משנת ארץ ישראל על משנה סנהדרין 11 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה סנהדרין י׳:ג׳

« משנת ארץ ישראל על משנה סנהדרין י׳:ב׳ משנת ארץ ישראל על משנה סנהדרין י׳:ד׳ »

3 משנת ארץ ישראל על משנה סנהדרין פתח ↗

המשנה מונה דורות של חוטאים. מבחינה פורמלית ברור שאם כל הדור נחשב כמי שאין לו חלק בעולם הבא, הרי שהגדרה זו הופכת לכללית וסותרת את הרשימה הקצרה שבמשנה ב. אבל המשנה לפנינו איננה משפטית. הרשימה כוללת דורות של חטא, ואין צורך למדוד האם החטא גדול יותר מחטא אחר.

4 סנהדרין פתח ↗

אַדְּרַבָּה: סַיִיף חָמוּר, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מָמוֹנָן אָבֵד.

4 הוריות פתח ↗

וְשָׁוִין שֶׁאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג״. רַבִּי סָבַר: מִי שֶׁכׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה, יָצָא זֶה שֶׁאֵין כׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה, אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר. מִידֵּי ״כׇּל״ כְּתִיב? אִין דְּאִם כֵּן נִכְתּוֹב ״עַל שִׁגְגָתוֹ״. לְמָה לִי ״אֲשֶׁר שָׁגָג״ הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּעַד דְּאִיכָּא כׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה. יָצָא מָשִׁיחַ שֶׁאֵין כׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא בִּשְׁאָר מִצְוֹת אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. וְרַבָּנַן: מִי שֶׁחֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה, יָצָא מָשִׁיחַ, שֶׁאֵין חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה לֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא בִּשְׁאָר מִצְוֹת, אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. מַתְנִי׳ אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה – עַד שֶׁיּוֹרוּ עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. גְּמָ׳ מִנָּלַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״עָלֶיהָ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָלֶיהָ״. מָה לְהַלָּן – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. אַשְׁכְּחַן צִבּוּר, מָשִׁיחַ מְנָלַן? ״לְאַשְׁמַת הַעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר. נָשִׂיא? יָלֵיף ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״, כְּתִיב גַּבֵּי נָשִׂיא: ״וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת ה׳״, וּכְתִיב בְּצִבּוּר: ״וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת״ – מָה צִבּוּר – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף נָשִׂיא – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. יָחִיד? אָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ״, וְיִלְמַד תַּחְתּוֹן מֵעֶלְיוֹן. וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁיּוֹרוּ. בַּעֲבוֹדָה זָרָה מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁיָּצְאָה עֲבוֹדָה זָרָה לָדוּן בְּעַצְמָהּ, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין אֲפִילּוּ עַל דָּבָר שֶׁאֵין זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת? נֶאֱמַר כָּאן ״מֵעֵינֵי״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״מֵעֵינֵי״. מָה לְהַלָּן דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. אַשְׁכְּחַן צִבּוּר. יָחִיד, נָשִׂיא, מָשִׁיחַ מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת״, אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד נָשִׂיא וְאֶחָד מָשִׁיחַ כּוּלָּן בִּכְלַל ״נֶפֶשׁ אַחַת״ הֵן, וְיִלְמַד תַּחְתּוֹן מִן הָעֶלְיוֹן. הָנִיחָא לְמַאן דְּמַפֵּיק לַהּ לְ״עָלֶיהָ״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, כְּדַאֲמַרַן. אֶלָּא לְרַבָּנַן דְּמַפְּקִי לַהּ לְ״עָלֶיהָ״ לַעֲרָיוֹת וְצָרוֹת, דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת – מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מִדְּמַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְרֵיהּ: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה וְגוֹ׳״ – הוּקְּשָׁה כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה. מָה עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. אַשְׁכְּחַן יָחִיד, נָשִׂיא, וּמָשִׁיחַ, בֵּין בַּעֲבוֹדָה זָרָה בֵּין בִּשְׁאָר מִצְוֹת. צִבּוּר מְנָלַן? יָלֵיף עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן. וְרַבִּי, הָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מַפֵּיק לֵיהּ, לְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין רַבִּים לִיחִידִים – רַבִּים בְּסַיִיף וּמָמוֹנָן אָבֵד, יְחִידִים בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָן פָּלֵט, יָכוֹל נַחְלוֹק בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה וְגוֹ׳״. מַתְקֵיף לַהּ רַב חִלְקִיָּה מֵהַגְרוֹנְיָא: טַעְמָא דְּלֹא חָלַק הַכָּתוּב. הָא חָלַק, הֲוָה אָמֵינָא נַחְלוֹק. מַאי נַיְיתֵי? נַיְיתֵי פַּר, צִבּוּר בִּשְׁאָר מִצְוֹת הוּא דְּמַיְיתוּ! נַיְיתֵי פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת, צִבּוּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דְּמַיְיתוּ! נַיְיתֵי שְׂעִיר, נָשִׂיא בִּשְׁאָר מִצְוֹת הוּא דְּמַיְיתֵי! נַיְיתֵי שְׂעִירָה, יָחִיד נָמֵי הַיְינוּ קׇרְבָּנוֹ! אַלְּמָה לָא אִיצְטְרִיךְ? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: צִבּוּר מַיְיתֵי פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת, הָנֵי נַיְיתֵי אִיפְּכָא – פַּר לְחַטָּאת וְשָׂעִיר לְעוֹלָה. אִי נָמֵי: צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה, קָא מַשְׁמַע לַן. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת כִּי כְּתִיבִי הָנֵי קְרָאֵי – בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דִּכְתִיבִי, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא, וְאִי תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי. אָמַר קְרָא: ״וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּכׇל הַמִּצְוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. דְּבֵי רַבִּי תָּנָא, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״, וּכְתִיב: ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא בְּדִיבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצִוָּה עַל יְדֵי מֹשֶׁה? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. דְּתָנָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא:

5 סנהדרין פתח ↗

מַתְנִי׳ אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר״. וְאֵינָן נֶהֱרָגִים עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט, וְעַד שֶׁיּוּדַח רוּבָּהּ, וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּהָ אֲנָשִׁים. הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים, אוֹ שֶׁהוּדַּח מִיעוּטָהּ, אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ חוּצָה לָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ כִּיחִידִים, וּצְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.

6 סנהדרין פתח ↗

״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ״ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לָהּ רְחוֹב – אֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהּ רְחוֹב – עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ – מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, וּמָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ – הַשְׁתָּא נָמֵי מַשְׁמַע.

6 מועד קטן פתח ↗

בִּכְלִיכָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מוֹצִיאִין בִּכְלִיכָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר תַּחַת חוֹלֵי מֵעַיִם מֵתִים, וְהָיוּ חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַנִּיחִין תַּחַת הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת, וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּישׁוֹת. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כׇּל הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי זָבִין מֵתִים, וְהָיוּ זָבִין חַיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּב הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל זָבִין חַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ קְרוֹבָיו מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ, וְיָצָא בִּכְלֵי פִשְׁתָּן, וְנָהֲגוּ הָעָם אַחֲרָיו לָצֵאת בִּכְלֵי פִשְׁתָּן. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא אֲפִילּוּ בְּצַרְדָּא בַּר זוּזָא. אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב. אָמַר רַב פָּפָּא: אֵין מוֹעֵד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, וְכׇל שֶׁכֵּן חֲנוּכָּה וּפוּרִים. וְהָנֵי מִילֵּי בְּפָנָיו, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — לָא. אִינִי?! וְהָא רַב כָּהֲנָא סַפְדֵיהּ לְרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא בְּפוּם נַהֲרָא! אָמַר רַב פַּפֵּי: יוֹם שְׁמוּעָה הֲוָה, וְכִבְפָנָיו דָּמֵי. אָמַר עוּלָּא: הֶסְפֵּד עַל לֵב, דִּכְתִיב: ״עַל שָׁדַיִם סוֹפְדִים״. טִיפּוּחַ בַּיָּד. קִילּוּס בָּרֶגֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְקַלֵּס — לֹא יְקַלֵּס בְּסַנְדָּל, אֶלָּא בְּמִנְעָל, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָבֵל, כֵּיוָן שֶׁנִּיעְנַע רֹאשׁוֹ — שׁוּב אֵין מְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל חַיָּיבִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי נָשִׂיא, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לַכֹּל אוֹמְרִים לָהֶם ״שֵׁבוּ״, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָבֵל, יוֹם רִאשׁוֹן אָסוּר לֶאֱכוֹל לֶחֶם מִשֶּׁלּוֹ, מִדַּאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל״. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְחַלְּפִי סְעוֹדָתַיְיהוּ לַהֲדָדֵי. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מֵת בְּעִיר — כׇּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה. רַב הַמְנוּנָא אִיקְּלַע לְדֵרוּ מָתָא, שְׁמַע קוֹל שִׁיפּוּרָא דְשָׁכְבָא. חֲזָא הָנָךְ אִינָשֵׁי דְּקָא עָבְדִי עֲבִידְתָּא, אֲמַר לְהוּ: לֶיהְווֹ הָנָךְ אִינָשֵׁי בְּשַׁמְתָּא. לָא שָׁכְבָא אִיכָּא בְּמָתָא?! אֲמַרוּ לֵיהּ: חֲבוּרָתָא אִיכָּא בְּמָתָא. אֲמַר לְהוּ: אִי הָכִי, שַׁרְיָא לְכוּ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמִּתְקַשֶּׁה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, עַל מֵת אַחֵר הוּא בּוֹכֶה. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, הֲווֹ לַהּ שִׁבְעָה בְּנֵי, מִית חַד מִינַּיְיהוּ, הֲווֹת קָא בָּכְיָא בִּיתִירֻתָא עֲלֵיהּ. שְׁלַח לַהּ רַב הוּנָא: לָא תַּעַבְדִי הָכִי! לָא אַשְׁגְּחָה בֵּיהּ. שְׁלַח לַהּ: אִי צָיְיתַתְּ — מוּטָב, וְאִי לָא — צְבִית זְוַודְתָּא לְאִידַּךְ מִית, וּמִיתוּ כּוּלְּהוּ. לְסוֹף אֲמַר לַהּ: תִּימוּשׁ זְוַודְתָּא לְנַפְשִׁיךְ, וּמִיתָא. ״אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״. ״אַל תׇּבְכּוּ לְמֵת״ — יוֹתֵר מִדַּאי, ״וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״ — יוֹתֵר מִכְּשִׁיעוּר. הָא כֵּיצַד? שְׁלֹשָׁה יָמִים לְבֶכִי, וְשִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, וּשְׁלֹשִׁים לְגִיהוּץ וּלְתִסְפּוֹרֶת. מִכָּאן וְאֵילָךְ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם רַחְמָנִים בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי. ״בְּכוּ בָכוֹ לַהוֹלֵךְ״, אָמַר רַב יְהוּדָה: לַהוֹלֵךְ בְּלֹא בָּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא אֲזַל לְבֵי אִבְלָא אֶלָּא לְמַאן דְּאָזֵיל בְּלָא בְּנֵי, דִּכְתִיב: ״בְּכוּ בָכוֹ לַהוֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ״. רַב הוּנָא אָמַר: זֶה שֶׁעָבַר עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ. רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. אָמַר רַבִּי לֵוִי: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶרֶב מוּנַּחַת לוֹ בֵּין שְׁתֵּי יַרְיכוֹתָיו. מִשְּׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה — כְּאִילּוּ מוּנַּחַת לוֹ כְּנֶגְדּוֹ בְּקֶרֶן זָוִית, מִכָּאן וְאֵילָךְ — כְּאִילּוּ עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ בַּשּׁוּק. וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לֹא שָׁנוּ

3 עפ”י כתב יד קופמן

4 המשנה מונה דורות של חוטאים. מבחינה פורמלית ברור שאם כל הדור נחשב כמי שאין לו חלק בעולם הבא, הרי שהגדרה זו הופכת לכללית וסותרת את הרשימה הקצרה שבמשנה ב. אבל המשנה לפנינו איננה משפטית. הרשימה כוללת דורות של חטא, ואין צורך למדוד האם החטא גדול יותר מחטא אחר.

5 דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין – מלשון המשנה מתברר העולם שבעל המשנה מתאר לעצמו. אנשים רגילים עומדים לדין, אם חטאו נידונים לעונש זמני בגהינום, ואחר כך עוברים לעולם הבא, שכולו טוב. הרשעים הללו אינם עומדים לדין, אלא נידונים למוות עולמי בגיהנום. תמונה זו עלתה גם מניתוח משנה א, אך ראינו שאין היא התיאור היחידי של חכמים למערכת הדין שלעתיד לבוא. שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר – בראשית ו ב. לפיכך מוסיפה המשנה שאינם עומדים בדין, משום שדינם נחתך. מגמה זו חוזרת בסדר עולם רבה:

6 1. משפט גוג לעתיד לבא שנים עשר חדש, שנאמר "וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף" ישעיהו י"ח ו. 2. משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, שנאמר "והיה מדי חדש בחדשו" ישעיהו ס"ו, כג, 3. רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת, שנאמר "ומדי שבת בשבתו" שם. 4. לאחר שנים עשר חדש פושעי ישראל שעברו על המצוות נפשן כלה וגופן בלה ונישקף וגהינם פולטתן והרוח זורה אותן ומפזרתן ונעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. שנאמר ועשותם רשעים וגו' מלאכי ג', כא, 5. אבל מי שפירשו מדרכי ציבור כגון המינים והמשומדין והמסורות והחנפין והאפיקורסין שכפרו בתחיית המיתים, ושאמרו אין תורה מן השמים גיהנם ננעלת בפניהם ונידונין בתוכה לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר "ויצאו וראו בפגרי וגו'" ישעיהו ס"ו, כד. ואומר "וצורם שאול מזבול" תהלים מ"ט טו. הווי שאול כולה והן אינן כלים. ומי גרם להם? מפני שפשטו יד בזבול... פ"ג, עמ' 229-228.

7 סקירת המקבילות לרשימת הפושעים

8 במקבילות שלל פרשנויות אחרות. רשימת הפושעים שונה בין עדי הנוסח השונים.

9 בתוספתא פי"ג ה"ו:

10 1. דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינן חיין לעולם הבא שנאמר "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה", בעולם הזה. "וימחו מן הארץ", בעולם הבא. 2. ר' יהודה בן בתירא אומר "ויאמר י"י לא ידון רוחי באדם לעולם", לא ידון ולא רוחי בהם לעולם. 3. דבר אחר "ויאמר י"י לא ידון". אמר המקום אני מחזיר להם רוחם לנדנה. 4א. ר' מנחם בר' יוסי אומר "לא ידון" אמר המקום איני דן בשעה שאני משלם שכר טוב לצדיקים, 4ב. אבל רוחן של רשעים קשה להן יותר מן הכל, שנאמר "רוחם אש תאכלם".

11 אם כן משנתנו מציגה דעה מלוכדת שהיא צירוף של שתי הדעות הראשונות בתוספתא. הדעה הראשונה עוסקת במקום בעולם הבא אין להם חלק, והדעה השנייה ריב"ב שאינם נידונים. בתוספתא אלו דרשות שונות לאותו פסוק, ואולי גם מחלוקת רעיונית בדבר עונשם, ובמשנה אוחדו שתי הדעות. הדעה השלישית כנראה חולקת, ומסבירה שרוחם תחזור למקומה. כלומר שיחיו בתחיית המתים. הדעה הרביעית איננה ברורה. אנשי דור המבול נענשים ולא ברור במה עונשם. אפשר שרבי מנחם בר' יוסי מגיב על דברי תנא קמא 1, ומסכים עימו שאינם מקבלים את שכרם כמו הצדיקים, כלומר לא בעולם הבא ולא לתחיית המתים.

12 דור המבול

13 מדרש בראשית רבה משמר דרשה דומה ובה מובהרת גישתו של רבי מנחם ברבי יוסי. אנו מסדרים את המדרש לא לפי כתובו אלא לפי התאמתו לדברי התוספתא. רבי מנחם ברבי יוסי מביא את דברי אביו. והסברם לפי דברי רבי יהודה במדרש העונש הקשה של הרשעים איננו הגיהנום אלא נשמתם רוחם המתקומם נגד מעשי הגוף. רבי יהודה איננו חולק ממש על משנה א אך הדימוי שלו שונה. אין כאן דין אלא עונש עצמי. לא נאמר לכמה זמן. עוד מצינו את הדעה שדור המבול אינם כה רשעים וה' קיבל את תשובתם דעה במדרש.

14 בירושלמי כט ע"ב ברייתא מקבילה לתוספתא, אותן דעות מיוחסות לתנאים אחרים, ונוספה עמדה של רבי יהושע בן לוי, שמתכוונת כנראה לומר שדין הרשעים הללו בגיהנום לעולם. בהמשך דבריהם של יהודה בנו של רבי חזקיה, ורבי שאומרים שדין הרשעים בגיהנום שנים עשר חודש, ומפרטים את הליכי הדין והעונש לרשעים. הדעות אותן דעות אבל הן מיוחסות לחכמים אחרים. בבבלי קז ע"ב ברייתא דומה מאוד לתוספתא. ועם זאת דברי ר' מנחם ברבי יוסי שונים: "רבי מנחם בר יוסף אומר: אפילו בשעה שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמות לפגרים מתים – נשמתן קשה להם בגיהנם, שנאמר "תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם".

15 במשנה ובמקבילות דור המבול נענש. אך מצויה גם דעה חולקת: "רבי אלעזר בן פרטא אומר הרי הוא אומר 'לא ידון רוחי באדם לעולם'. אמר הקדוש ברוך הוא איני דן אותן עד שאכפול להם שכרן, שנאמר 'יבלו בטוב ימיהם וברגע שאול יחתו'". איוב כ"א י"ג. אבות דרבי נתן נוסח א פל"ב, עמ' מז. בהמשך המשנה מציע רבי נחמיה אותה עמדה, באופן כללי עוד יותר, שכל אלו אינם ברי עונש מעבר למה שכבר הוטל עליהם.

16 וכן מובא בירושלמי כט ע"ג:

17 תני רבי יהושע בן קרחה אומר, על הדורות הללו הוא אומר "1. ו'פדויי ה' ישובון'. 2. רבי אומר אילו ואילו יש להן חלק לעולם הבא. ומה טעמא? "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור", אילו עשרת השבטים. "והנידחים בארץ מצרים" זה דור המדבר. אילו ואילו "והשתחוו ליי' בהר הקודש ובירושלם".

18 אם כן כולם יתקבלו בסופו של דבר לקהל צדיקים.

19 לעיל ציטטנו את משנת עדיות פ"ב מ"י: "אף הוא היה אומר חמשה דברים של שנים עשר חדש. משפט דור המבול שנים עשר חדש, משפט איוב שנים עשר חדש, משפט המצריים שנים עשר חדש, משפט גוג ומגוג לעתיד לבא שנים עשר חדש, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש. שנאמר ישעיה י"ט סו 'והיה מדי חדש בחדשו'. רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת. שנאמר 'ומדי שבת בשבתו'". עמדה זו הבאנו כפירוש למשנה א. אבל מתברר ממנה גם שלדעת רבי עקיבא משפט דור המבול כמשפט סתם רשעים, והם נענשים באופן זמני, ולבסוף זוכים לעולם הבא. הסברנו שעמדה זו מציגה עולם של כפרה לעונש, ורק בודדים נענשים מעבר לכך. בראשית המשנה כבר הצענו שבעצם משנתנו חולקת על משנה א, גם ממשנת עדיות משמע שיש בנושא שתי עמדות ושתיהן מיוחסות לרבי עקיבא. עוד נאמר שייתכן שרבי עקיבא אמר רק ש'משפט אנשי המבול שנים עשר חודש'. היה מי שהסיק מכך שזה גורלם של כל הרשעים והיה מי שהסיק מכך שרשעים רגילים דינם עוד יותר קל.

20 עמדה שלשית מצויה במדרש תנאי אחר: "'זכור ימות עולם', אמר להם הזכרו מה שעשיתי לדורות הראשונים. מה שעשיתי לאנשי דור המבול, ומה שעשיתי לאנשי דור הפלגה, ומה שעשיתי לאנשי סדום. בינו שנות דור ודור, אין לך דור שאין בו כאנשי דור המבול ואין לך דור שאין בו כאנשי סדום, אלא שנדון כל אחד ואחד לפי מעשיו" ספרי דברים שי, עמ' 350. אם כן, בניגוד למשנתנו לבני הדורות הללו מבול, סדום ודור הפלגה אין דין אחיד, אלא דין פרטי לכל אחד לפי מעשיו. בהבלעה ניתן לשמוע כאן תפישה דתית מיוחדת שאין 'עונש קיבוצי'.

21 בנוסח הדפוס נוסף כאן משפט, על דור הפלגה, שאיננו בעדי הנוסח הטובים: "דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא שנאמר 'ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ' בראשית י"א, ח 'ויפץ ה' אותם' בעולם הזה, 'ומשם הפיצם ה'' – לעולם הבא". הדרשה מורכבת ואיננה הולמת דרשות תנאיות. הבבלי מצטט את המשפט ודן בו וניתן להבין ממנו שהמשפט היה קיים לפניו במשנה. אבל גם ייתכן שהבבלי הביא את הדרשה כתוספת למשנה. ואכן במקורות רבים מופיעים דור המבול ודור הפלגה כאחד משנה בבא מציעא פ"ד מ"ב; תוס', שם פ"ג הי"ד ועוד הרבה. או דור הפלגה ואנשי סדום אבות דרבי נתן נוסח א פי"ב, עמ' 52, או שלושת הדורות כאחד. "אני ייי אני שפרעתי מדור המבול. ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום. ואני עתיד ליפרע מגוג ומגוג ומאגפיו" מכילתא דרשב"י פרק יב יב, עמ' 15.

22 וכן:

23 וכן את מוצא כשפרע מדור המבול לא פרע ממנו אלא יחידי, שנאמר "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע" בראשית ו', יז. וכן את מוצא כשפרע מדור הפלגה לא פרע ממנו אלא יחידי, שנאמר "ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" בראשית י"א, ט. וכן את מוצא כשפרע מחמשת כרכי סדום לא פרע מהן אלא יחידי. שנאמר "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים" ספרי זוטא פרק ו כו, עמ' 249; ספרי דברים שי, עמ' 350.

24 הדרשה על דור הפלגה מופיעה בתוספתא ומיוחסת ל"דור המגדל" פי"ג ה"ז. היא אפוא ברייתא עצמאית, שחדרה למשנה מהבבלי.

25 מכל מקום מדברי רבי נחמיה במשנה להלן ברור שדור הפלגה לא נדון במשנתנו. למרות שפע המקבילות בהן דור זה נתפש כאחד הדורות החוטאים. המשנה שלנו סבורה כנראה שדור זה כיפר על חטאו.

26 אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא – בניגוד ליתר מרכיבי המשנה אין לטיעון זה ראיה מהפסוק. אבל עומדין בדין – דינם איננו נחתך באופן אוטומטי.ההיגד במשנה עמום. מהי משמעות העמידה לדין. אם אין להם חלק לעולם הבא, כיצד ייפסק דינם? רבי נחמיה אומר אלו ואלו אינן עומדין – לדין שנאמר – על כן לא יקומו רשעים במשפט – תהלים א', ה. דרשה זאת קובעת למעשה שכל הרשעים אין להם 'דין', וכפי שהסברנו בעצם דינם לגהינום. כפי שראינו בפתיחת משנה א אכן הייתה דעה שכל הרשעים נידונים לדראון עולם בגהינום. אפשר שרבי נחמיה דוגל בתפישה זו. עם זאת עדיין לא ברור האם גורל זה צפוי לכל הרשעים. אבל ההמשך מסייג זה דור המבול – רשעים הם דור המבול. וחטאים בעדת צדיקים אלו אנשי סדום – ה'חטאים' בפסוק הם אנשי סדום בלבד או בייחוד. ברור שהמשנה לא התייחסה לדור הפלגה. אמרו לו בעדת צדיקים אינן עומדין – אבל עומדין הן בעדת רשעים – כלומר העמידה המדוברת בפסוק איננה עמידה למשפט אלא עמידה עם, שהות בעולם הבא יחד עם צדיקים. הרשעים עומדים בדין ונידונים לגיהנום עולם, או לגיהנום זמני. בתוספתא חוזרת הרישא ללא ההוספה "אבל עומדים בדין", וללא דברי רבי נחמיה פי"ג ה"ט.

27 באבות דרבי נתן מחלוקת בנושא:

28 אנשי סדום לא חיין ולא נדונין שנאמר "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" בראשית י"ג, יג. רעים זה עם זה. וחטאים בגילוי עריות. 'לה'' זה חילול השם. מאוד שהיו מתכוונין לעבירות, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר באין הן לדין, שנאמר "על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים", תהלים א', ה בעדת צדיקים אינן עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים. רבי נחמיה אומר אפילו בעדת רשעים אינן באים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם שם ק"ד, לה אבות דרבי נתן א, פל"ו, עמ' 106.

29 אם כן ייחוס העמדות הפוך, והדרשה שממנה לומדים חכמים שאינם עומדים למשפט, היא הראיה שהם עומדים למשפט אבל בזמן אחר לאחר שהות זמנית בגיהנום?. משנתנו היא על כל פנים כרבי אליעזר.

30 בבבלי קט ע"א מוצעת דרשה נוספת לפסוק, אין להסיק מכך שזו עמדה אחרת והמחלוקת היא רק בדרשת הפסוק.

31 הפסוק "לא יקומו רשעים" מובן כאן שאין להם דין אלא נדונים באופן אוטומטי לגהינום נצחי. שהרי אי אפשר להם להיכנס ולהיכלל בעולם הבא ללא זיכוי בדין או עונש כפרה זמני. אבל במדרש גם פרשנות אחרת: "'לא יקומו רשעים במשפט', והא טב להון אם אינן עומדים, ואינן נותנים דין? אלא כאינש דאמר קם פלוני בדינא ולא הות ליה הקמת רגל" מדרש תהילים א כא – תרגום: הרי טוב להם אם אינם עומדים ואינם נותנים דין. אלא כאדם שאמר 'קם פלוני במשפט' ולא הייתה לו הקמת רגל. אם כן הרשעים עומדים למשפט אבל אינם 'קמים במשפט', כלומר אינם מצליחים בו אלא נכשלים במשפט.

32 דעה זו חולקת על כל המכלול שבמשנה. אם כן במקורות גישות שונות ומשונות, ברור שהנושאים העסיקו את חכמים, אך לא גובשה תורת ענישה כוללת. זו דוגמה עד כמה אין במשנה שלנו ובנושאים הנידונים בה הכרעה ברורה. כל פסוק נדרש לעצמו, ואין מכלול תיאולוגי מחשבתי כולל. הדימוי של ההעמדה לדין, הליכי המשפט, צורת הפסקים שבו, ואפלו עצם הדימוי למשפט אין בו דעות אחידות.

33 דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין – כמו דור המבול. שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו במדבר י"ד, לו דברי רבי עקיבה – רבי עקיבא מתנגד למעשה לתפישה שדור המדבר הם העצמות היבשות שהחייה יחזקאל. רבי אליעזר אומר עליהן הוא אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח – תהלים נ', ה. לדעת רבי אליעזר דור המדבר צדיקים. אמנם הם חטאו אך נענשו וחזרו בתשובה, ואולי גם החטא קל, ועדיין הם נחשבים לצדיקים. עמדה זו המבוססת על אותו פסוק כבר הופיעה לעיל בירושלמי כט ע"ג בשם רבי, ובשם רבי יהושע בן קרחה על בסיס פסוק אחר. בתוספתא פי"ג ה"ט מובא פסוק אחר להוכחת הדברים, וראו להלן.

34 עדת קרח אינה עתידה לעלות – לקום ולחיות בתחיית המתים. זו קטגוריה חדשה שטרם נידונה ולא ברור מהמשנה האם שוהי הגהינום זוכים לתחיית המתים או שעדת קורח חמורה מהם? האם יתר הקבוצות זוכות לתחיית המתים. גם בפרט זה המשנה בלתי מאוזנת. על עדת קורח יש פסוק הנוגע לתחיית המתים, לאחרים אין פסוק כזה. כך נוצרת מערכת ענישה נקודתית לכל קבוצה בנפרד, ולא מערכת לכידה.

35 שנאמר ותכס עליהן הארץ ויאבדו מתוך הקהל – במדבר ט"ז דברי רבי עקיבה – כאמור איננו יכולים לשחזר ממימרות אלו תיאולוגיה, או תורת ענישה שיטתית ומדורגת. רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר ה' ממית ומחייה מוריד שאול ויעל – שמואל א ב', ו כלומר, עדת קורח תזכה לתחיית המתים וגם אולי לעולם הבא. אמנם הם שוהים בגהינום אך לא לנצח. לכאורה, ולפי משנה א לאחר השהות הזמנית הם זוכים לעולם הבא. ברם, המשנה איננה עוסקת בעולם הבא אלא בתחיית המתים והמילה 'ויעל' מתפרשת על ידי רבי אליעזר כתחיית המתים. אין אפוא בדבריו כל התייחסות לשאלת מקומם בעולם הבא. המימרות בדבר עולם הבא, מנותקות מהמימרות בדבר תחיית המתים.

36 בתלמודים למשנתנו ירו' כט ע"ג; וכעינו בבבלי קט ע"ב

37 עדת קרח אין להן חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא. מה טעמא? "ותכס עליהם הארץ", בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל" לעתיד לבוא. תני רבי יהודה בן בתירה אומר, ממשמע שנאמר "תעיתי כשה אבד בקש עבדך" תהלים קי"ט, קעו מה אבידה האמורה להלן סופה להתבקש, אף אבידה האמורה כאן עתידה להתבקש.

38 אם כן עדת קורח תזכה לתחיית המתים או לחיי עולם הבא או לשניהם.

39 עשרת השבטים – שהוגלו בזמנו על ידי מלך אשור אינן עתידין לחזור – מגלותם שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה – דברים כ"ט, כז מה היום הולך ואינו חוזר אף הן הולכין ואינן חוזרין דברי רבי עקיבה – רבי עקיבא מניח שהגולים אבדו ואינם קיימים עוד. רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף הן שהיא אפילה להן עתידה לאור להן – כלומר שעתידים לחזור. המחלוקת היא מחלוקת בדרשות הפסוקים ומחלוקת בדברי נבואה. מסתבר ששני התנאים כבר לא הכירו קבוצות מוגדרות המגדירות עצמם כבני עשרת השבטים. אחרת הייתה המחלוקת נשמעת אחרת. מבחינה היסטורית יודעים אנו שבתקופה הבבלית היו ריכוזים יהודיים באזור בית מרשו בבבל. אלו שמרו על יהדותם באופן חלקי. רבים מהם נשאו עדיין שמות יהודיים, אך מנהגי הנישואין שלהם שהשתמרו בתעודות כתובות בבלית, כבר אינם יהודיים ייחודיים.

40 מאוחר יותר התבוללו בסביבתם. לא מן הנמנע שקבוצות מהם ניצלו את המבנה האימפריאלי הגלובאלי של האימפריות הבבלית והפרסית, וגלו כקבוצות אי שם. האם תפוצת יהודי בבל ינקה משורשים אלו, או משורשי שבטי יהודה בנימין? אין על כך כל מידע.

41 בתוספתא מחלוקת מקבילה:

42 עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא ואינן חיין לעולם הבא. שנאמר "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול" בעולם הזה. "וישליכם אל ארץ אחרת" בעולם הבא. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכוס אומר, אמר "כיום הזה" אם מעשיהם כיום הזה הם באין, ואם לאו אינן באין. רבי אומ' אילו ואילו יש להם חלק לעולם הבא שנאמר והיה ביום ההוא ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לי"י בהר הקודש ובירושלם" פי"ג הי"ב.

43 בבבלי קי ע"ב מחלוקת דומה ותנא קמא הוא רבי עקיבא, שכבר נזכר בפרקנו ובמקבילותיו.

44 בספרות המדרשית האמוראית והבתר אמוראית רווחת בעיקר הדעה השניה במשנה. חזרתם של עשרת השבטים הופכת למרכיב קבוע בתהליך הגאולה. כגון: "'יחרדו כצפור ממצרים', זה דור המדבר, 'וכיונה מארץ אשור', אלו עשרת השבטים. אלו ואלו 'והושבתים על בתיהם נאם ה', רבי אומר יש מין יונה שמאכילים אותה וחברותיה מריחות אותה ובאות". עם זאת במדרשים הללו אין רמז לכך שעשרת השבטים חיים בפועל במקום כלשהו. הם נעלמו ויחזרו לעתיד לבוא, אך כרגע אינם במציאות "גלו עשרת השבטים ולא נשתייר מהם, גלו שבט יהודה ושבט בנימין ונשתייר מהם" קוהלת רבה א, ה.

45 לא נעסוק כאן במכלול האגדות הקשורות לבני עשרת השבטים. נסתפק בסיכום קצר ביותר בעל אופי ריאלי. בספרות היהודית רחשו אגדות על בני עשרת השבטים המקיימים ממלכה יהודית קדומה ועתידים לסייע ולגאול את בני ישראל מגלותם. ככל שנתגלו ונסקרו חלקי כדור הארץ הסתברר שלא קיימת ממלכה כזאת, ובשלב זה אין גם עדויות היסטוריות ריאליות תעודות, או ממצאים ארכיאולוגיים לריכוז כזה. החל מהתקופה הפרסית, ידועות לנו פזורות יהודיות, וכמובן גם בימי הביניים אך לא הוכח שום קשר בינם לבין בני עשרת השבטים. אדרבה בכל הריכוזים היהודיים הידועים לנו, ניכרת השפעתה של התורה שבעל-פה, שכוננה בימי בית שני או לאחריה. כך למשל מאפיין בולט של קבוצות אלו היא הדלקת נרות בערב שבת, מנהג שנוצר מאוחר יחסית והתגבש לא לפני ימי התנאים.

46 קרוב לשער שתפוצות ישראל נוצרו מנדידתם של בני ארץ ישראל לגולה. כמובן אי אפשר לשלול את הטענה שפזורות אלו החלו להתבסס כבר לפני התקופה הפרסית וכללו גם מהגרים גולים מממלכת ישראל המקראית. בנוסף היו גלים של התיהדות שעל חלקם יש בידנו מסורות איתנות וחלקם מפוקפקים יותר. כך למשל ממלכת בני כוזר היא, ככל הנראה, גל התגיירות התייהדות ריאלי מבחינה היסטורית. ייתכן שראשיתו בפזורה יהודית קטנה שכתובות ממנה נמצאו בחצי האי קרים מהתקופה הרומית. קהילות יהודיות היו בכל אירופה, צפון אפריקה ובהדרגה גם באסיה.

47 ושוב אי אפשר לדעת מה מוצאם. מבני עשרת השבטים או מתקופות אחרות? אין במידע שבידינו נתונים על מוצאם.

48 עובדות אלו לא מנעו היווצרות אגדות על מיליוני יהודים חבויים אי שם בעולמנו. אגדות כאלו נפוצו בימי הביניים החל מימי אלדד הדני ועד היום. אין להם כל בסיס עובדתי שניתן להצביע עליו, אפילו לא לכאורה. כל זה איננו מונע כמובן מאף יהודי להאמין שמוצאו מעשרת השבטים. כן התפתחו תנועות של נוכרים שטענו שהם גולי עשרת השבטים תנועה זאת פעלה ופעילה באנגליה למשל.

49 מן הראוי עוד להעיר, המוטיבציה למצוא את שרידי עשרת השבטים, כמו גם הרצון למצוא עוד אלפי יהודים סמויים מציתה עד היום את הדמיון.

50 כבר במסורת האמוראית נקשרה גלות בבל עם נהר סמבטיון "אילו שגלו לפנים מנהר סנבטיון. "לאשר בחושך הגלו" אילו שירד עליהן הענן וכיסה אותם. "על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם" אילו שגלו לדפנא של אנטוכיא. ירו', למשנתנו כט ע"ג. וכן "אמר ר' יודה בר' סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלה שבט יהודה ובנימן, עשרת השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון, שבט יהודה ובינימין מפוזרים בכל הארצות בראשית רבה פרשה עג כד, עמ' 850. מוטיב זה חוזר במדרשים מאוחרים.

51 שם הנהר סמבטיון או סבטיון סנבטיון מופיעה כאמור אצל יוספוס ונראה ששם הנהר גרר את זיהוי מקום הגלות לנהר זה. הקשר לאגדה שבפי יוספוס מובלט באגדת הירושלמי המקשרת בין סמבטיון לדפנה של אנטיוכיה. לפי יוספוס נהר סבטיקון מצוי בין ערקא לדפניאה או רפניאה. דפנה זו היא פרבר של אנטיוכיה בירת סוריה בעבר אנטקיה של היום בדרום תורכיה. בכל המדרשים הללו הכרה שמקומם של עשרת השבטים אי שם מעבר לנהר סבטיון, אך לא תפישה שמבחינה ריאלית ניתן למוצאם שם. תפישה כזאת מופיעה לראשונה רק במאה השביעית בספר אלדד הדני, בבראשית רבתי ויצא וחיבורים בני אותו זמן.

52 דור המדבר, דור המבול ועדת קורח הם כולם חטאים מקראיים. האם גם במקרה זה התכוונו חכמים לטיפוסי חוטאים בני זמנם? קשה לענות בוודאות על שאלה זו. האמת שבני דורות אלו הם הפושעים הידועים במקרא. עם זאת חז"ל תלו בפשעם גם חטאים אחרים. במדרשים ההאשמות נגד קורח הולמות טיפוסי אופוזיציה שונים לחכמים. בספרות חז"ל קורח הוא דמותו הארכיטייפית של מורד פנימי. מי שאיננו מקבל את סמכות משה ואת פרשנות תורה שבעלפה, וטוען שחכמים מכבידים על העם במצוותיהם טענה הנשמעת גם בפיו של ישו נגד ה"פרושים" ו"הסופרים". קורח העשיר מייצג את בעלי ההון. קורח המקשן מייצג את קבוצות המדקדקים שהקלו ראש בפרשנות חז"ל. קורח המקורב לשלטונות מייצג את משתף הפעולה ההלניסטי עם השלטונות, וקורח המתנגד לכוהנים עשוי לייצג את מתנגדי המונופל הכהני תופעה שרווחה דווקא בחוגי החכמים. וכן הלאה. הפולמוס שבמקורות חז"ל נגד קרח ועדתו עושה חשבון לא עם קורח ההיסטורי, אלא עם מתנגדיהם של חכמים בתקופת המשנה והתלמוד העשירים, ה'מתחכמים', והמתנגדים למסורת הפרשנית-משפטית של חז"ל.

53 נראה שאכן קורח איננה רק הדמות המקראית. לא כן דור המדבר ודור המבול. חטאיהם של אלו 'היסטוריים' ונראה שחז"ל מתכוונים לדמותם ההיסטורית ולא לאופוזיציה בת זמנם.

4 יבמות פתח ↗

יְחִידִים בִּסְקִילָה — לְפִיכָךְ מָמוֹנָן פָּלֵט, מְרוּבִּין בְּסַיִיף — לְפִיכָךְ מָמוֹנָן אָבֵד.

4 מדרש שמואל פתח ↗

טבות בשם שמואל לא התירו אשה יפת תואר אלא לאחר ארבע עשרה, שבע שכיבשו ושבע שחילקו, ואני אומר לא התירוה אלא ביאה ראשונה בלבד כדי שתקבל עליה מה שכתוב בפרשה והסירה את שמלת שביה וגו' דברים כ"א י"ג, רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן אמר להון אתון אמרין תרתי מילין בשם רב, ולית אתון אמרין טבאות, אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירוה אלא ביאה ראשונה בלבד ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא ביאה אחרונה אלא לאחר כל המעשים והסירה את שמלת שביה וגו' ואחר כן תבא אליה ובעלתה, אתון אמרין בשם רב מזבח שבירושלם קולט וגגו קולט, ואני אומר לא מזבח קולט ולא גגו קולט, אלא שש ערי מקלט בלבד, תדע לך יואב תחכמוני ראש השלישי היה טועה כל הטעות הזאת, וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח מלכים א' ב' כ"ח, והלא לא ברח אלא אצל סנהדרין, אמר אם אהרג ייהבי נכסיי לבני, דתניא הרוגי מלכות נכסיהן מלכות, הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין, שלח שלמה אחריו ואמר לו קבל עליך מדת הדין, אמר לו חמש גזירות גזר עלי אביך, אם מקבל את אותן אף אני אקבל עלי מדת הדין, הדא הוא דכתיב יחולו על ראש יואב ואל כל בית אביו ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם שמואל ב' ג' כ"ט, זב מרחבעם, והמלך רחבעם התאמץ וגו' מלכים א' י"ב י"ח, ומצורע מעוזיהו, ויהי עוזיהו המלך מצורע וגו' דה"ב כ"ו כ"א, מחזיק בפלך מיואש, ואת יואש עשו שפטים שם כ"ד כ"ד, נופל בחרב מיאשיהו, ויורו היורים במלך למלך יאשיהו שם ל"ה כ"ג, אמר רבי מנא שלש מאות חיצים ירו בו עד שנעשו גופו ככברה, וחסר לחם מיהויכין, וארוחתו ארוחת תמיד וגו' מלכים ב' כ"ה ל', מיד ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו ויקבר בביתו מלכים א' ב' ל"ד, במדבר, רבי פנחס ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא וכי במדבר היה ביתו של יואב, אלא כיון שמת נעשו ישראל כמדבר, אן אין תימר שהיה בונה להם דימסיות ומרחצאות שבה היה חיותן, אן אין תימר שהיה בוזז ומאכיל לחכמים ותלמידיהן שבח שבחי שבחין היו לו.

5 בבא בתרא פתח ↗

וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְכוּ׳. וּרְמִינְהִי: הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְלָנָה בְּתוֹכָהּ וְהוּדְּחָה עִמָּהֶן, הֵן בִּסְקִילָה, וּמָמוֹנָן פָּלֵט.

6 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר אַף עַל פִּי שֶׁהָעָם מִתְפַּלְּלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַקִּבּוּץ רַב וְאֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מְכִילִין אוֹתָן אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עַרְאַי וְלֹא נִקְבַּע לִתְפִלָּה. וְכֵן בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת שֶׁהָעָם מִתְקַבְּצִין בָּהֶם לִתְפִלָּה אֵין בָּהֶם קְדֻשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָבְעוּ אוֹתָם לִתְפִלָּה בִּלְבַד אֶלָּא עַרְאַי מִתְפַּלְּלִים בָּהֶן כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:

« משנת ארץ ישראל על משנה סנהדרין י׳:ב׳ משנת ארץ ישראל על משנה סנהדרין י׳:ד׳ »