משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״ד

1 פרקנו, "פרק הזיז", עוסק כולו בהלכות הקשורות לזיז. מעין פרק זה הם פרק ד העוסק במגדל ופרק ט העוסק בכוורת.

2 הדין העקרוני של "הזיזין והגיזריות" נקבע לעיל פ"ח מ"ב שהם מביאים את הטומאה, וחוצצים מפניה. אלא ששם נקבע שהאבחנה המרכזית היא האם הזיז חזק דיו לשאת מעזיבה, ואצלנו אבחנה זו נעדרת. אכן סתם זיז הוא מאבן, וודאי יכול לשאת מעזיבת טיח. האבחנה חשובה הייתה לפרטים האחרים במשנה שם, ואצלנו היא מובנת מעצמה. עם זאת, שם לא נדונה השאלה מה צריך להיות אורך הזיז או רוחבו. זו דוגמה נוספת להיעדר שפה הלכתית אחידה במסכת, ולכך שכל פרק מתמקד בנושא החשוב לו ואינו מונה את כלל המגבלות והאבחנות. תופעה זו נפוצה בכל המסכת, ועמדנו על כך במבוא למסכת.

3 הזיז נזכר רבות במקורות התנאיים והאמוראיים. באופן כללי זו בליטה בקיר; בליטה כזאת עשויה להיבנות מסיבות אחדות. לעתים נעשה שימוש באבן לרוחבה במקום לאורכה; זיז כזה נבנה מכיוון שהבנאי השתמש באבנים מוכנות לעתים כשימוש משני ולא היה צריך את כל אורך האבן. מסופר כיצד אחד החכמים שהיה לו זיז שיצא אל המבוי הסיר אותו לבל יהווה מטרד לבני המבוי. לעתים הזיז נועד לשאת עליו מרפסת גזוזטרא בלשון חכמים, או גגון קטן. בהקשר זה הזיז קשור לחלון, ועל כן פירשו מפרשים שונים שהזיז הנזכר להלן קשור לחלון פי"ב מ"ג. אנו הסתייגנו מפירוש זה, אבל אין ספק שלעתים קרובות בנו זיז מתחת לחלון כדי להניח עליו דברים, או מעל החלון כדי להגן עליו מגשם, ולהצל עליו מהשמש. כך מזכירה המשנה מקרה של זיז לפני החלון, מעין אדן חלון בלשון ימינו: "זיז שלפני חלון, נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת" עירובין פ"י מ"ד, ובמקרה אחר: "זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב" שבועות פ"ו מ"ו. המדובר בדין מודה במקצת, וברור שאם הודה שהוא חייב לו חיטים מלוא החדר – "עד הזיז" הוא פחות מאשר "עד החלון".

4 זיז אחר הוא מעין כרכוב לנוי, זיז כזה רוחבו קטן ביותר.

5 על רקע זה קובעת המשנה שאם יש לו זיז שרוחבו טפח ובני המבוי לא מחו, יש לו חזקה: "הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות, פחות מטפח אין לו חזקה ואין יכול למחות" בבא בתרא פ"ג מ"ו. זיז קטן מטפח איננו מפגע, ולכן אין בני המבוי יכולים למחות, וממילא אם שתקו אין הדבר מעניק לבעלים זכות להניח חפצים מתחת לזיז. רוחב טפח הופך את הזיז למשמעותי.

6 הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא – ללא קשר לרוחבו או לאורכו. להלן תדון המשנה רק ברוחב הזיז, וכאילו לאורך אין כל משמעות. הגיזרה והגיבלית – לפי נוסח זה המשנה עוסקת בשלושה סוגי זיזים: "זיז", "גיזרה" ו"גיבלית". אבל בהמשך מוסברים רק שניים, ונראה שהכוונה "הגיזרה הגיבלית", והיא שם אחד, כפי שיוסבר להלן. בפותח טפח – לא נאמר מה הטעם לאבחנה שבין הזיז לגיזרה, ונדון בכך להלן. אי זה הוא הזיז שפניו למטן – לזיז בדרך כלל פן אחד מסותת ומיושר, ושני שהוא אלכסוני ותומך את הזיז אל הכותל. הזיז מסותת כלפי הרחוב, שהעוברים ושבים יראו זיז חלק, ותיאור כזה מתאים לזיז כרכוב. וגיזרה שפניה למעלן – והיא נועדה לתמיכת גגון. "גיבלית" היא כנראה גיזרה שהובאה מהעיר גבל שבסוריה, שהייתה עיר גדולה וחשובה.

7 המשנה מסבירה רק שני מונחים, וגם המשנה לעיל הזכירה רק את "הזיזין והגיזריות" לעיל פ"ח מ"ב. ואכן בתוספתא ניתן הסבר נפרד ל"גיבלית": "ואיזו היא גבלית כל שמינקה מכאן ומכאן ומשוייר מן האמצע" פי"ד ה"ט, עמ' 612. אם כן, ה"גיבלית" היא אבן שמסותתת מהצדדים ובמרכזה נותרה בליטה. סיתות מעין זה הוא המכונה כיום "סיתות הרודיני", איור 42 אבל ה"גיבלית" היא כנראה בליטה בולטת יותר. אם היא בולטת יותר מטפח היא נחשבת כזיז להביא טומאה, ואם לא היא כקיר חלק. כאמור, המשנה אינה מנמקת מה בין זיז לגיזרה. אפשר שההסבר לכך הוא מעשי. הזיז נועד לבלוט, ולכן נחשב כאוהל, אבל הגיבלית היא למעשה סיתות אבני הכותל ולא נועדה לבליטה, ולכן רק אם היא בולטת ממש היא נחשבת לאוהל. מעין הלכה זו שנינו לעיל לגבי הבטח פי"ב מ"ז: אם הבטח הוא מסגרת החלון הרי שדינו צריך להיות כמו הגיבלית. אפשר גם שהמילה "גיבלית" באה מהמילה "לגבל" שמשמעה הוספת נקודת טיח קטנה ובולטת לאבן הקיר.

8 ובמה אמרו – "במה אמרו" כמו "למה אמרו" או "מפני שאמרו" הם ציטוטים של משניות קדומות. המשנה באה לפרש הלכה קדומה שכבר הייתה לפניה. עם זאת, אי אפשר לקבוע כמה קדומה היא

9 איור 42א סיתות הרודיני – מערת המכפלה הבנויה אבנים בסיתות הרודיני עדין צילם נ' ארנון.

10 איור 42ב. סיתות גס, אבן מחומת יודפת, צילם מ' אביעם.

11 הקביעה "הזיז מביא...". במקרה זה ההלכה הקדומה היא זו המשובצת בראש המשנה שלנו. הזיז מביא את הטומאה כל שהוא – עד כאן ציטוט אותה הלכה קדומה, בזיז שהוא גבוה מן הפתח – זיז מעל הפתח נועד בדרך כלל לשמש כבסיס לגגון, אך אם הוא צר מטפח ודאי אינו משמש לגג, אלא זו אבן בולטת בלבד. שלשה נדבכין שהן שנים עשר טפח – נדבך הוא שורת אבנים. המשנה מניחה שכל נדבך גובהו ארבעה טפחים. לא נאמר מהו הגורם הקובע, מספר הנדבכים או מספר הטפחים. בירושלמי חוזרים על דוגמה זו, ואף קובעים ששיעורים אלו הם כשיעורים "שלנו", כלומר של ימי האמוראים ירו', שביעית פ"ג ה"ד, לד ע"ג-ע"ד. עם זה התלמוד מסביר שלעתים שלושה נדבכים הם עשרה טפחים בלבד, שכן, ארבעה טפחים הם מידותיה של אבן גוויל, והסיתות הוא חצי טפח 3 ס"מ. גובה של ארבעה טפחים 40-32 ס"מ הוא גובה רגיל של אבן. אבל מצינו בפועל אבנים בגדלים שונים.

12 כך, למשל, נבדקו האבנים במחצבות שמסביב לחורבת בירה שבשפלת השומרון, והתברר שרוב המחצבות באותו אזור נועדו לחציבת אבנים קטנות. אורך האבנים 55-35 ס"מ, רוחבן 30-20 ס"מ וגובהן 30-20 ס"מ בערך. לא נעשה סיכום מדוקדק של נפח האבנים, אך דומה שמידותיה של אבן טיפוסית ומייצגת מסוג זה הן 40x20x20 ס"מ, או 40x20x25 ס"מ. משקלן של אבנים אלו 52-42 ק"ג.

13 במשנה בבא מציעא ניתנות מידותיהן הטיפוסיות של אבנים. אבן גוויל רוחבה 6 טפחים 36 ס"מ ורוחבה של אבן גזית 5 טפחים 30 ס"מ. גם באלו הסיתות הוא חצי טפח 3 ס"מ. אבן כזאת משקלה כ-40 ק"ג. במקורות נזכרות גם אבנים בגודל שונה, כגון "אבני כתף" הניטלות שתיים-שלוש על הכתף, בניגוד לאבני יד הניטלות "באחת יד" משנה, שביעית פ"ג מ"ט ומקבילות, או אבן שעל שניים לשאתה תוס', נגעים פ"ו ה"ה, עמ' 625, וכן אבנים נוספות שגודלן שונה. ככל הנראה נשא הכַּתָּף 32 ק"ג, ומדובר אפוא באבנים שמשקלן 15-10 ק"ג בערך. לכַּתָּף היה "אנקול", כלומר מוט שבשני צדדיו ווים ועליהם היו תלויים המטענים. אנקול זה נזכר במפורש בהלכה: "אונקלין של כתפין" משנה, כלים פי"ב מ"ב ומקבילות.

14 מדידת גודל האבנים שקדמונינו השתמשו בהן לבניין אינה יכולה להתבסס רק על הרמזים הספרותיים. יש לבדוק את הגודל הממוצע של האבנים ביישובים הנחפרים. בשלב זה טרם נעשו בדיקות שיטתיות בנושא זה. כל ארכאולוג מציין את המידות של אבני הבניין שבאתרו, ולכאורה לא היה אי פעם גודל אחיד, אך עדיין אין לנו סיכום אזורי של הרגלי הבנייה באזור כלשהו.

15 יתר מכן מביא את הטומאה – לתוך הבית. ההנחה היא שהמת מתחת לזיז, ולכן הוא נחשב כמי שמוטל באוהל המת שהזיז הוא הגג שלו. מכיוון שהוא מול הפתח הרי הטומאה חודרת לפתח והזיז, משקוף הבית ותקרת הבית הם אוהל אחד. כן אומרת התוספתא: "זיז שהוא יוצא מן הכותל ויש בו פותח טפח, טומאה תחתיהן וכלים בכותל ועליהן כקליפת השום, טהורין. טומאה בכותל וכלים תחתיהן ועליהם כקליפת השום, טהורין" פי"ד ה"י, עמ' 612. אם כן הטומאה עוברת לבית, אבל אם יש בבית כלים המונחים במעין גומחה ועליה טיח הם מוגנים. דין זה שייך למה ששנינו לעיל פ"ו מ"ה ומ"ז על ארונות קיר המשמשים מקלט מוגן מטומאה. דין זה של הבאת טומאה לבית נזכר במפורש במשנה להלן מ"ד.

16 בפותח טפח – המשנה משלבת אבחנה שאותה לא פגשנו עד עתה. הנחת היסוד של סדרת משניות הייתה שגגות בגבהים מפלסים שונים מתאחדים. בדיוננו לעיל פי"ב מ"ה ראינו שלדעת רבי יהושע "אין מעלין את הנמוך לצרף אוהל עם אוהל" תוס', פי"ג הי"ב, עמ' 611. משנתנו נוקטת בשיטת ביניים. אם הזיז גבוה עד 40-32 ס"מ מהפתח הוא מצטרף לתקרה, ואם הוא גבוה יותר אין הוא מצטרף. יש להניח שלעתים קרובות גובה כזה מתאר זיז הקרוב למפלס התקרה, אך המשנה אינה תולה את ההלכה בגובה מפלס התקרה אלא במרחק של הזיז ממשקוף הפתח. הכלל שגגות במפלסים שונים מצטרפים מוגבל אפוא בהתאם לתנאים המציאותיים. בליטה צרה מטפח מצטרפת רק במרחק קטן, וגגון של ממש מצטרף בכל מרחק שהוא. העטרות והפיתוחין מביאין את הטומאה בפותח טפח – הבית הקדום, ובמיוחד בית האמידים, כלל מרכיבים של נוי. על העמודים היו כותרות מעוטרות, ולעתים גם הגג היה מעוטר. כבר למדנו שהפרח שעל העמוד מביא את הטומאה בפותח טפח לעיל פ"ו מ"ז, ומשנתנו מהלכת באותה שיטה. כן הוא בתוספתא: "אימתי אמרינין 'כל שהוא' היוצא. אבל לא לגבלת, עד שיהא בו פותח טפח" פי"ד ה"ט, עמ' 612.

17 אין במשנה או בתוספתא הסבר מדוע הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא, ויתר הבליטות כגון גיזרה הגיבלית או הגיזרה והגיבלית והפרחים והעיטורים מביאים את הטומאה רק בפותח טפח. אפשר להסביר שכל הבליטות האחרות נועדו לשמש כסיתות לאבן והזיז נועד לבלוט לרחוב, אבל להלן נציע הסבר אחר.

1 זיז שעל גבי הפתח מביא את הטומאה בפותח טפח – הניסוח במשנתנו נראה כסותר את המשנה הקודמת, שהרי המשנה הקודמת אמרה שהזיז מביא את הטומאה בכל שהוא והסבירה שמדובר בזיז שעל הפתח. הניסוח של שתי המשניות הוא כמעט זהה, אך שונה בהלכה שבו. השאלה הטרידה, כמובן, גם פרשנים קדומים ומאוחרים. ר"ש הסביר, בעקבות התוספתא, בשיטה הידועה של התלמוד הבבלי "הכא במאי עסקינן". התוספתא מבחינה בין פתח פתוח לפתח שנסתם: "וזיז שעל גבי הפתח שיעורו בכל שהוא, סתמו שיעורו בפותח טפח, פתחו שיעורו בכל שהוא" פי"ד ה"ז, עמ' 612-611. תירוץ כזה אפשרי. באותה מידה ניתן פרש גם שמשנה ב מדברת על זיז הגבוה מארבעה נדבכים. ברם הסברים אלו אינם במשנה, והצבת שתי המשניות זו מול זו מובילה לפירוש הפשוט שלפנינו מחלוקת. יתר על כן, כפי שנראה להלן בפירושנו למשנה ה אנו חושדים שהתוספתא ניסתה לתרץ את סתירת המשניות ואין לראות בה עדות לנוסח המשנה אלא ניסיון להרמוניזציה בין המשניות, או בין התפיסה ההלכתית הקדומה לזו המאוחרת. ואכן גם משניות ד עד ז מניחות בפשטות שזיז שיעורו בפותח טפח, ללא קשר לגובהו מעל הפתח. להלן נשוב להסבר זה ונצביע על סבירותו הרבה.

2 היו מפרשים שהציעו דרכים אחרות לתירוץ הסתירה, כגון שהזיז מביא את הטומאה אם הפתח הוא פותח טפח, וכאילו יש לפסק ולהשלים "זיז שעל גבי הפתח מביא את הטומאה, כשהפתח הוא פותח טפח". ברם אין למשפט בסיס רֵאלי. וכי ייתכן פתח שהוא פחות מטפח? פתח כזה נחשב לחלון או לחור, ולמשפט אין משמעות רֵאלית.

3 המשנה ממשיכה לעסוק בזיזים אחרים. זיז: שעל גבי החלון רום אצבעיים ושעל גבי מלוא מקדיח כל שהוא רבי יוסי אומר מלואו – המשפט קשה, והוצעו כמה דרכים לפסק ולפרש את המשפט.

4 1. זיז על חלון שהוא רום אצבעיים, או על חלון שהוא מלוא מקדח, שיעורו של הזיז בכל שהוא, ורבי יוסי דורש שהזיז יהיה שווה בגודלו לחלון. שתי מידות אלו ננקטו כהגדרה לגודל חלון מזערי לעיל פי"ג מ"א. רום אצבעיים הוא גובה של "שיירי המאור" חלון שנסתם, ומלוא מקדח הוא גודלו המזערי של חלון. כך מפרשים הר"ש, אלבק, קהתי ואחרים.

5 2. זיז שעל גבי החלון שיעורו שתי אצבעות, וזיז שמעל חלון קטן שיעורו כל שהוא. הסבר זה קשה, משום שנאמר על הזיז הראשון ששיעורו "רום שתי אצבעות" ולא רוחב שתי אצבעות.

6 3. זיז שעל גבי החלון הגבוה מהחלון רום שתי אצבעות, ומדובר בחלון קטן מלוא מקדח ששיעורו בכל שהוא נויסנר.

7 4. מהתוספתא משמע פירוש רביעי: זיז שעל גבי חלונות קטנים, בין אם הם רום אצבעיים בפרק הקודם הוגדר חלון כזה כ"שיירי המאור" ובין אם גודלו מלוא מקדח, שיעורו של הזיז בכל שהוא. כן היא גרסת התוספתא: "זיז שעל גבי שירי המאור שיעורו ברום אצבעיים על רוחב הגדול, שעל גבי מלא מקדח כל שהוא. רבי יוסי אומר במילואו, וזיז שעל גבי הפתח שיעורו בכל שהוא" פי"ד ה"ז, עמ' 612-611.

8 הפירוש השני קשה, כפי שאמרנו, והשלישי מסורבל מבחינה לשונית. הפירוש הראשון אפשרי, אך נוסחת התוספתא מחזקת כמובן את הפירוש האחרון.

9 בדיוננו בפרק הקודם ראינו שתי גישות הלכתיות ששתיהן מיוחסות לחכמים קדמונים. האחת נקטה מידה אחידה, "נורמטיבית", שכל חלון הוא כפותח טפח, והשנייה הציעה סדרת מידות קטנות יותר מלוא מקדח, רום אצבעיים, מלוא אגרוף. דומה שלפנינו חלוקה דומה, אך מורכבת יותר. משנתנו מציעה סדרת מידות קטנות התלויות בגודל החלון, ואילו במקביל מצינו שתי גישות נוספות. האחת "נורמטיבית", שיעור הבליטה הוא תמיד טפח, והאחרת ששיעורו כל שהוא. ההלכות במשנה נעות סביב שלוש הצעות אלו. כך נקבע שפיתוחים, פרח העמוד או סיתות האבן הם תמיד בפותח טפח. גם על הזיז נאמר שהוא בפותח טפח. במקביל הוצעו מידות אחרות המותאמות למקרים מיוחדים. אין כאן שיטה הלכתית אחידה, אלא סדרת החלטות לא שיטתיות. במבוא הכללי לפירוש המשניות הצבענו על כך שלעתים קרובות התפתחה ההלכה בדרך זו, ורק בשלב שני נעשה ניסיון לגבש מדיניות שיש בה היגיון משפטי אחיד. כך יש להבין מדוע נקבע שהזיז בכל שהוא, ולאחר מכן באה סדרת הסתייגויות הקובעות ששיעורו בפותח טפח פתח שנסתם, זיז גבוה, גיבלית וכו'. כל זאת מאשש את פירושנו שמשנה ב חולקת על משנה א ומציגה את ההלכה המאוחרת, האחידה והפשוטה יותר, שזיז שיעורו תמיד בפותח טפח.

1 קנה שעל גבי הפתח – קנה הוא מקל דק, ולפי ההלכה שבמשנה הוא מונח לרוחב הפתח ומעליו. לא ברור לשם מה הקנה מונח שם. אפשר שהשאלה כולה תאורטית, אבל אפשר גם שהקנה שימש לפתיחת הדלת, מעין מפתח, או להעמדת הדלת. כדברי התוספתא: "קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו, אם היה קשור ותלוי פותחין ונועלין בו, ואם לאו אין פותחין ונועלין בו" שבת פי"ד ה"ג. אפילו גבוה מאה אמה – זו כמובן לשון גוזמה, אין תולים קנה אלא בגובה שיהא בר שימוש, מביא את הטומאה כל שהוא דברי רבי יהושע – דין קנה חמור מדין זיז, שהרי זיז גבוה שיעורו פותח טפח. אמר לו רבי יוחנן בן נורי – נוסף בידי המעתיק הראשון בשוליים, אמר לא יחמיר זה מן הזיז – רבי יוחנן בן נורי תובע אחידות הלכתית, שדין קנה יהא כדין זיז. אפשר שרבי יוחנן סבור שהזיז שיעורו תמיד בפותח טפח, ואפשר שלדעתו שיעורו בכל שהוא, ורק זיז גבוה שיעורו בפותח טפח, ואילו רבי יהושע מתעלם מהצורך באחידות הלכתית. בתוספתא מוסיף רבי: "רבי אומר החמירו בקנה יותר מן הזיז, שהקנה מטלטל והזיז אינו מטלטל" פי"ד ה"י, עמ' 612. אין זה מקרה שחכמים מאוחרים תובעים מדיניות הלכתית אחידה. רבי יוחנן בן נורי תובע לפסוק הלכה בהתאם לשיטה המשפטית, ורבי דור אחריו מסביר את האבחנה שבין השניים. נימוקו של רבי מעניין וחשוב. הזיז קבוע ויש להמעיט בטומאה הנובעת ממנו, אבל בקנה אין מקום להקל, שכן ניתן להסירו. בעל הבית נדרש להסיר כלים ומתקנים העלולים להרבות טומאה, ואם לא עשה כן אין סיבה להקל עליו. המסקנה היא שיש להימנע מלבנות בתים "מרבי טומאה". דרישה זו היא דרגה גבוהה בהשלטת ההלכה על הציבור, ויש לחפש אחר סימנים נוספים לה.

2 רבי יהושע הוא החכם הטוען שגגות במפלסים שונים אינם מצטרפים לאוהל אחד להביא את הטומאה, ובעמדתו נדון להלן במשנה הבאה.

1 זיז שהוא סובב את כל הבית – זיז כזה הוא מעין כרכוב העשוי לנוי, ואוכל בפתח שלוש אצבעות – בקטע שמעל הפתח רוחבו שלוש אצבעות. המשנה מניחה שהזיז מביא טומאה בפותח טפח, שהוא ארבע אצבעות, אבל במקרה זה די בשלוש אצבעות כיוון שהזיז הוא לכל אורך הבית. במשפט זה שתי אבחנות שאינן במשניות הקודמות: ראשית, זו הפעם הראשונה שאורך הזיז בא לידי ביטוי ולא רק רוחבו או גובהו. זאת ועוד, המשנה אינה מתנה את ההלכה בגובה הזיז מעל הפתח. לכאורה אם הזיז קרוב לפתח פחות מארבעה נדבכים שיעורו בכל שהוא. אנו רואים, אפוא, שאכן הייתה דעה שהזיז שיעורו תמיד בפותח טפח, כפי שמשתמע בפשטות ממשנה ב. הסברנו את המשנה על בסיס משפטי, ברם אפשר שצריך לקרוא אותה במשקפיים אחרים. שלוש אצבעות אינן תנאי הכרחי להבנת ההלכה, אלא פשוט סיפור המעשה. המחלוקת אינה קשורה לרוחב הזיז אלא לשאלה הלכתית אחרת, עקרונית יותר, כפי שנסביר להלן.

2 טומאה בבית כלים שתחתיו טמאין טומאה תחתיו רבי אליעזר מטמא את הבית – זו בעצם ההלכה הבסיסית של "מביא את הטומאה". הזיז בחוץ מצטרף לתקרת הבית כאוהל אחד, וכן אומרת התוספתא: "זיז שהוא יוצא מן הכותל ויש בו פותח טפח טומאה תחתיהן וכלים בכותל ועליהן כקליפת השום טהורין טומאה בכותל וכלים תחתיהן ועליהם כקליפת השום טהורין" פי"ד ה"י, עמ' 612. בדרך כלל הטומאה נכנסת לחדר, להוציא מקרה מיוחד שבו הכלים מצויים מאחורי שכבת טיח, כמו שהסברנו לעיל במשנה א. רבי יהושע מטהר – לא ברור מה מטהר רבי יהושע, ומה עמדתו. אפשר שהוא מטהר רק אם הטומאה מתחת לזיז, ולדעתו אין היא נכנסת לבית אך יוצאת ממנה כך פירש הר"ש, וייתכן שלדעתו תמיד אין הטומאה עוברת מהזיז לחדר ולהפך. כאמור, רבי יהושע הוא הטוען שגגות במפלסים שונים אינם מצטרפים לאוהל אחד: "ורבי יהשע אומר אין מעלין את הנמוך לצרף אוהל עם אוהל" תוס', פי"ג הי"ב, עמ' 611. רבי אליעזר, לעומת זאת, חולק עליו בתוספתא שם, ושיטתו באה לידי ביטוי במשנתנו. אם כן, הזיז הוא אוהל בפני עצמו והחדר אוהל בפני עצמו. עורך המשנה השתמש במונח "מביא את הטומאה" וזו שיטת רבי אליעזר, וכאמור גם התנא הסתמי בתוספתא מסכים עמה.

3 לפי הסברנו המחלוקת על הבאת הטומאה חלה על כל המשניות לעיל, והיא עקרונית. ברם רוב המפרשים מסבים אותה רק על המקרה שבמשנה, בזיז ארוך שהוא שלוש אצבעות רמב"ם, רע"ב, אלבק, קהתי ועוד. לדעת רבי אליעזר הוא מביא טומאה, ולדעת רבי יהושע אין הוא רחב מספיק. לשיטתם, למשנתנו מסורת שונה מזו של התוספתא בדברי רבי יהושע. ברם עמדתו העקרונית של רבי יהושע מבוססת ומוכרת, והד לה גם במשנה לעיל פי"ב מ"ח, ופירושנו הממעט במחלוקות חדשות יש לו עדיפות מה. בין המפרשים הקדומים הילך בדרך זו בעל מלאכת שלמה, שכנראה הסתמך על הרא"ש וקישר את משנתנו למשנה בפרק יב, אבל הוא לא הכיר את התוספתא ונמנע מלהסיק מסקנה הלכתית גורפת שגגות במפלסים שונים אינם מצטרפים. ר"ש גם הוא קישר את משנתנו לפרק יב, אך הסביר שלדעת רבי יהושע אם הטומאה בבית מה שתחת הזיז טמא, משום שדרך הטומאה לצאת, אך אין דרכה להיכנס. פירושו הוא שילוב, בעייתי, של שתי דרכי הפירוש, ואנו הצענו את אשר הצענו.

4 לסיכום, הצעות פירוש המשנה הן:

5 א. מחלוקת מהו שיעור רוחב זיז ארוך שלוש אצבעות או פותח טפח.

6 ב. מחלוקת עקרונית האם זיז מצטרף לתקרת הבית לאוהל אחד צירוף גגות במפלסים שונים.

7 ג. מחלוקת עקרונית האם דרך טומאה להיכנס או רק לצאת. פרשנות זו היא תוספת לפרשנות הקודמת, כלומר שגגות מצטרפים רק להוצאת הטומאה.

8 וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה – הוא הדין בחצר מוקפת עמודים לעיל פ"ו מ"ב, זיז המצוי מחוץ לחצר מביא את הטומאה לחלקים המקורים בחצר. במקרה זה הזיז הכרכוב עשוי להיות בפנים החצר ולהצטרף לקורות לכרכוב שמעל העמודים. רמב"ם הסביר שהמשנה עוסקת בבית ובו טומאה, סביבו חצר עמודים והכרכוב שעל העמודים נוגע מבחוץ בקיר הבית. כרכוב כזה הוא זיז הסובב את הבית, ואם רוחבו יותר משלוש אצבעות חל עליו הדין במשנה. לאפשרות פרשנות רֵאלית נוספת ראו בפתח המשנה הבאה.

1 שלוש המשניות הבאות דנות במצב של שני זיזים זה על גבי זה. מצב כזה נדיר במקצת, אבל אפשרי בחצר מוקפת עמודים בשתי קומות וביניהן כרכוב ביניים. אם כן, הרי שהמשפט במשנה הקודמת "וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה" הוא הפתיחה למשנתנו. המשניות הבאות דנות בשלושה מצבים שהטומאה:

2 1. "מתחתיה" – מתחת לזיז התחתון;

3 2. "ביניהן" – בין שני הזיזים, ואזי יש שני מצבים:

4 א. שיש ביניהן פותח טפח,

5 ב. שאין ביניהן פותח טפח;

6 3. "על גבה" – מעל הזיז העליון.

7 מבנה המשנה ריבועי, והיא דומה בהצגת השאלה ובמבנה שלה לפרק ט פרק הכוורת, אלא שההלכות מותאמות למקרה שלפנינו.

8 שני זיזין זה על גבי זה יש בהן פותח טפח – גם משנה זו, ושתי המשניות הבאות, מהלכות בפשטות לפי הכלל שזיז שיעורו בפותח טפח, וכפי שאמרנו לעיל במשנה א זו ההלכה המאוחרת והאחידה. שני הזיזים מצויים זה על גבי זה, כפי שמשתמע מההמשך, וכפי שנאמר במפורש בתוספתא פי"ד ה"ח, עמ' 612. וביניהן פותח טפח – תנאי זה נחוץ להמשך, טומאה תחתיהן תחתיהן טמא – הזיז התחתון מביא את הטומאה וחוצץ מפני הטומאה, לכן השטח שבין הזיזים טהור, ביניהן – בכתב היד ניכר שמילה זו הוספה, והיא נחוצה ומצויה בעדי נוסח אחרים. בעל מלאכת שלמה הכיר גרסה "כל מה שביניהן", ותיקן ומחק את המילים "כל מה". ביניהן טמא – אם הטומאה בין הזיזים השטח שמתחת לזיז התחתון ושמעל הזיז העליון טהור, שהזיז מביא את הטומאה וחוצץ, כאוהל לכל דבר. על גביהן כנגד הרקיע טמא – בדפוס: "כנגדו עד לרקיע טמא". השטח שמתחת לזיז העליון הוא מחוץ לאוהל, ואין לטומאה אוהל. דין טומאה בחוץ הוא שרק כנגדה טמא. היה העליון – הזיז העליון, עודף על התחתון פותח טפח טומאה תחתיהן – מתחת לזיז התחתון, או ביניהן תחתיהן וביניהן טמא – תחת הזיז התחתון טמא משום שהזיז הוא אוהל, אבל גם הזיז השני מאהיל על הטומאה באופן עצמאי, וכאילו הזיז התחתון עולה ומתאחד עם הזיז העליון, בבחינת "מעלין את הנמוך לצרף אוהל עם אוהל" כנגד ניסוחו של רבי יהושע שהוזכר בפירוש המשנה הקודמת. על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא – כמקודם. היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח טומאה תחתיהן תחתיהן או ביניהן טמא – כמקודם שני הזיזים מצטרפים לגג אחד, ביניהן או תחת המותר – תחת החלק העודף של הזיז התחתון. רבי אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא – לדעת רבי אליעזר הזיז מביא את הטומאה בפותח טפח, ושני הזיזים מצטרפים והם כאילו זיז אחד שרוחבו יותר מטפח, לכן אם הטומאה מתחת לזיז העליון או מתחת לזיז התחתון הזיזים מהווים אוהל. רבי יהושע אומר ביניהן תחת המותר טמא – שהרי מעל הטומאה קיים זיז שרוחבו יותר מטפח, ותחתיהן טהור – הזיז התחתון אינו מצטרף לעליון אלא להפך, הוא חוצץ מפני הטומאה.

9 בתוספתא שנינו: "שני זיזין זה על גבי זה, והפתח תחתיהן, התחתון כל שהוא, והעליון אפילו תוך שלשה נדבכות שהם שנים עשר טפחים, שיעורו בפותח טפח. סתר את התחתון או שהעדיף עליו, שיעורו כל שהוא. שני פתחים זה על גבי זה, והזיז למעלה מהן. לעליון כל שהוא, ולתחתון אפילו בתוך שלשה נדבכות שהן שנים עשר טפחים, שיעורו בפותח טפח. סתם את העליון, או שהיה עודף על התחתון טפח מכאן וטפח מכאן, שיעורו בכל שהוא" פי"ד ה"ח, עמ' 612. לדעתנו התוספתא באה לתרץ את סתירת המשניות ולהסביר מדוע כאן ובמשנה ב שיעור הזיז בפותח טפח: במשנה ב משום שסתם את הפתח ובמשנתנו משום שהזיז העליון רחוק מהתחתון פותח טפח. "אפילו" שבתוספתא בא רק להדגשה ולא לשלילה, כלומר שהזיז העליון רחוק שלושה נדבכים או יותר. נמצאנו למדים שהתוספתא באה לתרץ את המשנה, בדרך מלאכותית, ולהסביר מדוע ננקט השיעור של פותח טפח ולא "כל שהוא" כמו במשנה הראשונה.

10 בדיוננו בפרק ט ראינו כי בפרק ננקטו שתי לשונות המייצגות כל אחת עריכה אחרת. האחת "כנגדו עד הרקיע טמא" או "כנגדו טמא", והשנייה "טומאה בוקעת ועולה". שתי המשניות הראשונות כאן מ"ה ומ"ו נוקטות במינוח הראשון, ומ"ז במינוח השני. אין הבדל הלכתי בין שני המינוחים.

1 יש בהן – בכתב היד היה כתוב "ביניהן" ותוקן ל"בהן". התיקון נעשה על ידי כתיבה מעל הכתב הקודם, ולא בדרכי התיקון הרגילות בכתב היד. "בהן", כלומר בזיזים. פותח טפח ואין ביניהן פותח טפח טומאה תחתיהן תחתיהן טמא – כמו במשנה הקודמת, ביניהן או על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא – המילה האחרונה נוספה בשוליים בידי המעתיק הראשון וקיימת בדפוסים. על גביהן טמא כמו במשנה הקודמת, ואם הטומאה ביניהן ואין פותח טפח הרי הזיז העליון איננו אוהל, אלא טומאה בוקעת ועולה.

1 אין בהן פותח טפח – הזיזים אינם רחבים מספיק, והמשנה מניחה שהזיז מטמא רק בפותח טפח בניגוד למשנה א, בין שיש ביניהן פותח טפח בין שאין – בכתב היד היה כתוב "שאינן" ותוקן ל"שאין", וגם הפעם בכתיבה מעל הכתב הקיים. ביניהן פותח טפח טומאה תחתיהן או על גביהן – בדפוס: "טומאה תחתיהן ביניהן או על גביהן", טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת – אין מעל הטומאה אוהל וממילא היא כאילו בשטח הפתוח, וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח – דין זיז כדין יריעה.