משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט״ז:ו׳

6 נכרי שבא לכבות – דלקה שנפלה בשבת. ואין אומרין לו: כבה – אסור לומר לגוי לכבות את הדלקה בשביל ישראל, משום שאמירה לגוי בשבת אסורה משום שבות. וכן נדרש במכילתא: " 'ששת ימים תעשה מלאכה' שמות לח ב. הא למדת: 'וכל מלאכה לא יעשה בהם' - לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך".

7 אף ההלכה שבברית דמשק מורה: "אל ישלח איש את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת" יא ב. ניסוח האיסור לעשות מלאכה על ידי בן נכר קרוב לניסוח ההלכה בתוספתא שלפנינו: "אין משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר. אמרו עליו על יוסף הכהן, שלא נמצא כתב ידו ביד גוי מעולם". נמצא רבי יוסי הכוהן מחמיר למעלה ממה שהחמירה ההלכה הרשמית פ"א מ"ז-מ"ט.

8 לא תכבה – אין חייבים לומר לו: אל תכבה. אבל אם כיבה מעצמו, ישראל רשאי ליהנות ממעשיו בשבת. והטעם הוא: מפני שאין שביתתו עליהם – אין ישראל מצווה לדאוג לשביתתו של הנכרי בשבת. ואף שנימוק זה מוצג במשנה בפשטות, אין זו דעת הכול. להלן נראה שנקבע במשניות אחרות שאסור לגוי לעשות מלאכה, ודאי לא בכליו של ישראל. יתר על כן, אסור לישראל ליהנות ממלאכת הגוי, אף אם לא נעשתה בשביל ישראל פכ"ג מ"ד. משנתנו מציגה שיטה אחרת בספרות חז"ל המתירה לישראל ליהנות מעבודת גוי במקום שיש בו נזק. שיטה דומה באה גם להלן, ועוד נדון בה בפירוט פכ"ד מ"א. את סיכום ההתפתחות של האחריות של היהודי על מלאכת גוי בשבת תיארנו במבוא למסכת.

9 התוספתא חוזרת על דברי המשנה. וזה לשונה: "נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו: כבה ואל תכבה. מעשה שנפלה דליקה בחצרו של יוסף בן סימאי משיחין, ובאו אנשי קצטרה של צפורי לכבותה, ולא הניחן. ירד ענן וכיבה. אמרו חכמים: לא היה צריך" פי"ג יד ה"ט. דבריהם של חכמים בתוספתא מתאימים להלכה שבמשנתנו, שאין חובה הכרח למנוע את הנכרי מלכבות את האש, אך יוסף בן סימאי מחמיר. מעשה זה מסופר גם בתלמוד הירושלמי וגם בתלמוד הבבלי, המוסיף: "מפני שאפטרופוס של מלך היה" קכא ע"א, ומסתבר שהמלך הנזכר בבבלי הוא אגריפס השני, הנזכר במקום אחר בבבלי בתואר דומה: "האפטרופוס של אגריפס המלך" סוכה כז ע"א, ששאל את רבי אליעזר שאלה בדקדוקה של מצוות סוכה. יוסף בן סימאי נמנה עם העילית המקורבת לשלטון, שאנשיה מצטיירים בדרך כלל כמרוחקים מהווי בית המדרש, אלא שהוא עצמו היה קרוב לעולמם של חכמים, וכאן הוא נוהג מנהג חסידות. יש לזכור שהוא נוהג לפי התביעה ההלכתית שלא ליהנות ממלאכה שעשה הגוי בשבת בשביל ישראל, ואינו מקבל את הגישה המקילה שבמשנתנו.

10 שיחין הייתה עיירה כפרית סמוכה לציפורי, אך שמה הקדום לא השתמר, ועל כן נחלקו החוקרים בשאלת זיהויה. ואולם היא זוהתה בעת האחרונה בעיקר בזכות גילוים של שרידי בתי יוצר, והקרקע שייצרו ממנה עשרות טיפוסים של כלי חרס שנמצאו בגליל. חפירות הנערכות בימים אלה שנת תש"פ ביישוב אישרו את התיאור של המקום, במקורות חז"ל, כמרכז לתעשיית כלי חרס, אך אלו טרם פורסמו פרסום מלא.

11 אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו – אין מתירים לו לכבות בשבת. שכן שביתתו עליהם – שביתת הקטן, בניגוד לשביתת הגוי, מוטלת על ישראל. בשני התלמודים מוסבר ההבדל בין ההלכה במשנתנו, המונעת מן הקטן לעבור על איסור, לבין מקרים אחרים שבהם נאמר שאין מצווין להפריש את הקטן מן האיסור. בירושלמי נאמר: "הכא יש לו צורך כיבוי", ובבבלי אמרו בשם רבי יוחנן: "בקטן העושה לדעת אביו" ירו', פט"ז ה"ו, טו ע"ד; בבלי, קכא ע"א, כלומר קטן שאינו עובר על איסור בשבת לצורך עצמו אלא לצורך אחר. הלשון "שביתתו עליהם" רווח ברוב הספרים, אך נראה יפה יותר הנוסח שבמשנת הירושלמי: "שביתתו עליך". בדפוס נאפולי מנ כלפי הקטן: "שכן רביבתו", והוא שיבוש. כפשוטו לפנינו מסורות הלכתיות שונות.

12 כידוע קיימת מחלוקת בין שמאי הזקן ובית הלל האם קטן חייב במצוות. דעת שמאי הזקן שקטן חייב בכל המצוות. אמנם נדחתה מההלכה הקנונית. אבל גרעינים ממנה נשמרו. מנהגם של בני ישראל, גם בימינו, למעט ב'עבירות' של הקטן. זאת למרות שאיננו 'חייב במצוות'. לפנינו גרעין כזה שכנראה מקובל על הכל. אמנם קטן מפטור מאיסור מלאכה, אך 'שביתתו עליך' כלומר בפועל יש למנוע ממנו לחלל שבת.

13 בתלמוד הירושלמי מסופר: "בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר. אפיק רבי אימי כרוז בשוקא דארמאי, ומר: מאן דעבד לא מפסיד = הוציא רב אמי כרוז בשוק הנכרים ואמר: מי שיעשה, לא יפסיד". התלמוד הבבלי כבר מביא את הדברים כמסורת הלכה: "אמר רבי אמי: בדליקה התירו לומר: כל המכבה, אינו מפסיד" קכא ע"א. דבריו של רבי אימי במעשה של רבי אמי משקפים את הנטייה בהלכה להקל, ולהתיר שיעשה הנכרי מלאכה בשבת עבור ישראל. זהו צעד מכריע לקראת השימוש בצורה מבוקרת במה שידוע בכינוי "גוי של שבת" תהליך ההתפתחות תואר על ידינו במבוא. יחד עם זאת, ראוי להעיר שההקלה אינה רק בהיתר ליהנות במידת מה ממלאכתו של הגוי בשבת, כי במקביל התחולל תהליך של הקלה בכיבוי שרפה בשבת הבא לביטוי גם במשנה הבאה. חברו כאן אפוא שתי מגמות הקלה, שימוש בגוי וכיבוי שרפה. ואולם אין בידינו להסביר מדוע בעניינים מסוימים נוטים חכמים למצוא דרך להקל ובעניינים אחרים הם נוטים להחמיר. הדיון בסוגיה זו מחייב דיון נרחב, אך אין כאן מקום להאריך.

14 עוד נוסיף שלעתים אותו אירוע מופיע פעם עמעשה שהיה, ופעם כפסיקה הלכתית עקרונית ללא המעשה. זאת משום שהתלמוד איננו מצטט תא רבי אמי, אלא מסכם מעשה, ומהמעשה לומד את ההלכה. מחינה תיאורטית אפשר גם שהתהליך היה הפוך. חכם פלוני פסק הלכה, ובמקבילה 'הומצא' סיפור שבו ההלכה מופיע כסיפור מעשה. נראה לנו שאין ל'חשוד' בירושלמי בהמצאת מעשה כזה.