משנת ארץ ישראל על משנה עוקצין ג׳:ט׳

9 המשנה ממשיכה בפירוט המקרים של משנה א. משנה א מנתה ארבעה כללים:

10 • צריכים מחשבה והכשר – משנה ב;

11 • צריכים מחשבה ואין צריכים הכשר – משנה ג;

12 • אין צריכים לא הכשר ולא מחשבה – משנה ג עד משנה ח;

13 • צריכים הכשר ולא מחשבה – משנה ט חצי ראשון.

14 חלב – הכוונה לחָלָב ולא לחֵלֶב שומן, בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבילה – כבשה או עז שמתה ונחלבה לאחר מותה, החלב שלה נשאר כשר. בבירור שערכתי עם רפתני קיבוצי אושר לי שאכן החלב קיים, אם כי לאחר זמן הוא מתקלקל. לפיכך אינו – כך בכתב יד קופמן, וגם ב-מ נכתב כך ותוקן ל"הרי". אבל ברוב עדי הנוסח מל , מנ , מפ , פב הוא צריך הכשר. פשוט יותר להבין את המשנה שהחלב אינו צריך הכשר, שהרי הוא כשר לאכילה, ברם מפ הוא כתב היד הטוב לסדר טהרות, וקשה לדחותו, מה עוד שהוא נתמך בעדים נוספים טובים. ניתן להסבירו כפשוטו שחלב בהמה כזאת צריך הכשר, כלומר צריך להיחלב. אלא שזה פשיטא; בכל המקרים בפרק ההכשר שצריך הוא איזו פעולה נוספת, כמו הירקות במשנה ב שאין רגילים לאכלם. הרא"ש פירש שצריך הכשר טומאה, דהיינו להרטיב את החלב במים כדי שיוכל לקבל טומאה. הפירוש חריף ואף אלבק וקהתי קיבלוהו, אך עדיין קשה. ראשית, הלשון היא "צריך הכשר", ולפי פירוש זה אין כאן כל צורך, והיה ראוי לומר "אינו מוכשר לקבל טומאה" או "כשר". יתר על כן, במשנת מכשירין פ"ו מ"ד נמנה החָלָב עם שבעת המשקים וודאי שאינו צריך הרטבה נוספת, כשם שמים אינם צריכים להירטב כדי שיקבלו טומאה. גרסת כתב יד קופמן פשוטה ומאירת עיניים. ייתכן שהיא גם עמדה לפני הרמב"ם שכן הוא אינו מסביר את הקושי הגלוי במשנה. הר"ש פירש "מאחר ואין סופו לטמא טומאה חמורה"; הר"ש מצטט את התוספתא, מדוע נבלת בהמה טהורה אינה צריכה הכשר, משום שהיא "מטמאת טומאה חמורה", כלומר אסורה לאכילה בכל מצב. ברור אפוא שגם הוא גרס "אינו צריך הכשר", שכן הוא נועד רק למכירה לנכרי, והחלב מוכן לכך. הר"ש גרס אפוא ככתב יד קופמן.

15 יש להניח שמעתיקים שיבשו, ובמקום "אינו" כתבו "הוא". תיקון לשון זה בעייתי גם מבחינה לשונית, שכן בלשון חכמים במקרה כזה יקצרו ויכתבו "צריך הכשר" ולא "הוא צריך הכשר". התיקון בולט בכתב יד מינכן מ , "הרי צריך הכשר", ואין זו לשון המשנה. אין זאת אלא שמעתיקים התקשו לקבל את הרעיון שחלב בהמה שנחלב לאחר מיתתה כשר ללא הכשר נוסף אינו צריך הכשר, לכן כתבו "הוא צריך הכשר". אבל חלב זה כשר לכל דבר, ככתוב בתוספתא שנצטט להלן. מאידך גיסא, לאור שינוי הגרסה בהמשך המשנה ניתן לטעון שבכתב יד קופמן נמחק על ידי הדומות מ"הכשר" עד "הכשר".

16 חלב בהמה טמאה מטמא טמאת נבלה לפי מנ – חלב הסוס או הגמל מעמדו כמעמדה של האם ואסור באכילה, לפיכך אינו צריך הכשר – כל המודגש בקו חסר בכתב יד קופמן וקיים בכל יתר כתבי היד. דין נבלה טמאה מופיע לעיל במשנה ג: בכפר היא צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר, ובעיר הכרך ההלניסטי היא אינה צריכה מחשבה תכנון מיוחד למכרה לגוי ולא הכשר שכן הגוי קונה אותה כמות שהיא, אבל אינה כשרה לאכילת יהודי. גם לאחר "הכשר אכילה" אין כמובן היתר ליהודי לאכול אוכל שאינו כשר. אם כן, נוסחת כתב יד קופמן לא גרסה משפט זה בהיותו מיותר. המשפט גם אינו מנוסח היטב, שכן כדי להסבירו הוספנו שמדובר בעיר ולא בכפר. אמנם במשפט הבא מונח זה מופיע, אך במשנתנו לפי נוסחת רוב כתבי היד אין הוא מופיע במפורש. דגין טמאים וחגבין טמאין צריכין מחשבה בכפרי ן – בכפר אי אפשר למכרם לגוי ולכן צריך מחשבה מיוחדת, אבל בשוק אפשרות המכירה לגוי פשוטה וברורה, והדג נחשב כמאכל שכבר תוכנן לאכילה. אבל במקרה כזה אין צורך בהכשר, שהרי הדג, כנבלה, מוכשר למכירה לגוי כמות שהוא.

17 בתוספתא מתנהל דיון עקרוני יותר על דין חלב בהמה: "1. חלב בהמה טמאה טמא. 2. חלב חיה בין טמאה בין טהורה הרי היא כגופה. 3. חלב נבלה וחלב טרפה טהור, שנאמר 'וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה' " פ"ג ה"ג, עמ' 689-688. חלב בהמה תלוי בבהמה: אם היא טהורה בחייה טהור, ואם טמאה בחייה טמא. הוא הדין בחלב חיה. ההבדל הוא שבחיה טהורה אם היא נבלה או טרפה החלב טמא, ואילו חלב נבלה טהורה או טרפה טהורה טהור. כלומר, מה שקובע הוא מצב הבהמה בחייה ולא תוצאות שאירעו עקב מותה.

18 בהלכה נוספת רבי יוסי מסביר: "אמר רבי יוסי מפני מה אמרי נבלת העוף טהור אינה צריך הכשר? מפני שהיא מטמא טומאה חמורה, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר" ה"ה, עמ' 689. העובדה שהבשר נטמא טומאת נבלה הופכת את שאלת ההכשר לבלתי רלוונטית, שכן הטומאה חלה רק על אוכל כשר מבחינה הלכתית בניגוד למוכשר מבחינה פיזית. נמצאנו למדים ש"הכשר אוכלין" אינו רק מצב פיזי אלא בעיקר הגדרה הלכתית התלויה לעתים בתנאים הפיזיים. עמדה זו זוכה לתמיכה ראשונית מדברי רבי עקיבא שכבר ציטטנו: "אמר רבי עקיבא שונה בחלב שחיטה בכפרים שהוא צריך מחשבה ואין צריך הכשר מפני שהוכשר בשחיטה. אמרתי לפניו למדתני עולשין שלקטן לבהמה ואחר כך חשב עליהן לאדם אין צריכין הכשר, שאני אומר יש עליהן משקה טופח הוכשרו, חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי יהודה" תוס', פ"ג ה"ב, עמ' 688. רבי עקיבא רואה בהכשר לטומאת אוכלין מציאות ממשית, והתלמיד רבי יוסי מדגיש את המציאות הווירטואלית-משפטית. ההוכחה מעולשין היא שמה שקובע את ההכשר אינו התכנון אלא הביצוע בלבד. רבי עקיבא חזר בו, והתוספתא הקודמת והמשנה שנויות לפי תפיסה זו.

19 דין דגים

20 השחוט והדג הטמא אינם צריכים הכשר הלכתי, השחוט משום שנשחט והטמא משום שאין צורך לשחטו. גם דג טהור אינו צריך הכשר כי אינו חייב בשחיטה. אבל חלב חיה מתה צריך מחשבה, תכנון למכרו לגוי, ולא הכשר משום שמות האם מכשרתו. אבל לרבי עקיבא דרך שונה, כמות שכתבנו.