משנת ארץ ישראל על משנה שבת ג׳:ג׳

3 אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתיתגלגל – גלגול הוא מונח כללי לבישול קל: יש גלגול חיטים ויש גלגול עיסה, שמשמעם תחילת האפייה וכן ערבוב המים בעיסה משנה, חלה פ"ג מ"א-מ"ג; שם מ"ה, ועוד. זיתים מגולגלים הם זיתים שנכבשו במלח כבישה קלה עדויות פ"ד מ"ו. ביצה מגולגלת היא לפי ההקשר שלפנינו ביצה שנתבשלה בישול קל בביותר. נהגו להניח את הביצה בצד מיחם המים שעמד על התנור ובו מים חמים. במשנה הקודמת נידונה השאלה אם מותר להשאיר את כלי המים על הכירה או התנור, וראינו שבית הלל מתירים לעשות כן, ולפי דברי רבי יהודה ומשנתנו, גם בית שמאי מתירים את הדבר במקרים מסוימים. מכל מקום, גלגול הביצה אסור משום בישול בשבת אף שמדובר בבישול קל. ולא יפקיענה בסודרים – פק"ע משמש בלשון חז"ל בהוראת 'עטיפה', כגון: פקיעי עמיר המציין גוש של גבעולים סבוכים זה בזה שבת פ"כ מ"ב; פקעת חוטים, סליל של חוטים. ואשר לשימוש בפועל זה במשנתנו, הרי שמדובר בעטיפת ביצה בשבת בבגדים שחוממו על התנור מערב שבת. ר' יוסה מתיר – נראה שרבי יוסי אינו רואה בגלגול ביצה בשבת משום בישול, שהרי אין שינוי של ממש במרקמה של הביצה, ואף ייתכן שהוא מקל בעניין בישול בשבת בכלל ולא רק בעניין ביצה מגולגת. נראה שהבישול עצמו נאסר, אך כמה מספיחיו הותרו. ואכן, רבי יוסי הוא אבי ההיתר להשאיר על האש תבשיל המצטמק ורע לו, ואפשר שהוא נוהג כשיטה הנזכרת בפרק הראשון במשנה י, האומרת שמותר להשאיר על האש אוכל שהתבשל כל צורכו או שנתבשל בישול מועט דוגמת "מאכל בן דרוסאי". ברם, כפי שכבר אמרנו לעיל, העיקרון של תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי אינו נזכר במקורות התנאיים הארץ ישראליים. אף ראוי להזכיר כאן את שיטת הרשב"א ואחרים, הסוברים שרבי יוסי מתיר רק להפקיע בסודרין אך לא לגלגל בצד המיחם, וממילא היתרו מצומצם מאוד.

4 ולא יטמננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתיצלה – התלמודים מביאים שני הסברים לדברי משנה זו. הראשון מסביר את המשנה לאור העיקרון שנידון לעיל, שההטמנה בעפר או בחול נועדה לבישול קל של הביצה, והדבר אסור, ואף רבי יוסי מסכים שאסור להטמין בעפר, משום שביצה מעין זו עשויה להתבשל יותר מביצה שהיא מגולגלת. פירוש זה מחייב להניח שבישול בחום השמש נחשב בישול מעשה ידי אדם. לפי ההסבר השני, המשנה עברה לדון בנושא חדש, ועתה היא עוסקת בשאלה שנחלקו בה חכמים ורבי שמעון: האם מותר לעשות חריץ בשבת שלא לצורך הגומה חכמים אסרו לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה, ורבי שמעון התיר לעשות מלאכה מעין זו. לכן, רבי שמעון מתיר לגרור מיטה בשבת, אף על פי שהיא חורצת חריץ בקרקע, משום שהחריץ הוא תוצר לוואי של הגרירה ואינו מטרתה העיקרית; ואילו חכמים אוסרים את הדבר. ומעין זה בענייננו: אמנם הטמנת הביצה מותרת, אך אסור להוציאה מן העפר, משום שהוצאתה יוצרת גומא או חריץ בקרקע.

5 התלמוד הבבלי מביא את שני ההסברים: האחד, "מפני שמזיז עפר ממקומו"; והשני "תולדות חמה", בישול בלתי ישיר בחום השמש. לפי התלמוד הבבלי, הנימוק של הזזת עפר בא להסביר מדוע רבי יוסי אינו חולק גם על הלכה זו שבמשנה. ברם, ניכר שהסבר זה עומד לעצמו, ולא רק לשיטת רבי יוסי. גם הירושלמי מביא את שני הפירושים, ומוסיף שלפי הנימוק שאסור לעשות כן מפני שמזיז את העפר, כלומר עשיית חריץ, "סלקת מתניתין", כלומר נסתיים הדיון בעניין זה במשנתנו, והמשנה הבאה עוסקת בנושא חדש. אולם לפי ההסבר שהדבר אסור משום בישול בחמה, משנתנו והמשנה שלאחריה עוסקות בנושא אחד, בישול קל בשבת. שני התלמודים מביאים ברייתא האומרת שרבן שמעון בן גמליאל מתיר לגלגל ביצה על סיד רותח, כלומר על גג בית המטויח בסיד, אך לא על עפר רותח, אף שביום חם הסיד שעל הגג רותח ממש ולעתים אף מבעבע. אין ספק שברייתא זו מדברת באיסור עשיית החריץ, אך הבישול עצמו מותר, כשיטת רבי יוסי, ואפשר שההיתר אף מופלג יותר מזה שבשיטת רבי יוסי. וכפי שכבר ראינו לעיל בפירושנו למ"א, יש תנאים המקילים יותר בעניין בישול בשבת, שגישתם זו הכתיבה את ההלכה במשנה י שבפרק א, ונראה שגם רבן שמעון בן גמליאל מהלך בדרך זו.

6 ואולם מבחינת המבנה של משנתנו, קשה לכלול בה את עניין עשיית החריץ, משום שאינה נושא פרקנו. התלמודים העלו פירוש זה מתוך שהכירו את הבעיה ובגלל ברייתת רבן שמעון בן גמליאל, שעשיית החריץ היא חלק מן המערך ההלכתי שלה. במשנתנו כפשוטה, עניין הזזת העפר אינו חלק מן הדיון, ובוודאי שאינו מטרת הדיון. המשנה דנה בעניין זה רק מנקודת המבט של הבישול, מבלי לתת דעתה על שאלת הזזת העפר, וברור שיש בדרך פרשנות זו קושי מתודולגי. ייתכן גם שיש מקרים של הטמנה בעפר שאין בהם חשש להזזת עפר, כגון הטמנה בעפר דרכים, אך לא בדרך אלא בחצרו, שהיא הטמנה רגילה, ומותר לפנות את העפר במקרה זה.

7 מכל מקום, יש במשנה מחלוקת אם הגלגול הוא משום בישול. במשנה הבאה נידון עניין בישול בשבת מנקודת מבט זו.