משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ז:ב׳

2 משנתנו היא המשך למשנה הקודמת, שהורתה ש"כל הכלים ניטלים בשבת", והיא מתירה להשתמש אף בכלים המיועדים למלאכות אסורות לצורך מלאכות המותרות בשבת.

3 נוטל אדם – בשבת. קורנס – פטיש. לפוצע בו אגוזים – הכתיב בכי"ק לפוצע, אך לפי הניקוד לְפַצֵּעַ. סוגיית התלמוד הירושלמי מפרשת: "הא שלא לפצע בו, לא". כלומר, מותר להשתמש בקורנס בשבת רק כדי לעשות בו מלאכת המותרת בשבת. והירושלמי מסיק: "מתניתא דרבי נחמיה. דאמר רבי נחמיה: אין ניטלין שלא לצורך" טז סע"א. ונאמר בתוספתא: "רבי נחמיה אומר: אפילו טלית, אפילו תרוד, אין ניטלין אלא לצורך" פי"ד טו ה"א. מחלוקת זו יסודה במחלוקת קדומה בין בית שמאי לבית הלל. מפשוטה של המשנה ומפירושו של הירושלמי משתמע שהקורנס הוא כלי לעבודה אסורה בשבת, וכן עולה גם מלשון הבבלי המדבר על קורנס של נפחין, וכן גם בהמשך המשנה. בתלמוד הבבלי ביקשו לפרש את משנתנו כמתירה להשתמש רק בקורנס של אגוזין אך לא בשל נפחין, אלא שהפירוש נדחה בגלל הדוגמאות האחרות המובאות במשנה קכב ע"ב - קכג ע"א. אם אנו מגיעים למסקנה שהקורנס הוא קורנס של נפחים, נמצא שהמשנה מחדשת הלכה, שמותר לטלטל כלי מגושם וכבד המיועד לעבודה האסורה בשבת לצורך מלאכה קלה כפציעת אגוזים, המותרת בשבת.

4 קורדוס לחתוך בו את הדבילה – הקרדום והמעצד והכשיל הם שלושה כלים דומים: לכולם ידית וראש, והן משמשים לכריתת עצים או סיתות אבנים. ההבדל בין הכשיל לבין המעצד מוסבר בתלמוד הבבלי כך: "אמר רבא: באתרא דתנא דידן איכא תרתי חציני. לרבתי קרי לה כשיל, ולזוטרתי קרי לה מעצד. באתרא דתנא ברא חד הוא דאיכא, וקרו לה מעצד =במקומו של התנא שלנו, יש שני סוגי כלי עבודה, לגדול קוראים כשיל ולקטן מעצד. במקומו של התנא השני, כלי אחד הוא, וקוראים לו מעצד" בבא קמא קי"ט ע"ב. ההבדל בגודלם של הכלים עולה גם מסדרת הלכות תנאיות בבא קמא פ"י מ"י.

5 המעצד הוא קרדום קטן יחסית שנשאו עמהם החיילים הרומיים בדרך הקבע. לכן נאמר במשנה: "יד המעצד של לגיונות טפחיים" כלים פכ"ט מ"ו איור 100.

6 הקרדום

7 הקרדום/קרדם נזכר הרבה במקורותינו, ובעיקר בשני הקשרים: האחד, ככלי לביקוע עצים; והשני, ככלי לחיתוך בחקלאות. נוסף על כך הוא נזכר ככלי בשימוש כללי. מכלל המקורות שהוא נזכר בהם, עולה שהיו שלושה או ארבעה סוגי קרדומות: לניכוש ולחיתוך, לביקוע עצים ולעידור. בחקלאות משמש הקרדום לחפירה או לחיתוך, מעין מה שנאמר במשנה: "אל תעשם... קרדום לחפור בהם" אבות פ"ד מ"ה. החפירה בקרדום נזכרת גם במקורות אחרים. כך, למשל, הקרדום נמנה עם הכלים המשמשים להטיית מים בתעלות השקיה ספרי דברים לח, עמ' 74. איור 101.

8 הקרדום הוא הכלי העיקרי לביקוע עצים, והוא נזכר הרבה בהקשר זה. דרך משל, מי שמצא קרדום, מותר לו להשתמש בו למלאכה בחומר רך, כיוון שאז מובטח לו שלא יתקלקל, עד שיימצאו בעליו. ולכן נאמר: "קרדום - מבקיע את העצים. ובלבד שלא יבקע בו לא את הצנם ולא זית" תוס', בבא מציעא פ"ב הכ"ב. הכוהנים שהכינו את גזרי העצים למזבח השתמשו בקרדומות בבלי, יומא נד ע"א. הקרדום משמש ברגיל לביקוע, והדוגמה הקלסית שניתנה במקורותינו לשימוש אסור בקרדום של הקדש היא: "בקע בקרדום" מעילה פ"ה מ"א. בדרך כלל, מבקעים עצים, אלא שניתן להשתמש באותו קרדום גם לסיתות אבנים, כעולה מאבות דרבי נתן: "לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו, והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות" אבות דרבי נתן נו"א פ"ו; נו"ב פי"ב, עמ' 29.

9 הקרדום מופיע ככלי חיתוך לצד המגל. בשנת שביעית מותר רק לגזום עצים, והמשנה אומרת שהוא "קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה" שביעית פ"ד מ"ו. כאן מופיע הקרדום לצד המגל ככלי לחיתוך זמורות הכרם, פעולה שאינה מצריכה כלי גדול. על העניים, שמותר להם לקצור את פאת השדה, נאמר שאסור לקצור אותה בכלי גדול אלא במגלות בלבד. וזה לשון המשנה בעניין זה: "פאה - אין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקרדומות, כדי שלא יכו איש את רעהו" פאה פ"ד מ"ד. ההבדל בין המגל לקרדום ברור: במגל חותכים את הגבעול במרכזו או קרוב לתפרחת, ובקרדום חותכים את שורשיו. השימוש בקרדום לעקירת צמחים נזכר גם במקורות אחרים.

10 בגלל היותו כלי קטן, שימש הקרדום גם לחיתוך כללי, כעולה גם ממשנתנו: "נוטל אדם... קרדום לחתוך בו את הדבלה". והדבר הותר אף בשבת, אף על פי שהקרדום אינו משמש לחיתוך דבלה, אלא לשימוש מקצועי. כמו כן שנינו שהרוצה לשבור דבר מה בשבת, נוטל את קרדומו ושובר פסיקתא רבתי, עשר תעשר, עמ' קכז.

11 גם בבבלי מובאת דעה שהביקוע בקרדום מותר בשבת, אלא שאינו מבדיל בין ביקוע בזכרות לביקוע בנקבות. לפי הסוגיה, הקרדום בנוי ממוט עץ המושחל לתוך עיגול בראש הקרדום העשוי ברזל, שיש לו שני קצוות, אחד מכונה נַקְבוּת ואחד נקרא זַכְרוּת ביצה לא ע"ב. צד הזכרות מחודד בקצהו, וצד הנקבות לא היה חד כמו צד הזַכְרוּת, אלא עגול כפטיש. התלמוד אומר שאסור לבקע בצד הנקבות בשבת, כנראה משום שזו הדרך הרגילה לבקע בו עצים, אבל מותר לבקע בצד הזכרות שאינו משמש בדרך כלל לביקוע. על הבחנה זו בין שני חלקי הקרדום, מקשה הבבלי: "פשיטא! בקופיץ תנן שמותר לבקע ביום טוב". כלומר, המקשה סבור שאסור לבקע ביום טוב בנקבות של הקרדום, מפני שנאמר בהמשך המשנה שמותר לבקע ביום טוב רק בקופיץ. הקופיץ הוא סכין גדולה, שכולה זכרות, ולכן מותר לבקע בו ביום טוב, אבל אסור לבקע ביום טוב בסכין קהה הדומה לנקבות הקרדום. ויש מי שמחיל את הדברים הללו גם על הסיפא, ועוד נדבר על עניין זה בהמשך דברינו.

12 שני צדי הקרדום נזכרים במשנת כלים בהקשר אחר: "קורדם שניטל עושפו, טמא מפני בית בקועו. ניטל בית בקועו, טמא מפני עושפו. נשבר מקופו, טהור" פי"ג מ"ג. לפי ההקשר, העושף הוא החוד, ואף אם נפגם חודו של הקרדום, עדיין הוא יכול לשמש ככלי עבודה תקין, משום שהלהב הרחב שבוקעים בו עצים עדיין קיים; ואם נפגם הלהב הרחב שלו, עדיין הוא יכול לשמש ככלי עבודה בגלל עושפו. ברם, אם נשברה הפותה, החלל שידית הקרדום העשויה עץ נתונה בו, הקרדום חסר שימוש כלל, והוא טהור, משום שכבר אינו בגדר כלי.

13 המונח נקבות הוסבר כצד הלהב של הקרדום, המקביל ללהב הקופיץ, ואילו זכרות נאמר שהוא החוד. אך לפי ההיגיון מתאים המונח נקבות לכלי שיש בו בית קיבול חלול, דוגמת נקבת שלבי הסולם. זאת ועוד, בדרך כלל מקובל לומר בכלים שהחלק המכונה זכר, נכנס לתוך החלק המכונה נקבה; ואילו כאן, נקבת הקרדום היא דווקא להב קהה. ברם נראה שאין נקבות האמור כאן אלא ניגוד בעלמא של זכרות בלא קשר לצורתו, ומתאים לו יותר הכינוי בית ביקוע.

14 צורת הפותה של הקרדום מסייעת להבין את משמעות הצירוף המשנאי "מצא... "מחרוזות של קרדומות" תוס' בבא מציעא פ"ב ה"א. מן ההקשר שם עולה שמדובר בייצור מסחרי של קרדומות בבית מלאכה, ומסתבר שיצרני הפותות נהגו להשחיל חבל לתוך פותות ראשי הקרדומות ולעשות מהם מחרוזת כדי שלא יתפזרו כמנהג בעלי מלאכה וסוחרים. כמו כן נזכרים במשנה ובתוספתא יד הקרדום או בית יד לקרדום משנה, כלים פכ"ט מ"ז; פ"כ מ"ג; תוס', כלים בבא מציעא פי"א ה"ד, עמ' 589, ומן ההקשר שם עולה שהיד היא המוט שהותאם לשמש כידית לקרדום.

15 במשנת כלים נזכר אורך ידותיהם שני מיני קרדומות: "יד הקרדום של נכוש חמשה טפחים = חמישים ס"מ... יד הקרדום של בקוע ושל עדור ששה טפחים = שישים ס"מ" פכ"ט מ"ז. נמצא שהיו שני מיני ידות לקרדום לפי השימוש בו: יד קצרה לקרדום המשמש לניכוש עשבים; ויד ארוכה לקרדום המשמש לביקוע עצים ולעידור. בעיני פועל או חקלאי בן ימינו נראות הידות הללו קצרות מדיי, כיוון שהן מחייבות העובד, בעיקר החקלאי להתכופף בשעת השימוש בהן. ברם, כל הידות המתוארות במסכת כלים הן קצרות: אורך יד המקבת של מפתחי אבנים, כלומר סתתים, טפח אחד בלבד שם מ"ה; ואורך יד המעצד של לגיונות שני טפחים שם מ"ו וכיוצא בזה. עוד נמצאנו למדים ממשנת כלים שמוט העץ של הקרדום בלט מצדה השני של הפותה טפח אחד: "יד הקרדום מלפניו טפח" שם מ"ה, ולא מצינו בה הבחנה לעניין זה בין הקרדומות למיניהם.

16 לסיכום. הקרדום הוא כלי עבודה נפוץ. ידו עשויה עץ וראשו מתכת. היד הושחלה לתוך פותה שמידותיה לא הוזכרו. ראש המתכת היו מחודד בקצהו האחד, וקצהו השני היה שטוח וקהה. שלושת מיני הקרדום נבדלו זה מזה באורך היד, שנעה בין חמישים לשישים ס"מ, ומן הסתם גם ברוחב הלהב. הלהב שימש לביקוע עצים, לסימור מסמרים, לסיתות אבנים ולחיתוך. החלק המחודד של הקרדום שימש לעידור, לניכוש עשבים ולחפירה.

17 למגירה לגרור בה את הגבינה – המגרה היא המסור, מכלי מלאכתו של הנגר, והיא משמשת להחלקת העץ: "מה שחרש =נגר מוציא במעצד, והנפסק במגרה - הרי אלו של בעל הבית" תוס', בבא קמא פי"א הט"ו. משנתנו מתירה להשתמש במגרה לגרור גבינה בשבת איור 102.

18 מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות – המגרפה היא מעין את, כעולה מן המשנה: "חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות" שקלים פ"ח מ"ב, ונראה שמדובר בכלי דמוי מעדר בעל ידית באורך שבעה טפחים עד שמונה טפחים כלים פכ"ט מ"ח, וכף, לוח ברזל שטוח שנמנה במשנה עם פשוטי כלי מתכת משנה, כלים פי"ג מ"ד; ירו', חגיגה פ"ב ה"ה, עח ע"ב. המגרפה שימשה בעיקר לערבוב טיט אך גם לגריפת דשן מן התנור או גרוגרות. איור 103

19 ואת הרחת – כף שזורים בה את התבואה, כמאמר הכתוב: "אשר זרה ברחת ובמזרה" ישעיהו ל כד איור 104. ואת המרגז – מרגז/מזלג/מלגז הוא כלי בעל שלוש או ארבע שיניים להוציא בשר מן הסיר, כמאמר הכתוב: "כל איש זֹבח זֶבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו והכה בכיור או בדוד... כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן" שמואל א ב יד. לתת עליו לקטן – לשים עליו מזון לילד קטן כדי שיאכל ממנו. אמנם כלים אלו אינם מיועדים להאכיל בהם את הקטן, אך ההלכה מתירה להשתמש בהם למעשה המותר בשבת איור 105

20 המיוחד בסדרת ההלכות שבמשנה הוא שמדובר בכלי עבודה מובהקים, ששימושם הרגיל הוא בעבודות האסורות בשבת, בין בחקלאות בין במשק הבית, אך מותר להשתמש בהם לדבר שמותר לעשותו בשבת, אף שהכלי לא נועד לו. הווי אומר, שהדבר הקובע לעניין התרת שימוש בכלי הוא המטרה שהוא מיועד לה בשבת, ולא צורתו ותפקידו הרגילים.

21 ואת הכוש – הכוש הוא חלק של הפלך. הוא מוט עץ שטווים עליו חוט צמר או פשתן, ובראשו צינורה של מתכת, והוא נזכר גם במסכת כלים: "כוש שבלע את הצינורא" פ"ט מ"ו; איור 104. ואת הכדכד – כדכד/כרכר/כרכד הוא מוט האורגים שראשו חד. לדחות בו – לתחוב לתוך דבר מאכל. אף כלים אלו מיועדים לעבודות אסורות בשבת, אך מותר לטלטלם בשבת לצורך מלאכה מותרת איור 105.

22 מחט של יד – מחט קטנה לתפירת בגד שניתן להחזיקו ביד. ליטל בה את הקוץ – כדי להוציא קוץ שנכנסה לתוך בבשר. מעניין שהוצאת הקוץ שהיא בעצם ריפוי בשבת הותרה. ייתכן שהותרה משום שחכמים הבינו את הסכנה שבדבר. הקוץ עצמו מכאיב רק מעט, והסכנה נובעת מכך שעם הקוץ נכנסים לגוף חידקי הטטנוס שעלולים, במעט מקרים, להתפתח לדלקת כבידה ולסכנת נפשות. ייתכן שההיתר לרפואה כזאת נובע מכך שחכמים הבינו את הסכנה למרות שכמובן לא ידעו על חידקי הטטנוס, או שמא הותרה רפואה זו משום היותה מטרד מצד אחד, ומלאכה קלה מצד שני. השאלות שנשאלו בהקשר זה בספרות ההלכתית המאוחרת של 'הוצאת דם', עשיית חבורה, או 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', אינן באות לביטוי במשנתנו.

23 ושלסקיים – מחט גדולה שמשתמשים בה תופרי שקים. לפתוח בה את הדלת – בתקופה העתיקה נעלו את הדלת בעזרת בריח של ברזל שעלה וירד, וניתן היה להעלות את הבריח בעזרת מחט גדולה ולפתוח את הדלת. אין צריך לומר שהמחט, בין קטנה בין גדולה, מיועדת למלאכות אסורות בשבת, אבל התירו חכמים להשתמש בהן למלאכות המותרות בשבת..

24 בתוספתא באה רשימה אחרת של כלים המשמשים למלאכות האסורות בשבת, אך הותר לטלטלם בשבת לצורך דבר המותר בשבת. וזה לשונה: "מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק. מטלטלין את הקרקש = כלי ששמים בתוכו אגוזים ומקשקשים בו לתינוק ואת הפינקס ואת המראה לכסות בהן כלים" תוס', פי"ג יד הט"ז. לעיל איור 84. כל הכלים הללו משמשים למלאכות האסורות בשבת. השופר, הקרקש והפינקס משמשים כמובן רק לייעודם המקורי, וגם על המראה נאמר: "אין רואין במראה בשבת", שמא "פעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה, והיא תולשתה, והיא באה לידי חיוב חטאת" ירו', פ"ו ה"א, ז ע"ד, והתירו להסתכל במראה בשבת רק "אם היתה קבועה בכותל" תוס', שם שם.