משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ד:ג׳

3 אין אוכלין איזביון בשבת – ממיני האזוב, ונראה יותר לגרוס "אזוב יון", שהרי מצינו במשנה בשני מקומות אזובון משנה, נגעים פי"ד מ"ו; פרה פי"א מ"ז לצד אזוב כוחלי, אזוב רומי ואזוב מדברי, ואף נאמר במשניות הללו שאין משתמשים לטהרת הטמא ולפרה אדומה אלא באזוב, "ולא כל אזוב שיש לו שם לוי", כלומר שיש מיני אזוב שיש להם שם לוי. אף מצינו עדי נוסח למשנת נגעים ופרה שהגרסה בהם היא אזוב יון. אזוב יון Lavendula משמש כתרופה נגד תולעים במעיים.

4 לפי שאינו מאכל בריאים – ואין אוכלים אותו אלא לשם רפואה, ואסור להתרפא בשבת אלא לצורך דבר שיש בו סכנה. השאלה בעניין רפואה בשבת נידונה בתלמוד הירושלמי למשנתנו באופן ממצה: "חד בר נש שאל לרבי שמעון בר כהנא: מהו מישתי קרירטון? אמר ליה: אם לתענוג, מותר; אם לרפואה, אסור. ולא מן השפה ולפנים הוא?! פתר ליה: בלבד דבר שהוא של סכנה" ירו', פי"ד ה"ד, יד ע"ג. בתלמוד הבבלי חלוקים אמוראים בשאלה: "מהיכן מכה של חלל =הרוג?" בבלי, קט ע"א; עבודה זרה כח ע"א, האם מן השפה ולפנים או מן החלל ולפנים, אך לא מצינו בספרות התנאים הבחנה בין חולי או פגיעה בחלק החיצוני של הגוף לבין החלק הפנימי של הגוף, והם מבחינים רק בין חולי שיש בו סכנה, לבין חולי שאין בו כל סכנה. והתוצאה ההלכתית של הבחנה זו היא: כל האיסורים שנאמרו בשבת נדחים מפני סכנת נפשות או אפילו ספק סכנת נפשות. נראה שהבחנת האמוראים בין מכה חיצונית לבין חולי באיברים הפנימיים של הגוף מגמתה להקל על ההערכה בדבר מידת הסכנה. גולדברג רואה בדבריו של רבי מתיא בן חרש, "החושש בגרונו, מטילין לו סם בתוך פיו בשבת" משנה, יומא פ"ח מ"ו, את היסוד למחלוקת האמוראים בשאלה אם המכה של חלל היא מן השפה ולפנים או מן החלל ולפנים. אולם רבי מתיא בן חרש קבע רק שהחושש בגרונו הוא ספק פיקוח נפש.

5 לפי הירושלמי האיסור להשתמש ברפואות בשבת הוא משום "עובדין דחול =מעשי חול", וכאמור שם בירושלמי: "בלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול", ומעין זה בברייתא שבבבלי: "תנו רבנן: סכין ומשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול" בבלי, קמז ע"ב. ברם, המפרשים והפוסקים הסיקו מדברי התלמוד הבבלי בשאלת ריפוי בהמה בשבת, שאמר עליה רבה: "גזירה משום שחיקת סממנין". אמנם לבסוף נדחתה הלכה זו לגבי בהמה, כיוון שהסיקו המפרשים והפוסקים לגבי בהמה ש"אין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו", ולגבי אדם נאסר הדבר משום שחיקת סממנים, שהיא תולדת טוחן.

6 לפנינו אפוא שני טעמים לאיסור להתרפא בשבת: האחד, משום שהוא מעשי חול, שהוא נימוק כללי, כפי שהסברנו במבוא; והשני, "גזרה שמא", בא בבבלי והוא אופייני לו. לעתים קרובות מביא הבבלי טעם זה בשעה שבמקבילות ארץ ישראליות זהו איסור לגופו. ודוק! אין במקורות איסור על הריפוי עצמו, אלא על עשיית מעשה חול.

7 אבל אוכל הוא את יועזר – ונתפרש בירושלמי ירו', פי"ד ה"ג, יד ע"ג כפולטריכון, מרובה שׂער Adiantum Capillus, צמח מרובה שׂער הנאכל כתרופה נגד תולעים בכבד וגם לשתייה לשם הנאה בבלי קט ע"ב.

8 ושותה אבוב רואה – כן היא הגרסה ברוב כתבי היד ובערוך. בעדי נוסח אחרים מצינו גרסאות קרובות: אבוב רועה, אבובראה, אבובריעי, אבוב רועים ואבו ברוא. ופירש הרמב"ם שהו עצא אלראעי, מקל הרועה, שהוא צמח קוצני, שנהגו לשתות את המיץ שהכינו ממנו כתרופה נגד עצירת השתן וגם לשתייה לשם הנאה.

9 כל האכלים – שגם דרך הבריאים לאכלם. אוכל אדם לרפואה – אף אם הוא אוכלם לשם רפואה. וכל המשקים – שהם גם משקים של בריאים. הוא שותה – לרפואה. התנא מסכם את הפרטים שמנה כדי להדגיש שיש משקים ששותים אותם גם אנשים בריאים אך אסור לשתותם בשבת. חוץ ממי דקרים – שני התלמודים דנים בשאלה אם יש לגרוס דקרים או דקלים. בעדי הנוסח מצינו את שתי הגרסאות: בכתבי היד הא"י וברוב כתבי היד הטובים דקרים ובדפוסים ומעט מעדי הנוסח דקלים. ובירושלמי: "השותה מים לצמאו, אומר: ברוך שהכל נהיה בדברו. אמר רבי יונה: חוץ ממי דקרים... אית תניי תני: מי דקרים. ואית תניי תני: מי דקלים. מאן דמר =שאומר מי דקרים, שהם דוקרין את המרה. ומאן דמר מי דקלים, שהן יוצאין מבין שני דקלים" ירו', ברכות פ"ו ה"ח, י ע"ד. ומעין זה בירושלמי למשנתנו: "רבי בא שאל לרב ירמיה: מה ניתני? דקרין, דקלין? אמר ליה: דקרין, שהן דוקרין את המרה. אמר רבי יונה: לא מסתברא אלא דקלין, שהן יוצאין מבין שני דקלין" ירו', פי"ד ה"ג, יד ע"ג. בני ארץ ישראל שנו במשנתם דקרים, אך ציינו שיש מי ששונה דקלים, והבבליים שנו דקלים, וציינו שיש מי ששונה דקרים. ומצינו בתלמוד הבבלי: "חוץ ממי דקלים. תנא: חוץ ממי דקרים" ובא בהמשך הביאור שבירושלמי, אלא שנוסף: "אמר רבה בר ברונא: תרתי תלאי איכא במערבא, ונפקא עינא דמיא מבינייהו =שני דקלים יש בארץ ישראל, ויוצא מעין מים מביניהם בבלי, קי ע"א. ואולם נראה שחילוף הגרסאות משקף חילופים בין רי"ש לבין למ"ד ושאין ביניהן הבדל של משמעות. בתוספתא בשבת ובתוספתא במועד קטן, באה הגרסה היא מי דקלים תוס', פי"ב יג הי"ג; מועד קטן פ"ב ה"י. ואף נראה שנשתכח משמעה של "דקרים" בדורות האחרונים של האמוראים.

10 הבבלי מסביר שמי דקלים הם מים היוצאים משני דקלים מיוחדים בארץ ישראל. הסבר זה מעלה את השאלה היכן היו הדקלים הללו ומה מיוחד במימיהם. קליין שיער שהכוונה לאחד ממעיינות המים החמים, מי גפרית, ממזרח לים המלח. ואכן מצוין במפת מידבא מעין מים חמים, כנראה חמאם זרקה של ימינו, כנובע בין דקלים איור 90. ברם, גרסת א"י היא דקרים, והדקלים שממזרח לים המלח מצוירים במפת מידבא כאיור בלבד. אילו היה הסברו של הבבלי הסבר ראלי, הייתה בו עדות לשיווק מים ממעיינות גפרית ברחבי הארץ לצורכי רפואה, והייתה זו עדות מעניינת על מסחר בחומרי רפואה, אלא שעדיין אין לה רע. יתר על כן, עולה השאלות: מדוע לא נזכרו מי טבריה או מי חמת גדר שהיו מן הסתם זמינים יותר? האם שתו מי גפרית לרפואה? בימינו מי הגפרית משמשים לריפוי מחלות עור ותו לא. אך ידוע שמי גפרית משלשלים, וייתכן גם שקדמוננו ייחסו להם סגולות אחרות.

11 וכוס העיקרים – פירש רש"י: "משקה שכותשין לתוכו עיקרי ירקות". ובתלמוד הבבלי בבלי, קי ע"א מובאים משמו של רבי יוחנן שמותיהם של הצמחים שכותשים אותם ומערבים אותם ביין, ומשתמשים בתערובת כתרופה לזיבה או מעורבבבים בשכר כתרופה לירקונה מחלת הירקון. בתלמוד הבבלי נתפרש כוס של עיקרים או עקרים כמשקה הגורם לעקרות אצל נשים. המשקה מרפא אמנם את חולי הירקון אבל מעקר את האישה השותה אותו. והתלמוד אף מקשה: וכי מותר לשתות משקה המביא לידי לעקרות? והשיב שמי עקרין מותרים רק לאישה זקנה או עקרה. כאמור, הירושלמי אינו מתחבט בשאלה זו, וברור לו שעיקרים הם שורשי צמחים, כבמקומות אחרים בתלמוד. מן התוספתא שנביא להלן עולה שנהגו לסוך את הגוף במי עיקרים, וקשה להניח שקדמונינו, שהיו מומחים בצמחי רפואה, סברו שסיכת הגוף בחומר כלשהו עשויה למנוע היריון. על כן, נראה להעדיף את הסבר הירושלמי.

12 סוגיית הבבלי שימשה מקור לפסיקה של כמה מן האחרונים בשאלת השימוש באמצעים למניעת היריון. לפי פירוש הירושלמי, המשנה אינה עוסקת בשאלה זו כלל ועיקר, ואין כאן מקום לפרט את שאלת היחס למניעת היריון בספרות התנאים.

13 מפני שהן לירוקה – אין לשתות כוס עיקרים בשבת, מפני ששותים אותה אנשים שמחלת הירקון ניכרת על פניהם, ואסור לשתות סמי מרפא בשבת. אבל שותה הוא מי דקרים לצמאו – משום שמי דקרים/דקלים שותים אותם גם בני אדם בריאים להרוות את צימאונם, ומשמע מכאן שמדובר במים שיש בהם חומרים הנחשבים למרפאים, אך הם לא נפסלו לשתייה לבני אדם בריאים. וסך שמן עיקרים שלא לרפואה – ניתן להכין מן העיקרים משקה או תמצית של שמן, ומותר לסוך בשמן זה שלא לרפואה. הסיכה בשמנים למיניהם הייתה נפוצה ביותר בימי קדם, והיא נזכרת הרבה בהלכה. סיכה בשבת שלא לצורך רפואי מותרת, כעולה מן התוספתא, המוסיפה לרשימת המשקים שמותר לשתותם בשבת גם מי זבלים. וזה לשונה: "שותין מי זבלים, מי דקלים, וכוס עיקרין, ומדיח בהן פניו ידיו ורגליו" תוס', פי"ב יג הי"ג. נמצא שהתוספתא חולקת על משנתנו, ומתירה לשתות בשבת כוס עיקרין. ושנינו בתוספתא למועד קטן: "שותין מי זבלין ומי דקלין וכוס עיקרין במועד, שבראשונה היו אומרין: אין שותין מי זבלין ומי דקלים וכוס עיקרין במועד, עד שבא רבי עקיבא ולימד ששותין מי זבלין ומי דקלין וכוס עיקרין במועד" תוס', מועד קטן פ"ב ה"י. ספק אם ניתן להסיק מברייתא זו שרבי עקיבא אסר לשתות מי עיקרים בשבת, אך התיר לשתותם במועד, משום שהברייתא עוסקת במועד, והיא מציינת שאסרו בראשונה לשתות מי עיקרים במועד, עד שבא רבי עקיבא והתיר לשתותם במועד. אך הבריתא אינה עוסקת בהלכות שבת.

14 מצירוף הברייתות בתוספתא למועד קטן ובתוספתא לשבת עולה שבראשונה לא שתו מי דקלין וכוס עיקרים במועד, וכל שכן בשבת; ואילו המשנה אומרת שמותר לשתות מי דקלין אך אסור לשתות כוס של עיקרים, והתוספתא לשבת כבר מתירה לשתות מי דקלים וכוס עיקרים.

15 השלמה למשנה ערוכה בתוספתא: "אין לועסין מוסתכי בשבת. אימתי? בזמן שמתכון לרפואה, אם מפני ריח הפה, הרי זה מותר" תוס', פי"ב יג ה"ח. מקור השם מוסתכי הוא mastix, שהוא הצמח אלת המסטיק Pistucia Lantiscus, המפריש שרף ששימש גם לרפואה, והוא בא בכתיבים אחדים בספרי הראשונים.