משנת ארץ ישראל על משנה שבת כ״ב:ה׳

5 הרוחץ במערה – מערה הוא שיבוש של בערה, כלומר מימיו החמים של אחד ממעיינות המרפא שבחוף הצפון מזרחי של ים המלח לעיל איור 90. וכבר הירושלמי שמי מערה דומים למי טבריה, כלומר מים חמים פ"ג ה"ד, ו ע"א. הנוסח הנכון הוא במי מערה, בהקבלה אל מי טבריה, אלא שרוב עדי הנוסח גורסים כגרסה שלפנינו, במערה. קשה להניח ששיבשו מעתיקים את הנוסח הפשוט במי מערה, ולפיכך יש להניח שהגרסה הנכונה היא זו שלפנינו "במערה" כלומר בבערה שם מקום מים חמים. או במי טבירייה – חמי טבריה היו ידועים בכל המזרח התיכון כחמי מרפא. רבים הגיעו למקום למטרות הנאה וריפוי, ובית המרחץ היה מן הסתם משוכלל ביותר. בטבריה עצמה נחפר בית מרחץ עירוני גדול, כמוהו היה בכל פוליס רומית. בית מרחץ אחר, של מי גופרית, שכן ליד חמי המרפא בחמת טבריה של ימינו. בית המרחץ נבנה ליד בית הכנסת הגדול, והיה בסביבה יהודית מובהקת.

6 בדרך כלל, אסור להתרחץ בבית מרחץ בשבת, וגם אסור להתרחץ במים שחוממו בשביל ישראל. חמי טבריה הם דוגמה לבית מרחץ שרגילים להתרחץ בו בשבת. הרחצה בשבת במי טבריה נידונה הרבה במקורותינו: תחילה החמירו חכמים ואסרו את הדבר, אך התירוהו במשך הזמן. המשנה מתארת את השלב האחרון, כשהותר להתרחץ במי טבריה, ואף הותר להביא אלונטיות =מגבות לבית המרחץ. כמה מן הראשונים אף פירשו שהלשון הרוחץ במערה אינו מתיר את הרחצה אלא בדיעבד בלבד. לכתחילה אסור להתרחץ בהם בשבת, אך אם רחץ, מותר לו להסתפג. וייתכן שהגיעו לדקדוק זה משום שסברו שמדובר במים שחוממו בשבת, אך מי בערה ומי טבריה הם לכתחילה חמים, והותר לרחוץ בהם בשבת, כך פירשו רי"ף ורמב"ם, ופירושנו לצירוף מי בערה מוכיח את עמדתם. מבחינה לשונית "הרוחץ" ו"החושש בשיניו" פי"ד מ"ד, "הצד צפור" פי"ג מ"ה, "הקורע בחמתו" פי"ג מ"ג, "הזורק" פי"א מ"א ודומיהם מציינים פעולה שנעשתה בדיעבד, אבל איםן להסיק מכך שלכתחילה הדבר אסור, אלא שלפנינו סגנון רווח במשנה לציון מעשה שנעשה לכתחילה.

7 מסתפג אפילו בעשר לונטיות – לונטית/אלונטית היא מגבת, והמשנה מניחה שמותר לטלטלה בשבת, אך זאת כמובן רק אם יש עירוב בעיר. היו תקופות שנחשבה טבריה לעיר מוקפת חומה, אלא שעדיין ראוי לברר את תולדותיה, אך אין כאן מקום להאריך. ברם, כפי שנראה להלן, אין מדובר בטלטול האלונטית ברשות הרבים. לא יביאם בידו – אסור להחזיר את האלונטית למקומה, משום שהיא ספוגה במים ויש חשש שיסחוט אותם ממנה אגב נשיאתה. מבחינה ריאלית, לא נראה שישאיר אדם את המגבת בבית המרחץ, אלא אם מדובר במגבת השייכת לבית המרחץ. ממקורות אחרים נמצאנו למדים שלבלן, פועל בית המרחץ, היו מגבות בחלון או בארון קיר בבית המרחץ. עתה ברור מדוע משנתנו מדברת רק על חשש הסחיטה, אך אינה עוסקת בשאלת הטלטול. הבבלי מביא מחלוקת תנאים בשאלה אם מותר לרוחץ להחזיר את האלונטית לביתו. נראה שהמחלוקת צמחה על רקע בתי מרחץ פשוטים יותר, שבהם לא חילקו מגבות, והתעורר הצורך בהם להתיר להחזיר את המגבת לבית.

8 אבל עשרה בני אדם מסתפגים בלנטיות אחת פניהם ידיהם ורגליהם – מותר אפילו לעשרה בני אדם לנגב את פניהם ואת ידיהם ורגליהם במגבת אחת, אף על פי שתספוג מים רבים. מביאין אותם בידם – אף על פי שהמגבת עשויה להיות רטובה וספוגת מים, ונראה שהטעם להיתר הוא שאם כמה בני אדם מתרחצים יחד, הם מזכירים זה לזה את איסור הסחיטה, וכך פג חשש הסחיטה. נוסף לכך, משעה שהותרה הרחצה, היה צורך להתיר גם פעולות הכרוכות בה, כי בלעדיהן לא ייתכן לקיים כהוגן בשבת את הסדרים המקובלים בבית המרחץ.