משנת ארץ ישראל על משנה אהלות 18 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה אהלות ג׳:ה׳:א׳-ג׳

« משנת ארץ ישראל על משנה אהלות ג׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה אהלות ג׳:ו׳ »

5 ספרי זוטא פתח ↗

הנוגע במת, יכול כל שהוא אמרת שוב במת יכול לא יטמא כל שהוא אבל יטמא כעדשה שכן מצינו כעדשה מן השרץ טמא אמ׳ שוב במת הא מה הדבר אחר שריבה הכתוב מיעט אמרו כזית מן המת טמא שכן הוא תחלת יצירתו. אין לי אלא הנוגע בכזית מן המת ומנין אף הנוגע בעצם ת״ל או בעצם יכול כל שהוא אמ׳ שוב או בעצם יכול לא יטמא כל שהוא אבל יטמא בכעדשה שכן עצם כשעורה אמרת שוב בעצם הא מה הדבר אחר שריבה הכתוב מיעט אמרו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אין לי אלא הנוגע בעצם מן המת מנין אף הנוגע בדם ת״ל או יכול כל שהוא בעצם מן החי ת״ל או בעצם אדם מה אדם שלם אף עצם שלם אין לי אלא בנוגע במת ובעצם מניין לרבות אף הנוגע בדם ת״ל או יכול אמר שוב בדם כמה הוא דמו של אדם שעורו בבינונית רביעית ומנין לרבות דם תבוסה ת״ל נפש יכול דם תבוסה ממת אחד ומניין לרבות דם תבוסה משני מתים ת״ל נפשות ויקרא כא יא ומנין אתה מרבה דם קטן כולו ת״ל נפשות יכול שאני מרבה שחלה והלך לו אמ׳ לא אמרתי אלא אשר ימות רש״א רביעית מן המת ושמינית מן החי שבללו זה בזה נוטל מזה ומזה דם רביעית זהו דם תבוסה. ר׳ אלעזר בן יהודה איש ברתותא אמר הרי הוא כדם בהמה וכדם החי איזהו דם תבוסה צלוב שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה יצא אחר מיתה ה״ז מצטרף והמת שדמו נוטף ונמצא תחתיו רביעית דם אינו מצטרף ר׳ יהודה אומר חלוף הדברים השותת אינו מצטרף והמנטף מצטרף אין במשמע שיטמא המת אלא במגע ובאהל ומנין אף במשא ת״ל וטמא שבעת ימים לרבות שיטמא במשא דברי ר׳ אלעזר בן מתיא א״ל ר׳ שמעון בן פנחס אינו צריך ומה אם נבלה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא המת שהוא מטמא באהל אינו דין שיהא מטמא במשא א״ל ר׳ אלעזר בן מתיא מה משא נבלה עד הערב אף משא המת לא יהא אלא עד הערב א״ל ר׳ שמעון בן פנחס אחר שהודית שהמת מטמא במשא המת מטמא במגע ובמשא ונבלה מטמא׳ במגע ובמשא אם לא חלקה תורה משא נבלה ממגעה דין הוא שנחלוק משא המת ממגעו א״ל ר׳ אלעזר בן מתיא כל כך מבלעדי נבלה אפשר לך לחיות בוא וראה שיש הרבה מטמאין במגע ואינן מטמאין במשא הגולל והדופק וקוליתו של מת מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא וכן אל תתמה על נבלת המת שאע״פ שהיא מטמא׳ במגע ובאהל לא תהא מטמאה במשא הא צרכת לומר וטמא שבעת ימים לרבות שמטמא במשא:

5 בבא קמא פתח ↗

רָבָא רָמֵי, תְּנַן: בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה – יִדָּלֵק; אַלְמָא חֲזוּתָא מִילְּתָא הִיא. וּרְמִינְהִי: רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בַּבַּיִת – הַבַּיִת טָמֵא. וְאָמְרִי לַהּ: הַבַּיִת טָהוֹר. וְלָא פְּלִיגִי, הָא בְּכֵלִים דַּהֲווֹ מֵעִיקָּרָא, הָא בְּכֵלִים דַּאֲתוֹ לְבַסּוֹף. נִבְלְעָה בִּכְסוּת – רוֹאִין; אִם מִתְכַּבֶּסֶת הַכְּסוּת וְיוֹצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם – טְמֵאָה, וְאִם לָאו – טְהוֹרָה! אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִקּוּלֵּי רְבִיעִיּוֹת שָׁנוּ כָּאן; בְּדַם תְּבוּסָה דְּרַבָּנַן. רָבָא רָמֵי, תְּנַן: מִמִּין הַצּוֹבְעִין – סְפִיחֵי סְטִיס וְקוֹצָה, יֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּיעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּיעוּר. אַלְמָא עֵצִים יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית. וּרְמִינְהִי: עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים שֶׁגִּיבְּבָן בְּחֵבֶא עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, לִקְּטָן לַאֲכִילָה – יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית, לְעֵצִים – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית! וּמְשַׁנֵּי, אָמַר קְרָא: ״לְאׇכְלָה״ – בְּמִי שֶׁהֲנָאָתוֹ וּבִיעוּרוֹ שָׁוִין, יָצְאוּ עֵצִים שֶׁהֲנָאָתָן אַחַר בִּיעוּרָן. וְהָא אִיכָּא עֵצִים דְּמִשְׁחָן, דַּהֲנָאָתָן וּבִיעוּרָן שָׁוִין! אָמַר רָבָא:

7 סוכה פתח ↗

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה כִּמְלֹא אֶגְרוֹף. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁקִיפִין וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים.

5 משנתנו נמנית עם משניות ה"כיצד" משנה-תוספתאית הבאות להסביר מונח הלכתי קדום. בדרך כלל מונח כזה נזכר במשנה הקודמת, ברם במקרה זה המונח "דם תבוסה" נזכר רק לעיל בפרק ב משנה ב. קשה להבין מה ראה העורך להיזקק עתה להסבר מונח זה. דומה שמשנתנו הובאה לכאן לא בגלל הדיון בדם תבוסה אלא בגלל ההמשך המדבר על חלוקה של רביעית דם, והעורך מצא את הדין המעניין אותו בקובץ ערוך קדום שהחל בפרשנות למונח "דם תבוסה". אשר למונח עצמו, "דם תבוסה" שייך לקבוצת מונחים שראשיתם כמונח רֵאלי למצב מסוים, והמשכם כמונח הלכתי. מכלל העדויות דלהלן עולה שהכוונה לדם הזורם מאדם לאחר מותו, וליתר דיוק דם שנמצא מתחת לאיש מת. "דם תבוסה" כמונח הלכתי הוא הדם מתחת למת כשהוא מטמא. הדיון הוא מתי דם תבוסה הוא "דם תבוסה" במובנו ההלכתי, כלומר מתי הוא מטמא.

6 מקורו של המונח כנראה בפסוק ביחזקאל "ואראך מתבוססת בדמיך" טז ו, המת מתפלש בדם. הפסוק אינו מדבר במפורש על מת, אבל כנראה כך הבינו את הפסוק. רוב הפרשנים לא עסקו בשאלה של מקור המונח, רק בערוך השלם הועלתה סדרת הצעות ואף הוצע שהמילה במקורה לטינית, tabes, שמשמעה ערבוב או עיסה. להבנת משנתנו חשוב להדגיש שלכל הדעות דם היוצא מהחי אינו מטמא, ורק דם ממת מטמא. המחלוקת היא על כמות הדם ועל תערובת של דמים שונים. כן שנינו בתוספתא: "כשתמצא לומר שלש רביעיות הן כיצד לקה מכת מות ומפרפר, ויצא הימנו רביעית דם ועקרוהו בחזקת שהוא חי, והוליכוהו למקום אחר ויצא הימנה רביעית דם, ראשונה דם חיים ושנייה דם המיתה ושלישית דם תבוסה. ומה בין דם המיתה לדם תבוסה, אלא שדם המיתה הנזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו, ודם התבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו" פ"ד הי"ב, עמ' 601. דם תבוסה מטמא אפוא, אבל בדרגה חמורה פחות מדם רגיל. הבבלי מגדיר זאת כטומאה מדרבנן בבא קמא קא ע"ב; נידה סב ע"ב. להגדרה זו של הבבלי ראו דיוננו במבוא, ובפירושנו לנזיר פ"ז מ"ג.

7 ואיזהו דם תבוסה – אם משנתנו מוסבת על ההלכה בפרק ב משנה ב לעיל, הרי שהכוונה ל"דם תבוסה" שעליו נאמר שרביעית ממנו מטמאת טומאת אוהל. מת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו דברי רבי עקיבה – זוהי "רביעית" דם תבוסה שמטמאת. דם היוצא מהחי אינו מטמא ודם היוצא מהמת מטמא, אבל לדעת רבי עקיבא עירוב של שניהם מטמא. רבי עקיבא הוא זה שסבור שאין צורך בכמויות גדולות כדי לטמא; הוא הסבור שעצם כלשהי מטמאת בטומאת אוהל, והוא גם האומר שלפחות במקרה של קטן די בדם כלשהו. בדיוננו לעיל במשנה זו פ"ב מ"ב ראינו כי יש מחלוקת בהבנת דברי רבי עקיבא. יש המצמצמים את דעתו לקטן בלבד, שגם פחות מרביעית דם היא מבחינתו אבדן דם של איבוד נפש, ברם בחלק מהעדויות מתפרש שלדעת רבי עקיבא גם בגדול, גם פחות מרביעית דם מטמאת. במשנתנו משתמע שהוא דורש רביעית דם, אבל גם אם חלק ממנה הוא דם שיצא מאדם חי הצירוף מטמא, וזו עמדת ביניים בין שתי הפרשנויות שהצענו לעיל. חשוב לומר שלרבי עקיבא עמדה מחמירה מאוד בנושא הכמויות. לדעתו עצמות ורביעית מטמאים בכלשהו, אבל במקורות גם מסורות, או פרשנויות, מסייגות שרבי עקיבא חזר בו באופן מלא או באופן חלקי. ניכר שהתנאים מתקשים לקבל את החמרתו של רבי עקיבא ומנסים לצמצם את החידוש שבדרכו. מכל מקום, במשנתנו גם רבי עקיבא דורש שהדם יהיה רביעית, אך אינו תובע שכל הרביעית תהיה דם טמא.

« משנת ארץ ישראל על משנה אהלות ג׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה אהלות ג׳:ו׳ »