משנת ארץ ישראל על משנה שבת ו׳:ה׳

5 משנה ה היא משנת ראי למשנה א, ומשלימה את האמור במשנה א: מה שנאסר שם לצאת בו לרשות הרבים, הותר כאן לצאת בו לחצר או אף לרשות הרבים, כפי שנברר להלן.

6 יוצא אישה בחוטי שער בין משלה בין משלחברתה בין משלבהמה – המילית של מחוברת בכתב יד קופמן, כבכתבי יד אחרים ובמסורות שבעל פה, לתיבה שלאחריה, כגון: "משלחברתה", משלבהמה", בניגוד למנהג של ימינו לכתבה כמילה נפרדת, כגון: "בין משל חברתה, בין משל בהמה". רבי יהודה מתיר לצאת בחוטי שער, וטעמו ונימוקו עמו: מאחר שחוטי השער מחלחלים במים, לא תיאלץ האישה להתיר את קישורי שערותיה לפני שהיא טובלת, והרי נאסר על האישה לצאת בחוטי שער בשבת רק מחשש שתזדקק לטבול ותבוא להתיר את קישורי שערותיה בבלי נז ע"א. טעם אחר להתרת היציאה בחוטי שער בשבת הוא מאיסותם דבר המונע המונע את האפשרות שתתירם האישה כדי להראותם לחברותיה. נמצא שניתן להסביר את משנתנו לפי שני ההסברים שהצענו במשנה א. בטטפת ובסלבוטים בזמן שהן תפורים – משנה א אסרה לצאת בטטפת ובסנבוטים שאינם תפורין, וברי שמותר לצאת בהם אם הם תפורים..

7 בכבול – משנה א אסרה לצאת בכבול ברשות הרבים, ומשנתנו מתירה לצאת בכבול בחצר ראו להלן; ולפירוש כל המונחים הללו ראו לעיל, משנה א. בפאה נכרית – הפאה הנכרית שימשה לכיסוי ראש האישה בשערותיה של אישה אחרת, ומשום כך היא נחשבת לאבזר לבוש או כלי. הירושלמי מגדיר אותה כך: "כל שהוא תושב בשיער, נקרא פאה" ח ע"ב. הווי אומר שמדובר גם בחוטים וברצועות הנזכרים במשנה א, אלא שמשנתנו מדברת במקרים דומים לאלו שבמשנה א' אך לא זהים להם. מכאן שהפאה היא שם כולל לכל כיסוי של ראש, כעולה גם משני מקורות בתלמוד הבבלי בבלי, נזיר כח ע"ב; ערכין ז ע"ב. משנתנו מתירה לצאת בפאה נכרית בשבת משום שהיא מהודקת היטב לראש ואין חשש שתסיר אותה האישה.

8 בפרק יז של מסכת זו, נחלקים התנאים בשאלה אם מותר לטלטל בשבת כיסויי כלים אם לאו, וזה לשונה: "כל כסויי כלים שיש להם בית אחיזה נטלים בשבת. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? בכסוי קרקעות. אבל בכסוי כלים, בין כך ובין כך נטלים בשבת" פי"ז מ"ח. המחלוקת האמורה במשנה זו היא בשאלת מכסי סירים ניידים שאין להם ידית: לדעת רבי יוסי, מותר לטלטלם בשבת; ולדעת חכמים, אסור לטלטלם. בירושלמי נאמר שדין פאה נכרית כדין מכסה כלי שאין לו בית אחיזה. ונחלקו האמוראים בשאלה אם האדם נחשב כקרקע, ולדעת הכול אסור לטלטל פאה נכרית בשבת; או שמא הוא נחשב ככלים, ואז יש מחלוקת בשאלה אם מותר לטלטל את הפאה הנכרית בשבת ח ע"ג. מכל מקום, רוב הדעות שנאמרו בירושלמי סוברות שהלכה כרבי יוסי, ומשנתנו כר' יוסי, המתיר לטלטל כיסוי של כלי נייד אף שאין לו בית אחיזה.

9 ואולם נראה ברור שהדמיון בין האדם לכלי אינו מוחלט, וספק רב אם אמנם יש מי שחושב שהאדם הוא כקרקע. זאת ועוד, לשון ניטלים האמור בכלים משמעו שמותר להסיר את מכסה הסיר, משום שדין מוקצה אינו חל עליו, אך אין כל ספק שאסור לטלטלו במקום שאין בו עירוב. לעומת זאת, ניטל האמור במשנתנו משמעו שמותר להלך בפאה נכרית בשבת ברשות הרבים. נקל להבין אפוא מדוע הבבלי אינו עומד על הקשר בין המשניות, שהרי מדובר בקשר מילולי בעלמא.

10 שבחצר – זוהי מילת המפתח להבנת המשנה. השאלה היא במה מותר לצאת לחצר בשבת: האם רק בפאה נכרית? או שמא גם בכבול? ואולי גם בכל התכשיטים הנזכרים במשנה? לפי פשוטם של דברים, בניגוד למשנה א, משנתנו עוסקת כולה בהיתר לטלטל בחצר וממנה עולה כלל: אם האבזרים אינם קשורים, אסור לטלטלם גם בחצר שמותר לטלטל בה, משום החשש שתוציאם האישה בשוגג לרשות הרבים; אבל אם הם קשורים, מותר לטלטלם בחצר. כך כנראה הובנו הדברים בתלמוד הירושלמי ח ע"ג, ואילו התלמוד הבבלי מביא את שני הפירושים בלא להכריע ביניהם, וזה לשונו: "אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נוכרית. רב ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל אמר: הכל ככבול" סד ע"ב. אבל יש להודות שעיון במשנה א ובמקבילותיה מלמד שמה שלא נאסר בה, נראה שמותר לצאת בו בלא הגבלה, וההלכה שמותר לצאת בו רק בחצר נראית כתוספת מאוחרת או כהחמרה.

11 במדרש שהבאנו לעיל, מצויה הבחנה נוספת: כל מה שנאמר שאסור לצאת בו, "ואם יצתה אינה חייבת חטאת", אמור "בזמן שיצתה בהן בתוך הבית. אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים". במקבילה מדרשית אחרת נוסף: "לא תצא... ואם יצאה בהן לרשות הרבים, חייבת חטאת. אבל לתוך חצרה פטורה". ואם אמנם המדרש שלפנינו משקף מסורת אמוראית, יש להניח שכוונתו לומר שאסור לאישה לצאת באבזרים אלו לחצר בשבת, אך אם יצאה, היא פטורה מלהביא חטאת. כל זה אמור באבזרים הנזכרים במשנה א, וממילא משנתנו עוסקת בדברים שמותר לצאת בהם לחצר בשבת. אך אם מדרש זה משקף מסורת תנאית, סביר להניח שלשון פטורה משמעו שהדבר מותר. נמצא שמותר לצאת בכל אחד מן האבזרים הנזכרים במשנה א, וממילא משנתנו מתירה לצאת בשבת לרשות הרבים באבזרים הקשורים לגוף האדם, פרט לכבול ולפאה נכרית שמותר לצאת בהם רק בחצר. הלשון הכללי האמור בירושלמי, "כל מקום שאמרו: לא תצא, ואם יצתה חייבת חטאת - אסור לצאת בו בחצר. כל מקום שאמרו: לא תצא, ואם יצתה אינה חייבת חטאת - מותרת לצאת בו בחצר" ז סע"ד, תומך בהצעתנו הראשונה לפירוש המדרש: אם יצאה בשבת לחצר באחד מן הדברים הנזכרים במשנה א, אסור אבל פטור, המשקף בדרך כלל מסורת אמוראית.

12 לסיכום. קשה להכריע בשאלה אם ההיתר לצאת באבזרים שנמנו במשנתנו חל רק על החצר או שהוא כללי. מכל מקום, ודאי שההיתר לצאת בכבול ובפאה בשבת מוגבל לחצר. נוסף על הדעות שבמשנתנו, יש לציין גם את דעת רבי אליעזר או רבי שמעון בן אלעזר או שניהם, שמותר לצאת באבזרים הללו גם לרשות הרבים, כשם שהותר הדבר במשנה א.

13 ובמוך שבאזנה – שיירי אריגים, מעין צמר גפן של ימינו, שנהגו לתחבם באוזן כואבת. ובמוך שבסנדלה – שיירי אריגים המשמשים לריפוד הסנדל. ובמוך שהתקינה לה לנידתה – מילת לה נוספה בגיליון כתב היד, אך היא נראית מיותרת. מדובר במוך שנהגו הנשים לתחוב במקום התורפה כדי למנוע את נזילת הדם, כדי שלא תיטנף רש"י. ואולם אפשר שמדובר במנה רזרבית של מוך שנהגו הנשים לשאת עמהן למקרה שתגבר נזילת הדם או שיהא צורך בהחלפת המוך המטונף, וכנראה נהגו לקשור את המוך הרזרבי לגוף, אולי לרגל. מכאן נראה שמותר לצאת בכל אלו גם לרשות הרבים, שהרי אין חשש שתוציא את המוך או תיטלנו לידיה משום שהוא מאוס. ואולם הבבלי מציב תנאי מגביל ליציאה במוך בשבת, שהמוך צריך להיות קשור לירכיה, אלא שתנאי זה אינו מקובל על הכול. מכל מקום, אנו רואים שמותר לצאת במוך בשבת גם לרשות הרבים, בתנאי שיהא מונח יפה במקומו בגוף האישה. בשני דפוסים קדומים של הבבלי דו, דש נוסף: "שהתקינה לה בנרתיק". מילים אלו אינן חלק של הנוסח המקורי, אלא פירוש לדברי הבבלי, שניתן אף להתקין כלי ולקשור אותו לגוף האישה או להטמינו בבגדיה. מגמות ההחמרה מסתמנת רק בתלמוד הבבלי, ואילו אמוראי ארץ ישראל פירשוהו בצורה מקילה יותר, כפי שראינו לעיל. בירושלמי נאמר ש"דבר שהוא טמון מותר" ירו', פ"ו ה"א, ז ע"ד, כלומר כל דבר הטמון בגוף האישה מותר לצאת בו בשבת, אף אם אינו קשור לגופה. ונעיר שהירושלמי אינו מזכיר הוצאת מנה רזרבית של מוך.

14 בפלפל – הנשים נהגו לטמון בפיהן פלפל כדי להפיג ריח רע הנודף ממנו. ובגרגר מלח – בבבלי נאמר שהמלח ניתן בפה נגד דורשיני, כלומר כאב שינים, וידוע שהמלח עשוי להפיג כאבי שיניים. ובכל דבר שתתן לתוך פיה, בלבד שלא תתן כתחילה בשבת – הלכה מחמירה זו, האוסרת להניח בפה חומר להפגת כאבים, היא חלק מסדרת הלכות האוסרות ליטול תרופות בשבת. איסור זה אינו משום טלטול, אלא משום רפואה. על כן, אם האיסור ליטול רפואה אינו קיים, כגון שנתנה אותה בפיה בערב שבת, נותרת רק שאלת הטלטול. לכן אם נפל לא תחזיר.

15 שן תותבת – שן מלאכותית. השיניים התותבות של אותם ימים לא היו יציבות, וחששו חכמים שאם יתירו לאישה לצאת בשן תותבת בשבת, היא עלולה להוציאה מפיה ולשאתה בידה כדי שלא תאבדנה, ותבוא לידי טלטול. מדברי הירושלמי, האומר שהשן נעשית על ידי נגר, עולה שהשיניים הפשוטות היו עשויות עץ. ושן שלזהב – שן תותבת של זהב העשויה לנוי. התלמוד מספר על רבי ישמעאל שרצה ליפות כלה, והחליף את שינה התותבת בשן זהב בבלי, נדרים סו ע"ב. לפי התוספתא, שן זהב שנטמאה מזין עליה במקומה, ומכאן שנחשבה כמחוברת דרך קבע לגוף תוס', כלים בבא מציעא פ"ג הט"ז. רבי מתיר, וחכמים אוסרין – יש להניח שנחלקו רבי וחכמים בשאלת הסיכוי שתתרופף השן ותיזח ממקומה ותיפול או שתשלפנה האישה ממקומה כדי להראותה לחברותיה. בבבלי נאמר שמותר לכל הדעות לצאת בשן של כסף, משום שהיא קבועה יפה בפה ואף אין חשש שתשלפנה האישה כדי להראותה לחברותיה סה ע"א. נמצא ששן תותבת רגילה הייתה עשויה עץ ושהיא זמנית ועשויה ליפול, ואילו שן של זהב הייתה יציבה יותר. בחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל נתגלו ארבע שיניים תותבות עשויות ברונזה. רוזנפלד וחבריו, שפרסמו את הממצא, סברו שנמנעו באותם ימים מעשיית שיני זהב בגלל גזרת השלטון שלא לקבור זהב עם המתים. ברם, נחשפו בקברות בארץ עשרות תכשיטי זהב, וברור שחוק זה נותר בבחינת הלכה ואין מורין כן. נראה שהמניעה היחידה לעשיית שיני זהב הייתה מחירן היקר איור 56.

16 מכל מקום, העובדה שהמשנה מדברת רק על שן תותבת לאישה והחשש לשליפתה או נשירתה מעידה שהשיניים התותבות הותקנו באותם ימים בעיקר מטעמים אסטתיים ושנמנעו מלאכול בהן. השן התותבת נועדה למנוע את עיוות הפנים ולסייע בעיצובם. גם בעולם הרומי, מילאו השינים התותבות תפקיד דומה. הגברים לגלגו על שיני הנשים והאשימו אותן במרומז בראוותניות, אך נראה שהנשים סברו שהשיניים התותבות חשובות להן יותר מהשמצותיהם של בני המין השני.

17 מחלות השיניים בעולם הקדום היו חמורות ביותר, אך דרכי הריפוי שלהן מצומצמות. גרעיני החיטה נטחנו ברחיים של אבן. גרגירי אבן נתערבו בקמח ושחקו את שיניו של כל מי שאכל פת שנאפתה מקמח זה. בשלדים רבים שנבדקו אובחנו שיניים חסרות. ומאחר שהפתרון הרפואי הטוב, התקנת שן תותבת קבועה של זהב, היה יקר, פותחת משנתנו בפתרון הזול והזמני, שן תותבת של עץ, ורק אחר כך מדברת על הפתרון היקר והקבוע, שן תותבת של זהב.

18 לפי הפשט, "שן של זהב" הוא הסבר לנאמר קודם, "שן תותבת". ואולם אפשר להבין גם שחכמים סוברים שלא תצא אישה בתותבת עץ ואפילו היא מצופה זהב. להלן נראה שיש מקום להבחין בין שן תותבת רגילה לשן תותבת של זהב, כפי שפירשו הרי"ד והרשב"א ואחרים, וכך נמנעת הכפילות שבמשנה שן תותבת ושן של זהב. יש הסבורים שמדובר בשתי תותבות שונות של עץ ושל זהב ושהמחלוקת בין רבי לחכמים היא רק בעניין תותבת של זהב. בעל "מלאכת שלמה" אומר שיש טעם כפול לאיסור לצאת בתותבת בשבת: שמא תשלוף האישה את השן כדי להראותה לחברותיה ושמא ילעגו לה חברותיה על השן הבולטת, ותבוא האישה לשלפה ממקומה מחמת הבושה. דומה שהשאלה במשנה אינה החשש שתשלוף האישה את השן, אלא אם השן חוליה קבועה ומחוברת או תוספת חיצונית לצד החשש שאם תיפול השן, תישאנה האישה בידה, והמחלוקת היא בשאלה אם יש לחשוש לנפילת השן.

19 לכאורה, יש מקום להבדיל שני מיני הבדלות: בין שן זהב קבועה, שאין חשש שתיפול, לבין שן עץ, שהיא פחות קבועה ועשויה ליפול; וכן בין שן של עץ, שאינה עשויה לנוי, לבין שן של זהב, שהיא עשויה לנוי, והאישה עלולה להוציאה כדי להתגאות בה לפני חברותיה. הבדל אחר יסודו בפירוש שמו של התכשיט "עיר של זהב", שהעלה בו הבבלי את האפשרות שמותר לאישה חשובה לצאת בתכשיט יקר, אך לא לאישה פשוטה נט ע"א. אם כן, אולי היה מקום להבחין אף כאן בין שן רגילה לשן של זהב, ולומר שמותר לצאת בשן של זהב בשבת, משום שרק נשים עשירות יש להן שיני זהב. ואולם אין מקום לכל ההסברים הללו, משום ששן של זהב האמורה במשנתנו היא רק דוגמה לשן תותבת.

20 ומאחר שרבי הוא עורך המשנה ומעצבה, אין זה רגיל שיבואו דבריו בה, וכל הרוצה ללמוד את תורתו של רבי ילך אל התוספתא או אל הברייתות או אל מדרשי ההלכה והתלמודים. הדבר נובע מצורת הלימוד של קדמונינו: כל חכם אמר דעה מסוימת בשם רבו או בסתם, ואז היא מבטאת את דעתו. שיטה זו נהוגה בעיקר כשאין מחלוקת בעניין האמור או כשעורך אותה משנה קדומה לא הביא את דברי מי שחלק עליה. על כן, עלינו להסיק שהפתיחה שלפנינו, "רבי אומר" מציינת משנה שנמסרה על ידי אחד מתלמידיו, האומר שכך שמע מפי רבי יהודה הנשיא.

21 ציון דעתו של רבי בא במספר מועט של משניות, בדרך כלל בזיקה לתקנות חשובות שחידש שביעית פ"ו מ"ד. אף אזכורים מעטים אלה הם תוצאה של עריכה מאוחרת לימיו של רבי.