לֹא תִבְצוֹר. מִן הַשָּׁמוּר בָּאָרֶץ אֵין אַתְּ בּוֹצֵר בּוֹצֵר אַתְּ מִן הַמּוּבְקָר. לֹא תִבְצוֹר כְּדֶרֶךְ הַבּוֹצְרִין מִיכָּן אָמְרוּ תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמוּקְצֶה אֲבָל קוֹצֶה הוּא בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת אֲבָל הוּא דּוֹרֵךְ בַּעֲרִיבָה. אֵין עוֹשִׂין זֵתִים בַּבַּד וּבְקוֹטְבִי וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ לַעֲשׂוֹת בְּקוֹטְבִּי. רִבִּי יוֹחָנָן הוֹרֵי לְאִילֵּין דְּרִבִּי יַנַּאי לִטְחוֹן בְּרֵיחַיִם כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן וְלַעֲשׂוֹת בְּקוֹטְבִּי כְּרַבָּנָן. רִבִּי יוֹחָנָן הוֹרֵי לְאִילֵּין דְּבֵּית רִבִּי יַנַּאי שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹטְלִין שְׂכַר בַּדֵּיהֶן יַיִן אֶלָּא מָעוֹת כְּרִבִּי יוּדָה וּכְרִבִּי נְחֶמְיָה הוֹרֵי לוֹן. תַּנֵּי הַחַמָּרִין וְהַכַּתָּפִין וְכָל הָעוֹשׂוֹת שְׁבִיעִית שְׂכָרָן שְׁבִיעִית. אָמַר רִבִּי זְעִירָא בְפֵירוֹת הֵיתֵר הִיא מַתְנִיתִין. מַהוּ שְׂכָרָן שְׁבִיעִית שֶׁיְּהוּ נוֹטְלִין מִמַּה שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין שְׂכָרָן שְׁבִיעִית. וִיהֵא דְּהוֹרֵי רִבִּי יוֹחָנָן לְאִילֵּין דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹטְלִין שְׂכַר בַּדֵּיהֶן שֶׁמֶן אֶלָּא מָעוֹת. כְּרִבִּי יוּדָה וּכְרִבִּי נְחֶמְיָה הוֹרֵי לוֹן. רִבִּי הִילָא בִּמְכַתְּפֵי פֵּירוֹת עֲבֵירָה הִיא מַתְנִיתָא. וּמָה הִיא שְׂכָרָן שְׁבִיעִית. כַּיי דְּאָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן יַיִן נֶסֶךְ קְנָס קְנָסוּהוּ וָכָא קְנָס קְנָסוּהוּ. משנה: אֵין מְבַשְּׁלִין יֶרֶק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְּסוּל. רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר וְהָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּשׁ בַּשְׁבִיעִית וְהַפֶּירִי לְעַצְמוֹ אָסוּר. הלכה: תַּמָּן תַּנִּינָן וּבְכוּלָּן הַכֹּהֲנִים רַשַּׁאִין לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן וּלְאוֹכְלָן צְלוּיִין שְׁלוּקִים וּמְבוּשָׁלִים וְלִיתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלֵי חוּלִין וְתַבְלֵי תְרוּמָה דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן שֶׁלֹּא יָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל. אַתְיָיא דִיחִידָיָיא דְהָכָא כִּסְתָמָא דְתַמָּן וְדִיחִידָאָה דְהָכָא כִּסְתָמָא דְתַמָּן. אֶלָּא דִּסְתָמָא דְהָכָא רִבִּי מֵאִיר דְּתַמָּן. רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן הֲלָכָה כְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסָה אֶשְׁתָּאִלִית לְאִילֵּין דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי אָמְרִין נְהִיגִין הֲוֵינָן מְבַשְּׁלִין עַל יַד עַל יַד וְאוֹכְלִין. מַיי כְדוֹן. הֲלָכָה כְרִבִּי מֵאִיר דְּתַמָּן הִיא רַבָּנִין דְּהָכָא. הָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּשׂ בַּשְׁבִיעִית וְהַפֶּירִי עַצְמוֹ אָסוּר הָא כֵּיצַד לָקַח בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר אֵילּוּ וְאֵילּוּ מִתְבָעֲרִין בַּשְׁבִיעִית. לָקַח בְּבָשָׂר דָּגִים יָצָא בָשָׂר נִתְפְּשׂוּ דָגִים. לָקַח בְּדָגִים שֶׁמֶן יָצְאוּ דָגִים וְנִכְנָס שֶׁמֶן הָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּשׁ בַּשְׁבִיעִית וְהַפֶּירִי עַצְמוֹ אָסוּר. בָּעֵי מִינֵיהּ מֵרִבִּי יוֹחָנָן שְׁבִיעִית מַהוּ שֶׁתֵּצֵא דֶּרֶךְ חִילּוּל. אָמַר לֵיהּ וְלָמָּה לֹא. אָמַר רִבִּי לָעְזָר אֵין שְׁבִיעִית יוֹצֵא דֶּרֶךְ חִילּוּל אֶלָּא דֶּרֶךְ מְכִירָה. מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְדֵין וּמַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְדֵין. מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית וְהוּא רוֹצֶה לְחַלְלָן עַל עִיסָּתוֹ מְחַלְלוֹ. מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי לָעְזָר. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סֶלַע מִדְּמֵי שְׁבִיעִית וְהוּא רוֹצֶה לִיקַּח לוֹ חָלוּק הוֹלֵךְ אֶצֶל הַחֶנְוָונִי הַרָגִיל אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר תֵּן לִי בְזוֹ פֵּירוֹת וְהוּא נוֹתֵן לוֹ וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי פֵּירוֹת הָאֵילּוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה וְהַחֶנְוָונִי אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי סֶלַע זוֹ נְתוּנָה לָךְ בְּמַתָּנָה וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ לוֹ חָלוּק. רִבִּי יוֹחָנָן שָׁתֵי חַמְרָא וִיהַב פְּרִיטוֹי. עַד כְּדוֹן רִבִּי יוֹחָנָן דְּהוּא מִתְיְיהֵמָן הָא שְׁאָר כָּל אָדָם דְּלָא מִתְיְיהֵמָנוּן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אֲבִינָא מְחַוִּי לָהּ כְּהָדָא וּנְסִיב כְּהָדָא. רִבִּי חִזְקִיָּה הֲוָה אֲמַר לֵיהּ הַב לִי קוֹמוֹי מִן גַּוא דּוּ אֲמַר לֵיהּ הַב לִי קֹמֹיי כְּמָאן דְּלָא יְהִב לֵיהּ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. משנה: אֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵיאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. אִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִינֵּי זָבִין וְקִינֵּי זָבוֹת קִינֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית וְאִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית וְאִם סָךְ יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אָמְרוּ לִפְנֵי רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר הָיָה רִבִּי לִיעֶזֶר עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶן שְׁתוּקוּ לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה רִבִּי לִיעֶזֶר אָמַר בּוֹ. וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו אוֹמֵר הָיָה רִבִּי לִיעֶזֶר הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִי כְאוֹכֵל בַּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶן שְׁתוּקוּ לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה רִבִּי לִיעֶזֶר אָמַר בּוֹ. מֶרְחָץ שֶׁהוּסְּקָה בְתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית מוּתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ. אִם מִתְחַשֵּׁב הוּא הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ. הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹסֵי זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאָסוּר לִיקַּח לוֹ אִשָּׁה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. דִּלָכֵן מַה בֵּין הַקּוֹנֶה אִשָּׁה מַה בֵּין הַקּוֹנֶה שִׁפְחָה. תַּנֵּי שֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין חוֹסְמִין בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִים וְלֹא סָכִין בּוֹ מִנְעָלִים וְסַנְדָּלִים וְלֹא יִסּוֹךְ אָדָם אֶת רַגְלוֹ וְהוּא בְתוֹךְ מִנְעָלוֹ וְהוּא בְתוֹךְ סַנְדָּלוֹ. אֲבָל סָךְ הוּא אֶת רַגְלוֹ וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ מִנְעָלוֹ וּלְתוֹךְ סַנְדָּלוֹ. סָךְ שֶׁמֶן וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קַטַּבֹּלֵיָא וְאֵינוּ חוֹשֵׁשׁ. לֹא יִתְּנֶנָּהּ לֹא עַל גַּבֵּי טַבֻּלָה שֶׁל שַׁיִישׁ לְהִתְעַגֵּל בָּהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר. עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן מַה אָמַר בּוֹ רִבִּי לִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי עַצְמוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ יִשְׂרֹפוּ. רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא אָמַר מוּתָּר. וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאָסוּר לְחָבֵר לִיקַּח בִּתּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ. רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא מַתִּיר הָיָה רִבִּי לִיעֶזֶר חֲמֵיצָן שֶׁל כּוּתִּים לְאַחַר הַפֶּסַח מִיַּד. הָדָא דְתֵימָר בְּאִילֵּין דֵּומֹסִיָיא בְּרָם בְּאִילֵּין פְּרִיבָטָה אָסוּר. אִם מִתְחַשֵּׁב הוּא הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ. וְאִם הָיָה אָדָם שֶׁל צוּרָה הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ. כְּהָדָא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֲזַל מִן לוֹד לְבֵית גֻּבְרִין בְּגִין מִיסְחֵי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה בְּבוֹצְרָה. חָמְתוֹן מְזַלְּפִין לְהָדָא אַפְרוֹדִיטִי אָמַר לוֹן לֵית אֲסִיר. אָתָא שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אֵין דָּבָר שֶׁל רַבִּים אָסוּר.

10 ועוד אמרו לפניו אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר – בשר חזיר דינו כבשר כל טרֵפה אחרת, אבל הביטוי הספרותי בא להבהיר שאכילת פת כותים היא עבֵרה חמורה ביותר. המימרה של רבי אליעזר חריגה בחומרתה, וכמו המימרה הקודמת אין לשקול אותה במאזני ההלכה, אלא כמימרה כללית בעלת משקל מוסרי.

11 מעמדה של פת כותים בהלכה אינו חד משמעי. כן שנינו: "בשר שנמצא ביד גוי מותר בהנאה, ביד המין אסור בהנאה. היוצא מבית עבודה זרה הרי זה בשר זבחי מתים, מפני שאמרו שחיטת המין עבודה זרה, פתן פת כותי, ויינם יין נסך, ופירותיהן טבלין, וספריהן ספרי קוסמין, ובניהן ממזרין" תוס', חולין פ"ב ה"כ, עמ' 503 ; בבלי, יג ע"א. פִתו של המין, שאינו עובד כוכבים, נידונה כשל גויים וכותים. התוספתא מניחה בפשטות שפת כותים אסורה באכילה. כן מסופר במדרש מאוחר, במעמד המתאר את ההינתקות מהשומרונים בימי עזרא: "והביאו שלש מאות כהנים, ושלש מאות שופרות, ושלש מאות ספרי תורה, ושלש מאות תינוקות, והיו תוקעין והלוים היו משוררים, ומזמרין, ומחרימין, ומשמתין, ומנדין את הכותיים. בסוד שם המפורש, ובכתב הנכתב על הלוחות, ובחרם בית דין העליון ובחרם בית דין התחתון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי. מכאן אמרו: 'האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר', ואל יתגייר כותי בישראל, ואל יהא להם חלק בתחיית המתים" תנחומא, וישב ב; פרקי דרבי אליעזר, פל"ח. הסיפור אגדי, וגם תיאור מעמד החרם הוא כמובן ספרותי. ההלכות מנוסחות בחומרת יתר, ואף על פי כן לא נאמר שפת כותי היא כחזיר, אך נאמר שפת כותי אסורה. אם כן יש בספרותנו מקבילות לדעה שפת כותי נאסרה באכילה.

12 מצד שני אנו שומעים על אכילת פת כותי ללא כל אזכור לבעיה הלכתית. כך, למשל, התוספתא דנה בשאלה מתי מותר לאכול פת כותים אחרי פסח. הבעיה היא שהכותים אינם שומרים על ביעור חמץ, אך לא שפִתם אסורה. כך גם מצת כותים מותרת בפסח, ורבי אליעזר מחמיר ואוסר "לפי שאין פקיעין בדקדוקי מצה" תוס', פסחים פ"ב ה"ג פ"א הט"ו ומקבילות. רבי אליעזר מחמיר, אך מתיר לאכול פת כותים ואוסר אכילת מצה משום שאינם בקיאים בדקדוקי המצווה. מכאן יש להסיק שאכן רבי אליעזר הוא המחמיר, וההחמרה קשורה בעמדתו האישית.

13 אם כן, ההלכה שפת כותים אסורה אינה ברורה. כבר הראשונים עסקו בשאלה זו, וכל ניסיונות תיקון הטקסט והפרשנות אינם משכנעים. דין פת של כותים היא הלכה מחמירה, בעוד שבדור יבנה המגמה הכללית הייתה שלא להחמיר בדינם של כותים. "בראשונה" היו יינם ובישוליהם מותרים, והם נאסרו רק מאוחר יותר. בהקשר לדין יינם נזכרים דברי רבי מאיר שמחמיר מעט, מכאן שההיתר הכללי קדם לו, והאיסור הכללי מאוחר לו. במקביל מתואר מעשה ברבי שמעון בן אלעזר. החכם אינו מכיר את האיסור, אך שומע עליו. מכאן שאכן שלב האיסור התחולל בדור אושא. כפי שראינו בנספח למסכת ברכות, בדור אושא גזרו על החמרות מרחיקות לכת ביחס לכותים. הוא הדין ביחס למאכלים אחרים שלהם כגבינות מסכת כותים פ"ב ה"ד, עמ' 34, ורבי שמעון בן אלעזר מחמיר במקצת. כן מותר לקחת מכותי בשר שהוא עצמו אוכל שם, ה"א, עמ' 34.

14 על כן יש להסיק אחת משתי מסקנות: או שבמשנתנו גישה חריגה בספרות ההלכה, או שלפנינו מימרה שלא מתחום ההלכה. כבר ראינו שאין לפרש את דברי רבי אליעזר בתור חלק ממסורת משפטית-הלכתית. דבריו נאמרו לעתים מזומנות במישור המוסרי והרעיוני בלבד. פת כותים נאסרה לא בגלל שמן הכותים או בישולם, ואפילו לחמם לא נאסר, אלא זה הוא ביטוי לאיסור של סעודה עם השומרונים וליחסי רעות עמם. רבי אליעזר מתנגד לכך, ורבי עקיבא ניסה "לצנזר" את דבריו. בדברי רבי אליעזר יש ביטוי לראשיתו של קו רעיוני התובע הרחקה מהכותים. מגמה זו התפשטה בתקופת האמוראים, וביטוי ציורי לה מובא בחרם המתואר במדרש. בנספח למסכת ברכות נרחיב בשאלות אלו, ונצביע על הגורמים ההיסטוריים שהביאו לעליית רף המתיחות עם השומרונים. ברם משנתנו מלמדת שהיו שצידדו בקו זה כבר בדור יבנה. הגורמים ההיסטוריים סייעו לאותה דעת מיעוט להפוך לזרם הלכתי מקובל. לפנינו אפוא דוגמה לשינוי הלכתי ביחס אל השומרונים, שינוי שנגרם כתוצאה משילוב של התפתחות הלכתית פנימית, וגורמים חיצוניים.

15 אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה רבי אליעזר אומר בו – גם כאן בירושלמי דברי רבי חזקיה בשם רבי אחא "מתיר היה רבי ליעזר חמיצן שלכותים לאחר הפסח מיד" לח ע"ב. המימרה מסיבה את דבריו של רבי אליעזר לתוספתא במסכת פסחים שהבאנו לעיל. אפשר להבין את דבריו של רבי אחא באחת משתי צורות: או שלדעת רבי עקיבא לא רבי אליעזר החמיר בפת של כותים אלא הוא המיקל, והוא מתיר לאכול מחמצן מיד לאחר פסח; אם כן רבי עקיבא בא לתקן את הרושם המוטעה והחריף שיצר ניסוחו של רבי אליעזר; או להפך: חמץ כותים מותר מיד משום שאין הם כיהודים אלא כגויים, ולכן אין זה בבחינת "חמץ שעבר עליו הפסח" ברשות יהודים. בשתי סוגיות אחרות מסופר שאחרוני האמוראים, ובעיקר רבי אבהו, פסקו כרבי אליעזר מתוך "שירדו" לנושא, כלומר שחקרו אותו היטב: "אמר רבי ירמיה בשם ריש לקיש. מאן תנא חמיצן של כותים? רבי לעזר. אמר רבי יוסי לרבי חנינה ענתונייא נהירת דהויתון מרין אתה ורבי ירמיה בשם ריש לקיש: מאן תנא חמצן של כותים רבי ליעזר. וכאן לא הוינא מרין אלא רבי הילא בשם ריש לקיש ירדו לחמיצן של כותים כרבי ליעזר. ועוד מהדא דמר שאמר רבי חנינה בר רבי אבהו: אבא הוה ליה עובדא. שלח שאל לרבי חייה ולרבמי ולרבסי והורון ליה כרבי ליעזר. מה וכיחידאה מורין? לא משום שירדו לחמיצן של כותים כרבי ליעזר. אמר רבי מני קומי רבי יוסי כמה דת מר תמן הלכה כרבי ליעזר" ירו', ערלה פ"ב ה"ו, סב ע"ג; עבודה זרה פ"ה הי"א, מה ע"א.

16 הסוגיה קשה, ונחזור עליה בתרגום ובפירוש: אמר רבי ירמיה בשם ריש לקיש. מאן תנא חמיצן של כותים? רבי לעזר. אמר רבי יוסי לרבי חנינה מענתות : זוכרני שהייתם אומרים אתה ורבי ירמיה בשם ריש לקיש: מי שנה את דין "חמצן של כותים"? רבי ליעזר כלומר שהוא שנה מימרה זו, וכאן עתה אינכם אומרים כך אלא שרבי הילא בשם ריש לקיש ירדו לחמֵצן של כותים, כלומר דנו בנושא ופסקו כרבי אליעזר. ועוד מזה שאמר רבי חנינה בר רבי אבהו: לאבא היה מעשה בחמץ של כותים לאחר פסח. שלח שאל לרבי חייה ולרב אמי ולרב אסי והורו לו כרבי ליעזר מכאן מסיק האמורא שהלכה כרבי אליעזר. על כך הוא שואל: מה? וכיחידאה אומרים? האם פוסקים כיחיד?. את ההמשך קשה לתרגם, אך משמעו שאכן ההלכה כאן כרבי אליעזר, משום שחכמים "ירדו" לדבר. כלומר לא כפסיקה אוטומטית כיחיד או כרבים, אלא מתוך שיקול דעת ענייני. לא נאמר מה אומר רבי אליעזר. כנראה גם סוגיה זו סבורה שרבי אליעזר אומר שהחמץ מותר מיד, וחכמים חולקים עליו. חכמים הם אותה תוספתא שצוטטה.

17 כפי שנוכיח בנספח למסכת ברכות האמוראים נטו להחמיר את היחס לכותים. במיוחד הדברים אמורים ברבי אבהו שפסק שהם כנכרים לעניין היתר פרותיהם ממצוות התלויות בארץ. על כן סביר שגם כאן הם פסקו כרבי אליעזר משום שהוא המחמיר. אם כן רבי עקיבא ביקש להשתיק את תלמידיו משום שדעתו של רבי אליעזר קיצונית ובלתי סבירה, ומאוחר יותר, בימי האמוראים, התקבלה דעתו המחמירה של רבי אליעזר.

18 בירושלמי רבי יוסי מסיק עוד "שאסור ליקח בתו שלעם הארץ" לח ע"ב. יש להבין את המימרה כביטוי למערכת היחסים עם עמי הארץ, ואין היא בבחינת מסקנה מהמשנה או פרשנות לה. בשאלת היחסים עם עמי הארץ דנו בנספח למסכת דמאי. מכל מקום גם זאת אינה הלכה אלא התוויה של מגמה עקרונית, והאמורא הבין את דברי רבי אליעזר כפי שהצענו. בשני המקרים רצה רבי עקיבא לעקור את דברי רבי אליעזר באוצר המסורת היהודית, ונראה שלא עלה הדבר בידו.

10 מדרש תנחומא פתח ↗

מֶה עָשָׂה עֶזְרָא וּזְרֻבָּבֶל וִיהוֹשֻׁעַ. קִבְּצוּ אֶת כָּל הַקָּהָל אֶל הֵיכַל ה', וְהֵבִיאוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוֹפָרוֹת וּשְׁלֹש מֵאוֹת סִפְרֵי תוֹרָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת, וְהָיוּ תוֹקְעִין וְהַלְוִיִּם הָיוּ מְשׁוֹרְרִין וּמְזַמְּרִין וּמַחֲרִימִין וּמְשַׁמְּתִין וּמְנַדִּין אֶת הַכּוּתִיִּים בְּסוֹד שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ וּבִכְתָב הַנִּכְתָּב עַל הַלּוּחוֹת, וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הָעֶלְיוֹן וּבְחֵרֶם בֵּית דִּין הַתַּחְתּוֹן, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל פַּת כּוּתִי. מִכָּאן אָמְרוּ, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִי, כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. וְאַל יִתְגַּיֵּר כּוּתִי בְּיִשְׂרָאֵל, וְאַל יְהֵא לָהֶם חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ עזרא ד, ג. וּכְתִיב: וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלָיִם נחמיה ב, כ. וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְשָׁלְחוּ אֶת הַחֵרֶם לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּבָבֶל, וְהֵם הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם חֵרֶם עַל חֵרֶם. וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ קָבַע עֲלֵיהֶם חֵרֶם עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָא וְגוֹ' עזרא ו, יב.

10 חולין פתח ↗

אָמַר מָר: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. קָסָבַר: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר.

10 עבודה זרה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: יַיִן שֶׁל עֵין כּוּשִׁי אָסוּר מִפְּנֵי בִּירַת סְרִיקָא, וְשֶׁל בַּרְקָתָא אָסוּר מִפְּנֵי כְּפַר פַּרְשַׁאי, וְשֶׁל זַגְדוֹר אָסוּר מִפְּנֵי כְּפַר שָׁלֵים. חָזְרוּ לוֹמַר: חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת.

« משנת ארץ ישראל על משנה שביעית ח׳:ט׳ משנת ארץ ישראל על משנה שביעית ח׳:י״א »