משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ז:ד׳

4 כל הכלים הניטלים בשבת – כן הוא נוסח המשנה במשניות הנמנות עם הענף הא"י בלא הפתיחה: "רבי יוסי אומר", וכן הוא גם פעם אחת בתלמוד הבבלי בשבת: "אבל מוקצה מחמת חסרון כיס, אפילו רבי שמעון מודה. דתנן: כל הכלים ניטלין בשבת" קנז ע"א. ומעין זה גם בדברי רבנו חננאל: "דתנן סתמא, לדברי הכל: כל הכלים ניטלין" שבת קכג ע"ב. אולם במשנת הבבלי: "רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין". וכן בסוגיית הבבלי בעירובין: "תנא קמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: כל הכלים ניטלין" לה ע"א, וכן בדפוסי המשנה מדפוס ראשון ואילך, ובציטוטי ראשונים. ברם, מן התוספתא משתמע ששנתה את משנתנו בסתם ולא בשם רבי יוסי. וזה לשונה: "בראשונה היו אומרין: שלשה כלים ניטלין בשבת... עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת" פי"ד טו ה"א, ובהמשך אומר רבי יוסי על הכלים שנאסרו: "אף צפורן גדולה". נמצא שהלכת "כל הכלים ניטלים" היא בסתם, ולא מדברי רבי יוסי. שתי המסורות מאוששות במקורות, ואין להעדיף אחת על פני חברתה.

5 התוספתא מוסרת את תהליך התפתחות הלכה זו. וזה לשונה: "בראשונה היו אומרין: שלשה כלים ניטלין בשבת". כלומר, בראשונה היו אסורים בטלטול בשבת כל הכלים המשמשים למלאכות אסורות, שמקצתם נפרטו במשנה ב, אך חזרו והתירו להשתמש רק בשלושה מן הכלים המשמשים גם למלאכה שאסור לעשותה בשבת. ואלו הם: "מקצוע של דבילה, וזומא לסטרון של קדירה, וסכין קטנה שעל גבי שלחן. שלושתם כלים שאמנם ניתן לעשות בהם מלאכה אסורה אבל בעצם מרבית מלאכתם להיתר. נמצאנו למדים שבעצם לא השתמשו בכלים בשבת לכל מלאכה היא. מדוע הותרו שלושה כלים אלו דווקא? קשה להשיב. על כל פנים נאסר בשבת להשתמש בכלים. חזרו להיות מוסיפין והולכין, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת" תוס' ?שם, שם. בבבלי מובאת הברייתא בשינוי נוסח: "התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו..." קכג ע"ב.

6 מסתבר שלפנים חל האיסור רק על כלים המשמשים לעשות בהם מלאכות אסורות. אבל כלים שאין חשש שישתמש בהם האדם למלאכות אסורה בשבת, כגון קערות ושולחנות שהיו שמים לפני המסובים לסעודה וכיוצא באלו, היה מותר להשתמש בהם בשבת. במשך הדורות, הלכו והתירו לטלטל כל כלי. נמצא שמשנתנו, האומרת ש"כל הכלים ניטלים בשבת", נתגבשה לאחר שהותרו כל הכלים. חוץ מן המסר הגדול – המסור הגדול המיועד לניסור קורות. ויתד שלמחרישה – העשוי מתכת, ואף הוא כלי עבודה גדול, בתנאים רגילים אין מה לעשות בו אלא לשם חריש, וחריש כמובן אסור בשבת.. מפרשי המשנה מסבירים את האיסור בהיותם כלים שמשתמשים בעלי מקצוע המקפידים שלא יתקלקלו, והם עצמם אינם משתמשים בהם למלאכה אחרת. אך ההסבר איננו מתאים למחרישה שהיא מלאכה שכל בעל שדה מבצעה בעצמו. נראה יותר לומר שהכלים הללו לא הותרו לשימוש בשבת מפני שהם גדולים במיוחד, ואין משתמשים בהם אלא לאיסור, וטלטולם בשבת נראה כמעשה הכנה ליציאה לעבודה איור 108.

7 באותה הלכה בתוספתא אומר רבן שמעון בן גמליאל: "אף האיגן =אוגן=עוגן של ספינה... רבי יוסה אומר: אף צפורן גדולה =מוט ברזל ששימש לעקירת סלעים בתהליך הסיתות". שני הכלים הללו אין חשש שיתקלקלו, והם אסורים בשבת רק מפני שהם כלים גדולים וכבדים שאינם ניטלים אלא למלאכה האסורה בשבת.

8 העוגן הפשוט היה אבן גדולה נקובה בחלקה העליון כדי לקשור אליה את החבל המשתלשל מן הספינה. ברם, לפי הכינוי שניתן לו, ציפורן, נראה שמדובר בעוגן של מתכת משוכלל, שהוא מעין צינור מתכתי גדול ובראשו וו גדול מעוקל, ועתים גם שניים או שלושה, כדי שתקובע הספינה לקרקעית הים איור 109.

9 כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך – מותר לטלטל את כל הכלים בין שיש צורך בהם לעשיית מלאכה מותרת בשבת ובין שאין בהם צורך לעשיית מלאכה מותרת בשבת. בשני התלמודים חלוקים אמוראים בהגדרת טיבה של מלאכה לצורך ושלא לצורך. בירושלמי, חלוקים בעניין זה רבי יוחנן ורבנן דתמן: "חד אמר: לצורך – לצורך גופו; שלא לצורך – שלא לצורך גופו", והאחר אומר: "לצורך – לצורך גופו ולצורך מקומו; שלא לצורך – שלא לצורך גופו ושלא לצורך מקומו" טז ע"ב. בתלמוד הבבלי חלוקים בעניין זה רבה, ואביי מסכים עמו, ורבא. לדעת רבה, לצורך - דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו; ושלא לצורך - דבר שמלאכתו להיתר, אבל רק לצורך מקומו, או דבר שמלאכתו לאיסור, אך האדם צריך את החפץ גופו, אבל לא את מקומו. לדעת רבא, לצורך - דבר שמלאכתו להיתר, בין לצורך גופו בין לצורך מקומו; ושלא לצורך - אפילו מן החמה לצל, אך דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו, מותר לטלטלו, אבל לא מן החמה לצל.

10 רבי נחמיה אומר: אינן ניטלים אלא לצורך – לפי הפירוש הראשון בירושלמי, רבי נחמיה מתיר לטלטל רק לצורך גופו; ואילו לפי הפירוש השני, רבי נחמיה מתיר לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל לא נטילה בעלמא. ולפי הסוגיה בבבלי: לדעת רבה, מותר לטלטל אפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו, אך לא לצורך מקומו; ואילו לדעת רבא, רבי נחמיה מתיר בדבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו, אך לא מן החמה לצל.

11 בתוספתא, בהמשך אותה הלכה, נתפרטו דברי רבי נחמיה: "ר' נחמיה אומר: אפילו טלית, אפילו תרוד, אין ניטלין אלא לצורך". ובבבלי שבת: "דתניא: רבי נחמיה אומר: אפילו תרווד, ואפילו טלית, ואפילו סכין - אינן ניטלין אלא לצורך תשמישן" קמו ע"א. כלומר הגבילו חכמים את ההיתר בשני דברים: שטלטול הכלי בא לצורך מלאכה מותרת ושהשימוש הרגיל בכלי הוא לצורך דבר המותר בשבת.

12 ועוד נאמר בתוספתא: "רבי לעזר אומר: בית שמיי אומרים: אין ניטלין אלא לצורך; ובית הלל אומ': לצורך ושלא לצורך", ובכ"י ערפורט ולונדון הדברים נמסרים בשם : "ר' שמעון בן אלע' =אלעזר"; ואילו בדפוס ראשון: "רשב"ג אומר". בתוספתא ביצה נאמרה בשם רבן שמעון בן גמליאל מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין קרוב למחלוקתנו פ"א הי"א. אף הסוגיה בירושלמי השוותה את דברי רבי נחמיה למחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל, ודברי רבי נחמיה במשנתנו ומשנה ב, שנשנתה בסתם כרבי נחמיה, הם כדעת בית שמאי ירו', פי"ז ה"ב, יו ע"ב.

13 ברור שההלכה בדבר האיסור לטלטל חפצים בשבת, מוקצה בשפת ההלכה המאוחרת, עברה כמה שינויים. יתר על כן, ברור גם שההתפתחות לא הייתה אחידה מבחינה משפטית. המסורת המספרת "היו מתירין והולכים", משמעה שהותר במשך הזמן לטלטל כלים מסוימים בשבת בלא שנקבעה קודם לכן שיטה משפטית אחידה. זאת ועוד. אין חובה לומר שהמתירים היו חכמים דווקא, וייתכן שמדובר בהכרעות של הציבור, וחכמים ניסו לאגדם למסגרת משפט שיטתי.