משנת ארץ ישראל על משנה אהלות 18 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״ח:ה׳

« משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״ח:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״ח:ו׳ »

5 סוטה פתח ↗

יֵשׁ לָהּ עֵדִים בִּמְדִינַת הַיָּם! לָא שְׁכִיחָא. מַתְנִי׳ כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ? מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ. גְּמָ׳ תְּרֵי וְאִיהוּ — הָא תְּלָתָא. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בָּעִיר, אֲבָל בַּדֶּרֶךְ — עַד דְּאִיכָּא שְׁלֹשָׁה, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ אֶחָד מֵהֶן לִנְקָבָיו, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן מִתְיַיחֵד עִם הָעֶרְוָה. לָא: הָכָא הַיְינוּ טַעְמָא כִּי הֵיכִי דְּלִיהְווֹ עֲלֵיהּ סָהֲדִי. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים — אִין, כּוּלֵּי עָלְמָא — לָא. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְאִידַּךְ דְּרַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּשֵׁרִין, אֲבָל פְּרוּצִין, אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה נָמֵי לָא. מַעֲשֶׂה הָיָה וְהוֹצִיאוּהָ עֲשָׂרָה בְּמִטָּה. לָא, הָכָא הַיְינוּ טַעְמָא — דְּיָדְעִי לְאַתְרוֹיֵי בֵּיהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעְלָהּ וְכוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה נִדָּה שֶׁהִיא בְּכָרֵת — בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ, סוֹטָה שֶׁהִיא בְּלָאו — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַבָּנַן, הִיא הַנּוֹתֶנֶת: נִדָּה דְּכָרֵת — חֲמִירָא לֵיהּ וּמְהֵימַן. סוֹטָה דְּלָאו — לָא חֲמִירָא לֵיהּ, וְלָא מְהֵימַן. וְרַבִּי יְהוּדָה מִקַּל וָחוֹמֶר מַיְיתֵי לַהּ? וְהָא רַבִּי יְהוּדָה מִקְּרָאֵי מַיְיתֵי לַהּ! דְּתַנְיָא: ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן״. מִן הַתּוֹרָה הָאִישׁ מֵבִיא אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה נִדָּה שֶׁהִיא בְּכָרֵת — בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ, סוֹטָה שֶׁהִיא בְּלָאו — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּנִדָּה — שֶׁכֵּן יֵשׁ לָהּ הֶיתֵּר, תֹּאמַר בְּסוֹטָה — שֶׁאֵין לָהּ הֶיתֵּר, וְאוֹמֵר: ״מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְגוֹ׳״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִן הַתּוֹרָה הָאִישׁ מֵבִיא אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״! אֲמַר לְהוּ קַל וָחוֹמֶר בְּרֵישָׁא וּפַרְכוּהּ, וַהֲדַר אָמַר לְהוּ קְרָא. רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ ״אֲבָל אָמְרוּ״. מַתְנִי׳ הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּימִין עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּימִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת. וְאוֹמֵר לָהּ: בִּתִּי, הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂין. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם. וְאוֹמֵר לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם כְּדַי לְשׁוֹמְעָן, הִיא וְכׇל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ. אִם אָמְרָה ״טְמֵאָה אֲנִי״ — שׁוֹבֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ וְיוֹצֵאת. וְאִם אָמְרָה ״טְהוֹרָה אֲנִי״ — מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְצוֹרָעִין. וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ. אִם נִקְרְעוּ — נִקְרְעוּ. וְאִם נִפְרְמוּ — נִפְרְמוּ. עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ. וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה — לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ, וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה — לֹא הָיָה סוֹתֵר. הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִּלְבָנִים — מְכַסֶּהָ בִּשְׁחוֹרִים. הָיָה עָלֶיהָ כְּלֵי זָהָב

5 יבמות פתח ↗

בְּטָבַל וְלֹא מָל — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמַהְנֵי, כִּי פְּלִיגִי בְּמָל וְלֹא טָבַל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָלֵיף מֵאָבוֹת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: בְּאָבוֹת נָמֵי טְבִילָה הֲוָה. מְנָא לֵיהּ? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם״, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאֵין טָעוּן כִּבּוּס — טָעוּן טְבִילָה, מְקוֹם שֶׁטָּעוּן כִּבּוּס — אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן טְבִילָה. וְדִלְמָא, נְקִיּוּת בְּעָלְמָא?! אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם״, וּגְמִירִי דְּאֵין הַזָּאָה בְּלֹא טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, טְבִילָה בָּאִמָּהוֹת מְנָלַן? סְבָרָא הוּא, דְּאִם כֵּן, בַּמֶּה נִכְנְסוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִמּוֹל וְיִטְבּוֹל. פְּשִׁיטָא, יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים! מַאן חֲכָמִים — רַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁבָּא וְאָמַר מַלְתִּי וְלֹא טָבַלְתִּי — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ, וּמָה בְּכָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין. לְפִיכָךְ מַטְבִּילִין גֵּר בְּשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין. אָמַר מָר: לְפִיכָךְ מַטְבִּילִין גֵּר בְּשַׁבָּת. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּחֲדָא סַגִּיא, הֵיכָא דְּמָל לְפָנֵינוּ — מַטְבִּילִין, מַאי ״לְפִיכָךְ״? מַהוּ דְּתֵימָא: לְרַבִּי יְהוּדָה טְבִילָה עִיקָּר, וּטְבִילָה בְּשַׁבָּת לָא, דְּקָא מְתַקֵּן גַּבְרָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹ הָא אוֹ הָא בָּעֵי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין מַטְבִּילִין. פְּשִׁיטָא, דְּכֵיוָן דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי בָּעֵינַן — תַּקּוֹנֵי גַּבְרָא בְּשַׁבָּת לָא מְתַקְּנִינַן! מַהוּ דְּתֵימָא: לְרַבִּי יוֹסֵי מִילָה עִיקָּר, וְהָתָם הוּא דְּלָא הֲוַאי מִילָה בְּפָנֵינוּ, אֲבָל הֵיכָא דַּהֲוַאי מִילָה בְּפָנֵינוּ — אֵימָא לִיטְבֹּל זֶה לַיטְבְּלֵיהּ בְּשַׁבְּתָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי בָּעֵי. אָמַר רַבָּה: עוֹבָדָא הֲוָה בֵּי רַבִּי חִיָּיא בַּר רַבִּי, וְרַב יוֹסֵף מַתְנִי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בַּר רַבִּי, וְרַב סָפְרָא מַתְנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי חִיָּיא, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל. אָמַר לֵיהּ: שְׁהִי כָּאן עַד לִמְחַר וְנַטְבְּלִינָךְ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיִמּוֹל וְיִטְבּוֹל. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אֵין מַטְבִּילִין גֵּר בַּלַּיְלָה. וְנֵימָא: שְׁמַע מִינַּהּ נָמֵי בָּעֵינַן מוּמְחִין? דִּלְמָא דְּאִיקְּלַעוּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גֵּר צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה, ״מִשְׁפָּט״ כְּתִיב בֵּיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁבָּא וְאָמַר ״גֵּר אֲנִי״, יָכוֹל נְקַבְּלֶנּוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִתְּךָ״, בְּמוּחְזָק לְךָ. בָּא וְעֵדָיו עִמּוֹ, מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם״.

5 מועד קטן פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר, כָּאן בְּשָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר.

7 שיר השירים רבה פתח ↗

רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַל שֶׁלֹא שָׁמַרְתִּי חַלָּה אַחַת כְּתִקְּנָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵינִי מְשַׁמֶּרֶת שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא, סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁתַּיִם וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. רַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁלֹא שָׁמַרְתִּי יוֹם טוֹב אֶחָד כְּתִקּוּנוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵינִי מְשַׁמֶּרֶת שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר עַל שְׁנֵיהֶם, וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אֶחָד. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה קָרֵי עֲלֵיהוֹן יחזקאל כ, כה: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים.

7 גיטין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים שָׁוְותָה סוּרְיָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִשְׁלֹשָׁה לְחוּצָה לָאָרֶץ. סִימָן: עָב בַּר רַק. עֲפָרָהּ טָמֵא – כְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְהַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְסוּרְיָא – כְּמוֹכֵר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַמֵּבִיא גֵּט מִסּוּרְיָא – כְּמֵבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ.

7 חולין פתח ↗

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז, בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, לִפְנֵי רַבִּי עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן, וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כּוּלָּהּ עַל יָדוֹ.

9 תלמוד ירושלמי בבא בתרא פתח ↗

הלכה: לֹא יַעֲמִיד אָדָם כול׳. תַּנֵּי. וְלֹא שֶׁלְּנַפָּחִין. תַּנָּה רַב קַרְנָא. אִין הֲוָה כְגוֹן קֵינִי אוֹ כְנַפָּח מִתְּחִילָּה מוּתָּר. כְּנֶגֶד דִּירָתוֹ מָהוּ. אָמַר רִבִּי אָחָא. כָּל שֶׁכֵּן כְּנֶגֶד דִּירָתוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן. הַמַּזִּיק אֵין לוֹ חֲזָקָה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. מַמְחֵיי רַבָּנִין בְּעָשָׁן תָּדִיר. כְּהָדָא חָדָא אִיתָא הֲוָות מִדְלְקָה חוֹלִין תְּחוֹת רִבִּי אִילְפַיי. אִיבְּעָה מַמְחַיָיא בְיָדָהּ. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי נָסָה. אָמַר. לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְעָשָׁן תָּדִיר.

10 מסכת שמחות פתח ↗

אע"פ שנכנסו למדור הנכרים לארץ עממים ולבית הפרס או שיצא חוץ לארץ מלקין אותו מכת מרדות:

10 מועד קטן פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תַּנְיָא הָהִיא, בְּשָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר דְּצַיְּינוּהָ. יֵשׁ בָּהּ אִילָנוֹת — בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר, אֵין בָּהּ אִילָנוֹת — בְּיָדוּעַ שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר.

10 מסכת כותים פתח ↗

נאמן הכותי לומר אם קבר אם לא קבר ובבהמה אם בכרה או לא בכרה. נאמן הכותי על נטע רבעי ועל הערלה ועל הציונות אבל לא על הסככות ולא על הפרעות ולא על ארץ העמים ולא על בית הפרס מפני שנחשדו בהם. זה הכלל דבר שנחשדו בו אין נאמנין עליו:

5 כיצד מטהרין בית הפרס – לפי ההמשך מדובר רק בסוג הראשון של בית הפרס, שדה שנחרש בו קבר, והוא המקרה המקובל השנוי גם בפי"ז מ"א. אמנם במשניות הקודמות נמנו שלושה סוגים, אך זה היה הסוג התדיר. נוטל ממנו שלשה טפחים ונותן – בדפוס: "או נותן". לפי ההמשך די בשלושה טפחים נקיים, ולכן האות וי"ו איננה וי"ו לתוספת אלא לחילוק, לתוך – נמחק בקו, על גביו שלשה טפחים – החריש הממוצע שחז"ל מדברים עליו הוא שלושה טפחים 24 ס"מ, והוא חריש עמוק למדי. כן שנינו: "חסידים הראשונים היו מוציאין אותן לתוך שדות עצמן ומעמיקין להן שלשה טפחים כדי שלא תעלים המחרישה" תוס', בבא קמא פ"ב ה"ו ומקבילות, וכן: "היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו, מעמיק שלשה טפחים כדי שלא תעכב המחרישה" תוס', בבא בתרא פ"א הי"ד. גם באגדה משתמשים במידה זו של שלושה טפחים, שהם חריש רגיל. כך, למשל, המבול מחה את הקרקע "שלשה טפחים שמחרישה שולטת בארץ" בראשית רבה, לא ז, עמ' 280, וכן: "כמה גשמים יורדין ויהיה בה כדי רביעה? כמלא כלי מחרישה של שלשה טפחים" בראשית רבה, יג יג, עמ' 122. עם כל זאת, שלושה טפחים הם גם מידה רגילה המשמשת לכל מיני הלכות, וייתכן שהצד הספרותי השפיע גם הוא על ההלכה. מכל מקום, כפשוטם של דברים, כדי לטהר את בית הפרס על החורש להגיע למצב שבו שכבת הקרקע העלולה להיפגע מהחריש נקייה מחשש עצמות. השיקול כאן הוא שוב הלכתי-טכני, ואיננו מושלם. אין כאן התחשבות בחשש של כבוד המת. יתר על כן, עדיין אפשר ששורשים שיחדרו עמוק יותר לקרקע יעלו עצמות מעומק רב יותר. יתר על כן, אדמה נסחפת ומועברת, וסינון של שלושה טפחים אינו מבטיח דבר. זאת ועוד, עדיין קיים חשש של עצמות הנמצאות בעומק רב יותר, ואלו מטמאות "כנגדו עד הרקיע טמא" לעיל פ"ט מ"ג-מ"ח, ועוד.

6 מצד שני יש לומר שסינון של שלושה טפחים עליונים הוא משימה בלתי אפשרית בשדה גדול.

7 אם נטל מחציו אחד שלשה טפחים ונתן על גבי חציו אחר שלשה טפחים טהור – אפשר לכסות את אדמת בית הפרס באדמה אחרת, מסוננת, מבית הפרס, רבי שמעון אומר אפילו נטל ממנו טפח ומחצה ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר טהור – שכן גם כך יש על פני הקרקע שלושה טפחים נקיים. הבבלי מביא עוד שתי דרכים לטיהור בית הפרס: "1. 'מנפח אדם בית הפרס והולך'. 2. ורב יהודה בר אמי משמיה דעולא אמר: בית הפרס שנידש טהור! אמר רב פפא: לא קשיא; כאן – בשדה שאבד בה קבר, כאן – בשדה שנחרש בה קבר" מועד קטן ה ע"ב; נידה נז ע"א. כפשוטן אלו דרכים חילופיות. "מנפח" הוא מנפה, והכוונה לסינון השכבה העליונה לא נאמר באיזה עומק. הדרך השנייה היא דישה של כל השכבה העליונה, וכך לא תישארנה שם עצמות בשיעור מספיק כדי לטמא. הבבלי מתרץ שמשנתנו עוסקת בקבר שנחרש ואלו שתי הדרכים החילופיות בשדה שאבד בו קבר, אך זהו תירוץ ספרותי בלבד, וכפשוטן אלו מסורות חולקות, או אולי משלימות.

8 הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן – מרצף את אדמת בית הפרס, טהור – שוב אין חשש שהמחרשה תזעזע עצמות, והמשנה מתעלמת מהחשש שהטומאה תבקע ותעלה ותטמא את כל העובר מעל אדמת בית הפרס. רבי שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור – פעולת עיזוק היא אחת משיטות העיבוד החקלאי ונזכרת כבר במקרא: "ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שֹרק" ישעיהו ה ב. עזקתא היא טבעת בארמית, ועל כן מקובל לפרש שהכוונה לחפירת "ערוגה" בלשון החקלאית שלנו, חפירה בשטח עגול סביב השורש לתיחוח הקרקע ועקירת הסלעים. במשל הכרם שציטטנו מספר ישעיהו העיזוק קודם לנטיעה, אבל גם מסופר על זקן אחד, בעל זיתים רבים, שמצאוהו "עוזק תחת הזית" ספרי דברים, שנה, עמ' 421; בבלי, מנחות פה ע"ב. אם כן העיזוק שייך לפעולות התחזוקה, והכוונה לחופר "עוגיות" סביב העצים כדי שהמים יחלחלו לשורשים. העיזוק איננו בכל השדה אלא רק סביב גזעי העצים, ואף על פי כן הוא נחשב כבדיקה מספקת.

9 בתוספתא שנינו: "רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, עזקו, אין לך בדיקה גדולה מזו. הילך בית הפרס למטה משלש אצבעות, והוציא משם עפר, טהור" פי"ז ה"ט, עמ' 616-615. כבר המשנה קבעה שלדעת רבי שמעון העיזוק מספיק, ברם בתוספתא דבריו מוקצנים, והעיזוק מוצג כדרך בדיקה מושלמת. במושגים הלכתיים הצגת דברים זו מופרזת, הרי העיזוק הוא רק סביב העצים, וכיצד זה הוא נחשב לבדיקה מעולה? אולי מדובר בשני סוגים של עיזוק, האחד לתחזוקה בערוגה סביב העץ, כלומר בשטח מעוגל וקטן סביב השורשים, ועיזוק כללי יותר בשלב ההכנה, וצריך עיון. אולי זו הלכה נוספת המשקפת את הגישה הלא-לכידה מבחינה הלכתית כלפי בית הפרס. על גישה זו נעמוד בסיום הפרק.

10 עוד אנו שומעים שניתן להסיט את פני הקרקע העליונים ולהשתמש באדמת בית הפרס שבעומק שלוש אצבעות. שלוש אצבעות נחשבות לטווח החדירה של נוזלים. כך, למשל, שיעור "תבוסה" העפר שנרטב בדם התבוסה שירד מהמת הוא שלוש אצבעות.

11 מעתה עלינו לשאול כיצד זה מצוי מטע בבית הפרס, שהרי במשניות לעיל נקבע שבית הפרס אינו ניטע. אפשר שאלו משניות סותרות, ואפשר שהנטיעה נעשתה שלא ברצון חכמים, כמו דברי רבי יוסי במשנה א, או שמא מדובר במטע שהוכרז כבית פרס מאוחר יותר, לאחר שכבר היה נטוע.

12 בתוספתא נוספה מגבלה מרכזית ומשמעותית: "בית הפרס שטהרוהו הרי זה טהור, וצריך לעמוד על גבי שני תלמידי חכמים" פי"ז ה"ו, עמ' 615. הלכה זו מסמלת תפנית ברורה, ויש לה משמעות חברתית. בדרך כלל "עול" שמירת מצוות מוטל על היחיד – ברצונו שומר וברצונו מתעלם מהן. כמובן ללחץ החברתי משמעות רבה, אבל אין פיקוח על שמירת מצוות. רק בהלכות בודדות מופיע מרכיב של פיקוח מצדם של חכמים. כדי להבין את משמעותה של עדות זו עלינו להרחיב מעט בדבר הרקע החברתי.

13 תפקידי ציבור של חכמים

14 כל הנהגה שכבת עילית מספקת שירותים לציבור, ושירותים אלו נתפסים כשירותי הנהגה. אנו מדגישים שהם "נתפסים כשירותי הנהגה" משום שהגדרת שירות כ"שירות הנהגה" תלויה במוסכמות החברתיות. בחברה אחת עשויה הנהגה כלכלית להיתפס כהנהגה לאומית חיונית, כמו בחברה בת זמננו, לעומת זאת בעולם הרומי לא נחשבו סוחרים כראויים לעמדות הנהגה. באופן טבעי ההנהגה מעוניינת להגדיל את מערך השירותים שהיא מספקת לחברה. לשאיפה זו שתי פנים. מבחינה אידאית, בני השכבה מאמינים שהם מסוגלים לבצע את התפקיד באופן הטוב ביותר. כך, למשל, פוליטיקאים בני זמננו מעוניינים ש"נציגי הציבור" הם כנבחריו יאיישו עמדות שלטון במועצות מנהלים, ניהול משרדים, חברות ועמותות ושאר תפקידים, זאת משום שהם זכו לאמון הציבור וכך הם ישרתו אותו בנאמנות. הפן השני הוא אינטרסנטי. בני שכבת העילית מעוניינים בעמדות הכוח ובתמלוגים על החזקתו, ולא פחות מכך הם מעוניינים שלא לאפשר צמיחתה של עילית מתחרה על עמדות כוח. בדרך דומה ניתן לנתח את תהליך תפיסת עמדות הכוח של כל שכבת הנהגה חברתית, ולא נרחיב בכך.

15 ניתן לעקוב אחר תהליך הגידול בתפקידים החברתיים של שכבת החכמים. מלכתחילה סוף ימי בית שני סיפקו חכמים "שירותי" הנהגה הלכתית ו"אקדמית" הוראת התורה וההלכה רק לאלו שפנו אליהם. מי שרצה לבקש הדרכה מקבוצות דתיות אחרות צדוקים או איסיים יכול היה לבחור בדרך זו. חכמים לא ניהלו את הציבור בפועל, ולא היו המנהיגות הפוליטית בסוף ימי בית שני. הם אפילו לא ניהלו את מעמדות הציבור בתחום הדתי המובהק. לא הם ניהלו את המקדש, אלא הכוהנים. הם לא ניהלו את התפילות, לא את החתונות ואפילו לא את טקסי הגירושין והחליצה, הגיור, הטהרה ומעמדות דומים. הם כמובן קבעו את ההלכות העקרוניות, כיצד יש לכתוב גט, אך הגט ניתן במעמד שלושה, ולאו דווקא שלושה חכמים. אט אט פרסו חכמים את כנפיהם על תפקידים ציבוריים נוספים. הם התעצמו עם שכבת ההנהגה הפוליטית על תפקידי השיפוט ותבעו למלא תפקיד זה, שכן לפי תפיסתם של חכמים את עצמם רק הם אלו שיודעים כיצד לשפוט כהלכה. הם הממונים על התרת נדרים, ותפקידים נוספים. ניתוח התהליך מחייב דיון מפורט.

16 כך, למשל, לגבי סוטה, חכמים במשנה תובעים לעצמם את תפקיד המעמד הציבורי למחצה של השקאת הסוטה. הם המלווים את הסוטה ושומרים על התנהגות נאותה של בני הזוג. אך יתר תפקידי הניהול של הטקס והאזהרות לסוטה הם בידי הכוהן. עסקנו בכך במבוא למסכת סוטה. במקרה זה של ליווי הסוטה התפקיד היה וירטואלי, ולא היה צריך להפקיעו בפועל מקבוצה אחרת. ההלכה היא מדור אושא, כפי שהדגשנו בפירושנו לסוטה; בדור זה כבר לא נהג דין השקאת הסוטה, וממילא לא ליווה אותה בפועל איש לשום מקום, על כן לא היה מי שיתנגד לתביעתם של חכמים "לזכות" בתפקיד זה. עם זאת, אנו שומעים על מעין ליווי דומה: כששלח רבי חייה בר יוסף את אשתו לבירור בדבר מעמדה לאחר שנשבתה בין הגויים שלח עמה שלושה תלמידים, וכנראה לא ליווה אותה בעצמו. שלושה, כדי שאם יתפנה אחד מהם לצרכיו יישארו עמה שניים ירו', סוטה פ"א ה"ג, טז ע"ד; כתובות פ"ב ה"ט, כו ע"ד. התלמודים מפרשים שהוא ושני העדים הם יחד אותם שלושה ירו', שם; בבלי, סוטה ז ע"א. כפשוטה דומה שהתביעה לשלושה היא מאוחרת יותר ומשקפת שלב נוסף, מתקדם יותר, של מיסוד המעמד. שלושה הם בית דין, כלומר מעמד צבורי.

17 פיקוח של שני תלמידי חכמים נזכר בסדרת הלכות נוספות. לפי משנת מכות שני תלמידי חכמים מלווים את הרוצח בשגגה לעיר המקלט מכות פ"ב מ"ה, ולפי התוספתא המסית נבדק בידי שני תלמידי חכמים. בראשית התוספתא זו הלכה עקרונית, ולאחריה סיפור מעשה בבן סטדא שעל בסיס עדות כזאת הוציאוהו להורג תוס', סנהדרין פ"י הי"א. במקרה זה לפנינו ספק פיקוח ספק צורך בעדות מהימנה. מכל מקום, יש להטיל ספק אם סיפור המעשה המכיל מרכיבים דמיוניים הוא אכן סיפור היסטורי.

18 כל המקרים שהובאו כאן דומים למשנתנו, אך אינם זהים לה. בכולם מדובר בנושאים שאינם הלכה למעשה אלא בטלו מעולם ההלכה. דיני נפשות נלקחו מידי הרשויות היהודיות לפני החורבן, ואף דין סוטה בטל לאחר החורבן, וכנראה גם לפניו. חז"ל יכולים היו לתבוע לעצמם עמדות כוח בנושא שלא היה בר תוקף ממשי ולהציג את עצמם כבעלי עמדות כוח בתחומים אלו, בלוא שיהא לכך מחיר חברתי מצד אחד, ובלי שתהא לכך, מהצד השני, כל משמעות חברתית.

19 בבבלי מופיעים שני תלמידי חכמים בעוד שני מעשים. התלמוד מספר שעל הכוהן הגדול בערב יום הכיפורים שומרים ומדריכים שני תלמידי חכמים יומא ד ע"א; במשנה מדובר בסתם "זקנים" המלמדים את הכוהן הגדול יומא פ"א מ"ג. כאן הפך, אפוא, המונח "שני תלמידי חכמים" למושג ספרותי המחליף את בית הדין או את ה"זקנים" סתם. כן מסופר בבבלי על שני תלמידי חכמים ששלח רבי לבבל כדי "לדכא" את ניסיון המרידה של חנניה בן אחי רבי יהושע כשניסה לקדש חודשים ולעבר שנים בבבל. במקבילה הארץ-ישראלית מדובר על שליחת איגרות. בפועל נשלחו האיגרות בידי שני תלמידי חכמים, אך הבבלי כבר מכיר את שני תלמידי החכמים כמושג ומונח לפיקוח פעיל מצד שכבת החכמים, או ההנהגה של חכמי ארץ ישראל.

20 שני תלמידי חכמים המנהלים טקס דתי מופיעים גם בבבלי במעמד הגיור. שם הם מודיעים לגר את מקצת המצוות ומפקחים על הטבילה יבמות מז ע"ב. בתקופת התנאים נתפס הגיור כמעמד פרטי, אדם מקבל עליו עול מצוות בינו לבין עצמו. אנו מניחים כך משום שאין עדות להליך פורמלי של גיור. רק בבבל, בימי האמוראים, נשמעת התביעה שהגיור יהיה בבית דין בבלי, יבמות מו ע"ב, אבל שני תלמידי החכמים נדרשים לא להכרעת הדין אלא לפיקוח על קיום המצווה או להאדרת הטקס, ושני הנימוקים חד הם.

21 עדות מרתקת נוספת למעמדם של שני תלמידי החכמים במעמד ציבורי היא תפילות ההודאה שאדם נושא על ישועתו: "תמן תנינן ארבעה צריכין להודות, ואלו הן הולכי מדברות... ומי שהיה בבית האסורין ויצא... ומי שחלה ונתרפא... יורדי הים... אמר רבי יהודה וצריכים להתוודות בעשרה בצבור, שנאמר וירוממוהו בקהל עם, וצריכין להיות מהן שני תלמידי חכמים, שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו" מדרש תהילים, קז ה, עמ' 463-462; בבלי, ברכות נד ע"ב. תפילה בציבור היא בנוכחות שני תלמידי חכמים המעניקים למעמד הדרת כבוד. המדרש התלמודי מעלה בזיכרוננו כתוֹבת אבל מאיטליה שבה האב מתפאר בנוכחות שליחים ותלמידי חכמים בלוויית הבת.

22 כל אלו מקורות אמוראיים המוכיחים שבתקופה זו נוכחות "שני תלמידי חכמים" כבר הפכה למרכיב טקסי ידוע. במקורות התנאיים העדויות מצומצמות יותר. האחת היא התוספתא למשנתנו שבה תלמידי החכמים מהווים מעין עדות לטיהור בית הפרס. כפי שראינו, בצירת בית הפרס איננה רק מעשה בצירה פשוט, אלא מהווה טקס. הוא הדין בטהרת בית הפרס, ולשם כך נדרשים שני תלמידי חכמים. כמו כן בהמשך התוספתא שלנו: "מצא שדה מצויינת ואין ידוע מה טיבה, אם יש בה אילן בידוע שנחרש קבר בתוכה, אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה. אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, בזמן שיש זקן אחד או תלמיד חכם אחד, שאין כל אדם בקיעין בכך" פי"ז הי"ב, עמ' 616. אם כן הנתונים ידועים, אבל נדרשת ההכרעה האישית של תלמיד חכם. הכרעה דומה אינה נדרשת בבעיות משפטיות סבוכות. על השאלה האם מלאכה מסוימת מותרת בשבת צריך האדם לענות בעצמו. הוא רשאי לשאול את הזקן, אך אינו חייב בכך, ואילו כאן, בבעיה עובדתית פשוטה, נדרשת הכרעה אישית של הזקן, ואנו מוסיפים: "הכרעה טקסית" שלו.

23 התלמידים נדרשים כדי להעיד לפני כול שטקס הטיהור נעשה כהלכה. אין צורך לשמור על סתם שדה, אבל שדה שבעברו היה בית פרס צריך עדים שיעידו שטוּהר כהלכה. אמנם יש כאן צורך, אבל עם זאת ברור שמרכיב הטקס הוא מרכיב מרכזי, והא ראיה שחסר פרט מהותי, כמה זמן צריכים התלמידים להישאר ליד השדה: יום? שנה? חמש שנים?

24 מקרה דומה מסופר בתוספתא מקוואות: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, הלכה אין לי, אלא מעשה בגינתו של מיצק ברמון שהיו כהנים כובשין את הגדור, יורדין וטובלין בתוכה. אמר רבי יהודה, מעשה במקוה שבין אושה לשפרעם, ושל שפרעם היה, והיה רבי דוסא משיב עליה שני תלמידי חכמים כדי שיהיו בו המים ארבעים סאה" פ"ו ה"ב, עמ' 658. גם כאן מופיעים שני תלמידי חכמים, אם כי כאן אין זה טקס אלא שמירה על טהרת מקווה שכמות המים שבו הייתה גבולית. זאת ועוד, המעשה בתוספתא מקוואות מופיע ללא כל קשר לרצף הדיון בתוספתא. לכאורה אין קשר בין הסיפור של רבן שמעון בן גמליאל לבין סיפורו של רבי יהודה, ברם הקשר הוא עקיף. על המציק בדמון או רמון מסופר בסיפור אחר: "אמר רבי יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברמון שהטיל נפל לבור, ובא כהן אחד והציץ לידע מה הפילה, ובא מעשה לפני חכמים, וטהרוהו" תוס', פט"ז הי"ג, עמ' 615-614. כפי שהערנו בסוף פט"ז הסיפור מלמד על המתח בין הכוהנים לחכמים. הכוהנים מצטיירים כמי שמורים הלכה בדיני טהרה, וחכמים מבקרים את החלטותיהם. סיפורו של רבן שמעון בן גמליאל על אותו מציק הזכיר לעורך התוספתא את המעשה השני באותו מציק. שם הכוהנים מצטיירים כמורי הלכה, והוא הזדרז להוסיף סיפור אחר המעיד שרק חכמים הם המוסמכים לפקח על מצב הטהרה. העריכה של הסיפורים בתוספתא מעידה, אפוא, עד כמה היה נושא זה של מאבק הסמכויות רגיש, טעון ובעייתי.

25 שני תלמידי חכמים הם אפוא סימן למעמד טקסי; מעמד זה מתחיל בתקופת התנאים ומתרחב בימי האמוראים בכלל, ובבבל במיוחד. בכך לא מיצינו את שאלת מקומם של חכמים במעמדות ציבוריים וכמפקחים על שמירת ההלכה והכרעתה; את מלוא התמונה הצגנו במקום אחר.

26 בתוספתא שנינו: "בית הפרס שעשה בו אשפה גבוהה עשרה טפחים ויכול להסיטו, טהור, עקרן ממקומו, טמא, רבן שמעון בן גמליאל מטהר. בית הפרס שריצפו ברבידים ובאבנים שאין יכול להסיטן, טהור, עקרן מקומן, טמא, רבן שמעון בן גמליאל מטהר" פי"ז ה"ח, עמ' 615. "יכול להסיטו" כאן משמעו שהאדם הסיט את האשפה מבלי שהזיז עפר ממקומו, והאשפה טהורה משום שלא נטלה עמה מעפר בית הפרס. הלכה זו מתעלמת, כמובן, מהאפשרות שהאשפה שכנה על הקבר, או על עצם, ונטמאה. מכל מקום, אם אגב הסטת האשפה עקר את האשפה ממקומה, ועמה מעט אדמה, האשפה טמאה. רבן שמעון בן גמליאל מטהר משום שהוא מניח שאילו נעקרה גם עצם היו מרגישים בה, או משום שהוא מסרב להחמיר יתר על המידה.

5 יומא פתח ↗

וְאַף לְדוֹרוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל פּוֹרֵשׁ שִׁבְעָה וּמְשַׁמֵּשׁ יוֹם אֶחָד, וּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִתַּלְמִידָיו שֶׁל מֹשֶׁה — לְאַפּוֹקֵי צַדּוּקִין, מוֹסְרִין לוֹ כׇּל שִׁבְעָה כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בָּעֲבוֹדָה.

5 נדה פתח ↗

בֵּית הַפְּרָס. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס, וְהוֹלֵךְ.

5 שבת פתח ↗

וְהָתַנְיָא: וּבִלְבַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח! כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּחַבְלָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי. מַתְנִי׳ אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ, וְלֹא בַּזּוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק, וְלֹא בְּסוּלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ. וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִין בְּחוּטִין וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם, וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן. וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת, וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְּגִימוֹן, וְלֹא פָּרָה בְּעוֹר הַקּוּפָּר, וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — כְּדַאֲמַרַן. וְלֹא בַּזּוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק: מִשּׁוּם דְּמֶיחְזֵי כְּמַאן דְּאָזֵיל לְחִינְגָּא. וְלֹא בְּסוּלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ: אָמַר רַב הוּנָא: בֵּי לוֹעָא. לְמַאי עָבְדִי לֵיהּ? — לְהֵיכָא דְּאִית לֵיהּ מַכָּה, דְּלָא הָדַר חָיֵיךְ בַּיהּ. וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ: דְּעָבְדִי לֵיהּ לְגִיזְרָא. וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין: דְּעָבְדִי לְהוּ סִימָנָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחְלְפוּ. וְלֹא בִּרְצוּעָה: דְּעָבְדִי לְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתְבְּרוּ מָאנֵי. וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בָּעֲגָלָה: כִּי הֵיכִי דְּלָא לִחְמְטָן אַלְיָיתַיְהוּ. וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת: יָתֵיב רַב אַחָא בַּר עוּלָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁגּוֹזְזִין אוֹתָהּ טוֹמְנִין לָהּ עֶזֶק בְּשֶׁמֶן וּמַנִּיחִין לָהּ עַל פַּדַּחְתָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטַנֵּן. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: אִם כֵּן, עֲשִׂיתָהּ מָר עוּקְבָא. אֶלָּא יָתֵיב רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד טוֹמְנִין לָהּ שְׁנֵי עֲזָקִין שֶׁל שֶׁמֶן, וּמַנִּיחִין לָהּ אֶחָד עַל פַּדַּחְתָּהּ וְאֶחָד עַל הָרֶחֶם כְּדֵי שֶׁתִּתְחַמֵּם. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אִם כֵּן, עֲשִׂיתָהּ יַלְתָּא. אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא: עֵץ אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְ״יַחְנוּן״ שְׁמוֹ, וּמְבִיאִין קֵיסָם וּמַנִּיחִין לָהּ בְּחוֹטְמָהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְעַטֵּשׁ וְיִפְּלוּ דַּרְנֵי רֹאשָׁהּ. אִי הָכִי זְכָרִים נָמֵי! כֵּיוָן דִּמְנַגְּחֵי זְכָרִים בַּהֲדָדֵי מִמֵּילָא נָפְלָן. שִׁמְעוֹן נְזִירָא אָמַר: קִיסְמָא דְּרִיתְמָא. בִּשְׁלָמָא דְּרַב הוּנָא, הַיְינוּ דְקָתָנֵי ״חֲנוּנוֹת״, אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי ״חֲנוּנוֹת״? דְּעָבְדִינַן לְהוּ מִילְּתָא דִּמְרַחֲמִינַן עֲלַיְיהוּ. וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְּגִימוֹן. מַאי עֵגֶל בְּגִימוֹן? אָמַר רַב הוּנָא: בַּר נִירָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״גִּימוֹן״ לִישָּׁנָא דְּמֵיכַף — דִּכְתִיב: ״הֲלָכוֹף כְּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ״. וְלֹא פָּרָה בְּעוֹר הַקּוּפָּר: דְּעָבְדִי לָהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִמְצְיוּהָ יָאלֵי. וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. אִי לְרַב דְּאָמַר בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר — אָסוּר. אִי לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר לְנוֹי — אָסוּר, לְשַׁמֵּר — מוּתָּר. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: וַחֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ? וְהָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: תְּרֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשַּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כׇּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶינְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָה בָּהּ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ: בְּכוּלֵּיהּ דְּסֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הַאי זוּגָא חַלּוֹפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן. כׇּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ — נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא מִיתַּפְסוּ אַכּוּלֵּי עָלְמָא. כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִכְתִיב ״ה׳ בַּמִּשְׁפָּט יָבֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו״ — אִם שָׂרִים חָטְאוּ,

7 פסחים פתח ↗

וְאַמַּאי? נֵימָא אֲכַלְתֵּיהּ! מִי לָא תְּנַן: מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם טְמֵאִים. וְכַמָּה יִשְׁהֶה בְּמָדוֹר וִיהֵא הַמָּדוֹר צָרִיךְ בְּדִיקָה — אַרְבָּעִים יוֹם.

7 תלמוד ירושלמי חלה פתח ↗

בִּיקֵּשׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל בֶּן רִבִּי לְהַנְהִיג אֶת הַדְּמַיי בְּסוּרִיָּא וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אָמַר לֵיהּ מֵעַתָּה יְחוּשׁוּ הַכֹּהֲנִים עַל חַלָּתָן. מִחְלְפָה שִיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תַּמָּן אָמַר אֵימַת קֳדָשִׁים עָלָיו וְאֵינוֹ נוֹתֵן לַכֹּהֵן דָּבַר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן וָכָא הוּא אוֹמֵר הָכֵן. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה אֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ שֶׁלְאוּר נָתַן לוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי מָנָא לֹא תַנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אֶלָּא מֵעַתָּה יְחוּשׁוּ הַכֹּהֲנִים עַל חַלָּתָן. הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם וּמִן הַאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכּוֹר לַשּׁוּק צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. מִבַּעַל הַבַּיִת וְהַמִּתְאָרֵחַ אֶצלוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרוֹן דְּרַבָּנִין בְּמִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ לְעִיסָּתוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה וְהֵן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ מְגַבֵּל אֶצֶל אַחֵר. חֶזְקַת בַּעֲלֵי בָּתִּים בְּסוּרִיָּא אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. אִם יוֹדֵעַ שֶׁרוֹב מִכְנָסוֹ מִשֶּׁלּוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה בָּעֵי לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אָמַר רִבִּי מָנָא כָּאן בָּאָרֶץ כָּאן בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

7 תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

הלכה: מַהוּ בַפֶּסַח. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מִדִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה מִדִּבְרֵי רִבִּי חֲנַנְיָה סְגַן הַכֹּהֲנִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מִדִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמִדִּבְרֵי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָי. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה בָא רִבִּי לִיעֶזֶר וְרִבִּי יוֹשׁוּעַ לְכָאן. אָמַר לֵיהּ. תַּנָּיִין אִינּוּן. רִבִּי יָסָי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמַה טְהוֹרָה וּטְמֵיאָה. רִבִּי יָסָי מַקְשֵׁי. לָמָּה רִבִּי יֹסִי אוֹמֵר. אֵינָהּ הַמִּידָּה. רִבִּי יָסָי דוּ שָׁמַע דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מִדִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה וּמִדִּבְרֵי רִבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים. וְהוּא שָׁמַע דְּבַר קַפָּרָא אָמַר. אַב הַטּוּמְאָה דְּבַר תּוֹרָה. וְולַד הַטּוּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶן. וְלֹא שָׁמַע דָּמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בֵּין זֶה וּבֵין זֶה דְּבַר תּוֹרָה. וְהוּא מַקְשֵׁי. כְּשֵׁם שֶׁמּוּתָּר לִשׂרוֹף אִיסּוּר דִּבְרֵיהֶם תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. שֶׁכֵּן שׂוֹרְפִין טוּמְאַת דִּבְרֵיהֶן תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. כָּךְ יְהֵא מוּתָּר לִשׂרוֹף אִיסּוּר תּוֹרָה דִּבְרֵיהֶן עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. שֶׁכֵּן שׂוֹרְפִין טוּמְאַת תּוֹרָה דִּבְרֵיהֶן עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. אֶלָּא שַׁנְיָיה הִיא אִיסּוּר שַׁנְיָיה הִיא טוּמְאָה. וְאָמַר רִבִּי יָסָי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַכֹּל מוֹדִין בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמַה טְהוֹרָה וּטְמֵיאָה. כְּשֵׁם שֶׁלֹּא חָלַקְתָּ לָנוּ בֵּין אִיסּוּר תּוֹרָה לְטוּמְאַת תּוֹרָה. שֶׁכֵּן שׂוֹרְפִין טוּמְאַת תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. כָּךְ לֹא תַחֲלוֹק לָנוּ בֵין אִיסּוּר דִּבְרֵיהֶן לְטוּמְאַת תּוֹרָה. שֶׁכֵּן שׂוֹרְפִין טוּמְאַת דִּבְרֵיהֶן עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. אֶלָּא בֵין זֶה וּבֵין זֶה דְּבַר תּוֹרָה. אֲתַא רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא מִן צוֹר וְאָמַר מִן שְׁמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. בֵּין זֶה וּבֵין זֶה דְּבַר תּוֹרָה. וְאָמְרִית. יֵאוּת. תַּמָּן טוּמְאַת דִּבְרֵיהֶם תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. בְּרַם הָכָא פְּסוּל תּוֹרָה עִם טוּמְאַת תּוֹרָה. בְּגִין כֵּן רִבִּי יוֹסֵי אָמַר. אֵינָהּ הִיא הַמִּידָה. וְקַשְׁיָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן עַל דְּרִבִּי מֵאִיר. וְהָדָא דְרִבִּי יוֹסֵי אָמַר. אֵינָהּ הִיא הַמִּידָה. סָבַר בַּר קַפָּרָא כְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מִדִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְקַשְׁיָא דְּבַר קַפָּרָא עַל דְּרִבִּי יוֹסֵי. וְהָדָא דְרִבִּי מֵאִיר אָמַר. מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ. אָמַר רִבִּי אַבִּין. רִבִּי מֵאִיר כְּדַעְתֵּיהּ. דְּרִבִּי מֵאִיר מַחְמִיר בְּדִבְרֵיהֶם כְּדִבְרֵי תוֹרָה. אָן אַשְׁכְּחָן דְּרִבִּי מֵאִיר מַחְמִיר בְּדִבְרֵיהֶן כְּדִבְרֵי תוֹרָה. אָמַר רִבִּי חִינְנָה. כַּיי דְתַנִּינָן תַּמָּן. הָרוֹאָה כֶתֶם הֲרֵי זוֹ מְקוּלְקֶלֶת וְחוֹשֶׁשֶׁת מִשּׁוּם זוֹב דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין בַּכְּתָמִים מִשּׁוּם זוֹב. תַּמָּן תַּנִּינָן. חָבִית שֶׁלִּתְרוּמָה שֶׁנּוֹלַד סְפֵק טוּמְאָה. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בִּמְקוֹם תּוּרְפָּה יַנִּיחֶינָּה בְּמָקוֹם מּוּצְנָע. וְאִם הָיְתָה מְגוּלָּה יְכַסֶּנָּה. רִבִּי יוֹשׁוּעַ אוֹמֵר אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע יַנִּיחֶינָּה בִּמְקוֹם תּוּרְפָּה. וְאִם הָיְתָה מְכוּסָּה יְגַלֶּנָּה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן מִדִּבְרֵי שְׁלָשְׁתָּן תְּלוּיָה אָסוּר לְשׂוֹרְפָהּ. חֲבֵרַיָיא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי. הַשְּׁנִיָיה כְרִבִּי מֵאִיר. חֲבֵרַיָּא אָמְרִין. חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי. וְלֵית רִבִּי מֵאִיר מוֹדֶה בָהּ. חָבִית הַשְּׁנִיָיה כְרִבִּי מֵאִיר. וְלֵית רִבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה בָהּ. אָמַר לוֹן רִבִּי יוֹסֵי. חֲמוּן מַה אַתּוּן אָמְרִין. חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי. בְּרַם כְּרִבִּי מֵאִיר שׂוֹרְפִין וּכְרִבִּי שִׁמְעוֹן שׂוֹרְפִין. וְיִרָבּוּ רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן עַל רִבִּי יוֹסֵה וְיִשְׂרוֹף. וְעוֹד שְׁמָעִינָן מִן הָדָא. מִן מַה דַאֲנָן חַמְיָין רַבָּנִין עוֹבְדָא אֲתִי קוֹמֵיהוֹן וְאִינּוּן אָמְרִין. אֵיזִיל תְּלִי. הֵן אַשְׁכַּחְנָן דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. שׂוֹרְפִין. הָדָא דְתַנִּינָן. מוֹדֶה רִבִּי לִיעֶזֶר לְרִבִּי יוֹשׁוּעַ שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁנָיָיא. אִין תֵּימַר לֵית לְרִבִּי מֵאִיר תְּלוּיָה. וְהָא תַנֵּי. תְּרוּמַה תְלוּיָה טְהוֹרָה שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה. דִּבָרֵי רִבִּי מֵאִיר. וְחֲכָמִים אוֹמְרִים. בִּזְמַנָּהּ. אָמַר רִבִּי עֶזְרָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. תִּיפְתָּר בִּתְלוּיָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהַשְׁאִיל עָלֶיהָ. אָמַר לֵיהּ. וְכֵן אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. כָּל מַה דַאֲנָן קַיָימִין הָכָא בִּתְלוּיָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהַשְׁאִיל עָלֶיהָ. אֲבָל בִּתְלוּיָה שֶׁדַּעְתּוֹ לְהַשְׁאִיל עָלֶיהָ הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. וְתַנֵּי כֵן. תְּרוּמָה תְלוּיָה שֶׁאָמְרוּ. טְהוֹרָה הִיא. הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. אִם אָמַר. הֲרֵי אֲנִי מַנִּיחָהּ עַל מְנָת לְהַשְׁאִיל עָלֶיהָ. הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. מָיִי כַּדּוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. תִּיפְתָּר שֶׁנּוֹלַד לָהּ סְפֵק טוּמְאָה עִם דִּימְדּוּמֵי חַמָּה. וְלֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם. וְאַתּוּן אָמְרִין. חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי. וְלֵית רִבִּי מֵאִיר מוֹדֶה בָהּ. וְהָתַנֵּי. בַּמֶּה דָבָרִים אֲמוּרִים. בְּבוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְהַעֲלוֹת. אֲבָל בְּבוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְהַעֲלוֹת אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר לְטַמְּאוֹת. וְאִין כְּרִבִּי מֵאִיר. הִיא בוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְהַעֲלוֹת וְהִיא בוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְהַעֲלוֹת. אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר לְטַמּוֹת. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנִּינָן. אָמַר לוֹ רִבִּי יוֹסֵי. אֵינָהּ הִיא הַמִּידָּה. לֵית בַּר נַשׁ אָמַר. אֵינָהּ הִיא מִכְּלָל דּוּ מוֹדֶה עַל קַדְמִיָיתָא. מָיִי כְדוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. תַּמָּן כְּדֵי לָחוּס עַל נִכְסֵיהֶן שֶׁלְיִשְׂרָאֵל. וְהָכָא מָה אִית לָךְ. אֲפִילוּ הָכָא אֵינוֹ מַפְסִיד לְיִשְׂרָאֵל מָמוֹן. שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׂרוֹף עֵצִים בִּפְנֵי עַצְמָן וְזוֹ בִפְנֵי עַצְמָהּ. לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה חָשׁוּ. לְהֶפְסֵד מְמוּעָט לֹא חָשְׁשׁוּ. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. תִּיפְתָּר כְּמָאן דְּאָמַר. מִדִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה וּמִדִּבְרֵי רִבִּי חֲנִינָה סְגַן הַכֹּהֲנִים. וְלֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם. רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי אִילָא תְּרֵיהוֹן בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. חָבִית הָרִאשׁוֹנָה כְרִבִּי יוֹסֵי. וְהַשְּׁנִיָיה בֵּין כְרִבִּי מֵאִיר בֵין כְרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר רִבִּי עֶזְרָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי. אָמַר לֵיהּ. וּדְלֹא כְרִבִּי יוֹסֵי נֵימַר וּדְלֹא כְרִבִּי מֵאִיר. לְפִי שֶׁמָּצִינוּ רִבִּי יוֹסֵי שׂוֹרֵף תְּלוּיָה בְּכָל מָקוֹם. אָמַר רִבִּי מָנָא. אָזְלִית לְקַיְסָרִין וּשְׁמָעִית רִבִּי זְרִיקָן בְּשֵׁם זְעוּרָה. רִבִּי מֵאִיר שׂוֹרֵף תְּלוּיָה בְּכָל מָקוֹם. וְאָמְרִית לֵיהּ. אֲפִילוּ כְגוֹן הַהִיא שֶׁהִיא תְלוּיָה דְּבַר תּוֹרָה. וְאָמַר לִי. אִין. אֲנָא פָתַר לָהּ שֶׁנִּיטְמֵאת מָדוֹר גּוֹיִם. מַה בְיָדָךְ. תַּנֵּי. מָדוֹר גּוֹיִם תּוֹלִין. רִבִּי יוֹסֵה בֵירִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. שׂוֹרְפִין. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָא. רִבִּי מֵאִיר שׂוֹרֵף תְּלוּיָה בִּשְׁאַר יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְהָא תַנֵּי כֵן. תְּרוּמָה תְלוּיָה טְמֵיאָה שׂוֹרְפִין אוֹתָהּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וְחֲכָמִים אוֹמְרִים. בִּזְמַנָּהּ. וְיִשְׂרוֹף בְּשַׁחֲרִית. תִּיפְתָּר שֶׁנִּתְעַצֵּל וְלֹא שָׂרַף. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן. דְּתַנֵּי טְמֵיאָה. לֹא מִשֶּׁנִּתְעַצֵּל וְלֹא שָׂרַף. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי אַחֲוָה דְּרִבִּי יוֹסֵי. תִּיפְתָּר שֶׁנּוֹלַד לָהּ טוּמְאָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְלֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם.

9 בבא בתרא פתח ↗

לְאַפּוֹקֵי מַאי? לְאַפּוֹקֵי קֵינִי, קְנִיזִּי וְקַדְמוֹנִי. תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נַפְתּוֹחָא, עַרְבָאָה וְשַׁלְמָאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַר שֵׂעִיר, עַמּוֹן וּמוֹאָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַרְדִּיסָקִיס, אַסְיָא וְאַסְפַּמְיָא.

10 יבמות פתח ↗

קִבְרֵי גוֹיִם אֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״. אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין הַגּוֹיִם קְרוּיִין אָדָם.

10 נדה פתח ↗

כְּאִילּוּ הֵן רְאוּיוֹת. מַתְנִי' שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הָאֶמְצָעִית — כּוּלָּן טְמֵאוֹת. תַּחַת הַפְּנִימִית — שְׁתַּיִם הַפְּנִימִיּוֹת טְמֵאוֹת, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. תַּחַת הַחִיצוֹנָה — שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת טְמֵאוֹת, וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁעָבְרוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה, אֲבָל אִם עָבְרוּ דֶּרֶךְ עָלֶיהָ — כּוּלָּן טְמֵאוֹת. בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְהוֹרָה — הִיא טְהוֹרָה, וּשְׁתַּיִם טְמֵאוֹת. בָּדְקוּ שְׁתַּיִם וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת — הֵן טְהוֹרוֹת, וּשְׁלִישִׁית טְמֵאָה. שְׁלָשְׁתָּן וּמָצְאוּ טְהוֹרוֹת — כּוּלָּן טְמֵאוֹת. לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְגַל טָמֵא שֶׁנִּתְעָרֵב בֵּין שְׁנֵי גַּלִּים טְהוֹרִים, וּבָדְקוּ אֶחָד מֵהֶן וּמָצְאוּ טָהוֹר — הוּא טָהוֹר, וּשְׁנַיִם טְמֵאִים. שְׁנַיִם וּמָצְאוּ טְהוֹרִין — הֵם טְהוֹרִין, וּשְׁלִישִׁי טָמֵא. שְׁלָשְׁתָּן, וּמָצְאוּ טְהוֹרִין — כּוּלָּן טְמֵאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טוּמְאָה — לְעוֹלָם הוּא בְּטוּמְאָתוֹ, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ טוּמְאָה הֵיכָן הִיא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹדֵק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה. גְּמָ' מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא מְפַלֵּיג, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דְּקָמְפַלֵּיג? אָמַר רַבִּי אַמֵּי: בִּמְשׁוּלָּבוֹת. בָּדְקָה אַחַת וְכוּ׳. לְמָה לֵיהּ לְמִתְנֵי ״לְמָה זֶה דּוֹמֶה״? הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבִּי מֵאִיר לְרַבָּנַן: מַאי שְׁנָא בְּדָם דְּלָא פְּלִיגִיתוּ, וּמַאי שְׁנָא בְּגַל דִּפְלִיגִיתוּ? וְרַבָּנַן, בִּשְׁלָמָא הָתָם — אֵימָא עוֹרֵב נְטָלָהּ, אֶלָּא הָכָא — הַאי דָּם מֵהֵיכָא אֲתָא? תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּשִׁקְמָה שֶׁל כְּפַר סָבָא, שֶׁהָיוּ מַחֲזִיקִין בָּהּ טוּמְאָה, וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ. לְיָמִים נָשְׁבָה בּוֹ הָרוּחַ וַעֲקָרַתּוּ, וְנִמְצָא גּוּלְגּוֹלֶת שֶׁל מֵת תְּחוּבָה לוֹ בְּעִיקָּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? אֵימַר לֹא בָּדְקוּ כׇּל צָרְכּוֹ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בִּמְעָרָה שֶׁל שִׁיחִין, שֶׁהָיוּ מַחְזִיקִין בָּהּ טוּמְאָה, וּבָדְקוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְקַרְקַע שֶׁהָיְתָה חֲלָקָה כְּצִפּוֹרֶן, וְלֹא מָצְאוּ. לְיָמִים נִכְנְסוּ בָּהּ פּוֹעֲלִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְנִתְּזוּ בְּקַרְדּוּמּוֹתֵיהֶן, וּמָצְאוּ מַכְתֶּשֶׁת מְלֵאָה עֲצָמוֹת. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? אֵימַר לֹא בָּדְקוּ כָּל צָרְכּוֹ. תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מַעֲשֶׂה בְּסֶלַע בֵּית חוֹרוֹן, שֶׁהָיוּ מַחֲזִיקִין בָּהּ טוּמְאָה, וְלֹא יָכְלוּ חֲכָמִים לִבְדּוֹק מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה מְרוּבָּה. וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא שְׁמוֹ. אָמַר לָהֶן: הָבִיאוּ לִי סְדִינִים! הֵבִיאוּ לוֹ סְדִינִים, וּשְׁרָאָן בְּמַיִם, וּפְרָסָן עֲלֵיהֶם. מְקוֹם טׇהֳרָה — יָבֵשׁ, מְקוֹם טוּמְאָה — לַח, וּבָדְקוּ וּמָצְאוּ בּוֹר גָּדוֹל מָלֵא עֲצָמוֹת. תָּנָא: הוּא הַבּוֹר שֶׁמִּילֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה חֲלָלִים, דִּכְתִיב: ״וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כׇּל פִּגְרֵי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָה״. וְכִי גְדַלְיָה הֲרָגָן? וַהֲלֹא יִשְׁמָעֵאל הֲרָגָן! אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לוֹ לָחוֹשׁ לַעֲצַת יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ, וְלֹא חַשׁ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֲרָגָן. אָמַר רָבָא: הַאי לִישָּׁנָא בִּישָׁא, אַף עַל פִּי דִּלְקַבּוֹלֵי לָא מִבְּעֵי — מֵיחָשׁ לֵיהּ מִבְּעֵי. הָנְהוּ בְּנֵי גָּלִילָא דִּנְפַק עֲלַיְיהוּ קָלָא דִּקְטוּל נַפְשָׁא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן, אֲמַרוּ לֵיהּ: לַטְמְרִינַן מָר! אֲמַר לְהוּ: הֵיכִי נַעֲבֵיד? אִי לָא אַטְמְרִינְכוּ — חָזוּ יָתַיְיכוּ, אַטְמְרִינְכוּ — הָא אֲמוּר רַבָּנַן: הַאי לִישָּׁנָא בִּישָׁא, אַף עַל גַּב דִּלְקַבּוֹלֵי לָא מִבְּעֵי — מֵיחָשׁ לֵיהּ מִבְּעֵי. זִילוּ אַתּוּן, טַמַּרוּ נַפְשַׁיְיכוּ. ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא״ — מִכְּדֵי סִיחוֹן וְעוֹג אַחֵי הֲווֹ, דְּאָמַר מָר: סִיחוֹן וְעוֹג בְּנֵי אֲחִיָּה בַּר שַׁמְחֲזַאי הֲווֹ, מַאי שְׁנָא מֵעוֹג דְּקָמִסְתְּפֵי, וּמַאי שְׁנָא מִסִּיחוֹן דְּלָא קָמִסְתְּפֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִתְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק אַתָּה יוֹדֵעַ מָה הָיָה בְּלִבּוֹ, אָמַר: שֶׁמָּא תַּעֲמוֹד לוֹ זְכוּת שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה עוֹג, שֶׁפָּלַט מִדּוֹר הַמַּבּוּל. תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כֶּתֶם, מַעֲבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמְמָנִין וּמְבַטְּלוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:

10 נזיר פתח ↗

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִזִּיר ... וְהֵבִיא״, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא — הִזִּיר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: ״וְהִזִּיר ... וְהֵבִיא״, אֵימָתַי הִזִּיר — בִּזְמַן שֶׁהֵבִיא. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְנִטְמְאָה, וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ — מְבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף, וְאֵינָהּ מְבִיאָה עוֹלַת הָעוֹף. אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא. מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר בַּעַל מִיעְקָר עָקַר — חַטַּאת הָעוֹף נָמֵי לָא לַיְיתֵי. אִי קָסָבַר בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז, עוֹלַת הָעוֹף נָמֵי לַיְיתֵי! לְעוֹלָם קָסָבַר בַּעַל מִיעְקָר עָקַר, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״? וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהָא בְּנָזִיר טָמֵא כְּתִיב, וַאֲנַן אֲפִילּוּ נָזִיר טָהוֹר קָאָמְרִינַן! קָסָבַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר נָזִיר טָהוֹר נָמֵי חוֹטֵא הוּא, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִּכְתִיב בְּנָזִיר טָמֵא — הוֹאִיל וְשָׁנָה בַּחֵטְא. יָצָא וְנִכְנַס — עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן. קָתָנֵי עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן. מִשּׁוּם דְּיָצָא חָל עֲלֵיהּ נְזִירוּת? אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן שֶׁיָּצָא וְהִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל. אֶלָּא נִכְנַס הוּא דְּעוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן, לֹא נִכְנַס אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן?! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא יָצָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ נִכְנַס — עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: מַאי טַעְמָא לָא מְפָרְשַׁתְּ לַן כְּהָלֵין מִילֵּי? אָמַר לְהוֹן: אָמֵינָא דִּלְמָא לָא צְרִיכִיתוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא בּוֹ בְּיוֹם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ״ — עַד שֶׁיִּהְיוּ יָמִים רִאשׁוֹנִים. אָמַר עוּלָּא: לָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא בְּטָמֵא שֶׁנָּזַר, אֲבָל בַּנָּזִיר טָהוֹר שֶׁנִּטְמָא — אֲפִילּוּ יוֹם אֶחָד סוֹתֵר.

« משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״ח:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״ח:ו׳ »