משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י׳

1 כל הפרק עוסק בדיני ארובה בבית. למעשה החל הפרק בשתי המשניות האחרונות בפרק הקודם שעסקו בקביעת העיקרון. אוהל הוא רק השטח שמעליו יש גג כיסוי. גם פרקים אחרים שעסקנו בהם בעבר עסקו בחפץ אחד, כגון פרק הכוורת פרק ט או פרק ד – פרק המגדל. ברם בניגוד להם אין פרקנו עוסק במתקן אלא בנושא הלכתי אחד, ואילו הפרקים הללו עסקו בכללים הלכתיים שונים המודגמים על ידי חפץ אחד. מבנה התוספתא לפרק שונה, ואמנם הוא דן בנושאי הפרק אבל בסדר שונה שנציגו להלן בסוף המשנה.

2 ארובה שהיא בתוך הבית – הארובה היא חור בגג הבית שנועד לאוורור או להכנסת אור לבית. עם זאת, ארובה כזאת הייתה פתח להכנסת גשמים וקור לבית. לא מן הנמנע שהארובה נועדה בעיקר להוות מעין "פתח מילוט" להצלת חפצים מטומאה אפשרית בבית. בפתחי הצלה מעין אלו עסקנו במבוא. ויש בה פותח טפח – פותח טפח הוא חור גדול מספיק להפסקת האוהל, טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהורה – נמחק בידי המעתיק הראשון. בנוסח חל שיבוש וכנראה צריך להיות "טומאה בבית כנגד ארובה טהור, טומאה כנגד ארובה הבית טהור", כנוסח הדפוס, כתב יד לאו, פרמא ועדי נוסח נוספים. אם הטומאה מתחת לארובה היא אינה תחת אוהל, הטומאה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת לחדר, ואם היא בבית הבית טמא, אך מה שתחת הארובה איננו תחת אוהל החדר וטהור. בפרק ח משנה ד למדנו שרשתות "מביאות ולא חוצצות", כלומר הן מהוות אוהל להבאת הטומאה, ושם אף פגשנו בעמדה שחוטי הרשת מהווים אוהל לחציצה לכל מה שמתחת לחוט, אך לא למה שמתחת לחור תוס', פ"ט ה"ד, עמ' 606. משנתנו אינה מקבלת את ההגדרה שמביא ואינו חוצץ ורואה בחור הפסקת האוהל לכל דבר. ברמה המשפטית התאורטית חור בארובה הוא כחור ברשת, אך ברמה המעשית ניתן לחלק בין שני הדברים. כפשוטה משנתנו מהלכת בדרך שונה מהמשנה העוסקת ברשת.

3 טומאה בין בבית ובין כנגד ארובה נתן את רגליו מלמעלן ועירב – כך גם ב- מפ, פב, מנ, אבל ב- מל ובדפוסים מאוחרים "ערב", בלי וי"ו החיבור, את הטומאה – אם נתן אדם רגלו מעל הארובה צמצם את קוטר הארובה וכאילו הארובה סתומה והאוהל תוקן, ועל כן כל מה שבחדר כולל מה שמתחת לארובה נתון תחת אוהל אחד וטמא. המינוח "ערב את הטומאה" הוא קשה, צריך היה להיות סתם את הארובה, או סתם "טמא". גם לא נאמר שהדין במשנה הוא אם הרגל סותמת את הארובה כך שאין בה פותח טפח. מכל מקום, לפי ההקשר כל מה שבבית טמא בין כנגד ארובה ובין שלא כנגדה, ואף האדם המאהיל טמא שכן הטומאה בוקעת דרך הארובה ומטמאת מה שמעליה. הביטוי הוא ביטוי יחידאי ומופיע רק עוד פעם להלן בהקשר דומה פי"א מ"ב, במשמעות זהה של סתימת החור בתקרת האוהל סתימה הלכתית. הביטוי מצטרף לרשימת הביטויים היחידאיים שבמסכת. מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה – במקרה הקודם כשפי הארובה פתוח, הבית טמא וכנגד הטומאה טמא – מה שכנגד הגג טמא, ומה שכנגד החור טהור. כל אחד מחלקי הטומאה די בו כדי לטמא, אבל מה שאין מעליו אוהל, אפילו אם הוא רק חצי מהבשר המטמא, אינו מטמא באוהל.

1 אין בארובה פותח טפח – פותח טפח הוא המינימום שדרכו טומאה יוצאת פ"ג מ"ו, טומאה בבית – באחד מחלקי הבית שלא תחת הארובה, כנגד ארובה טהור – מה שתחת הארובה איננו תחת האוהל. לפי התוספתא שנביא משנתנו שונה ממשנה א בכך שפתח הארובה לאוויר, אבל מבחינת המשנה אין זה משנה שכן הפתח צר וממילא אינו נחשב לפתח. בתוספתא נדון להלן. טומאה כנגד ארובה הבית טהור – שוב מה שתחת הארובה איננו תחת אוהל, ואין זה משנה מה קוטר החור של הארובה, הטומאה בבית נתן את רגלוי מלמעלן טהור – בעדי הנוסח הטובים ובדפוס נוסף "הטומאה כנגד ארובה נתן את רגלו מלמעלן", רבי מאיר מטמא – כמו במשנה הקודמת. אלא שהמשנה הקודמת השתמשה במינוח החריג "וערב את הטומאה", וכאן המינוח הרגיל "טמא". "טמא" הוא כל מה שבבית והאדם העומד מעל הארובה. המינוח השונה מעיד על עריכה שונה. וחכמים אומרים אם טומאה קדמה את רגלו טמא אם רגלו קדמה את הטומאה טהור – בכך מתבטא ההבדל בין ארובה גדולה מפותח טפח לארובה הקטנה ממנה. כל מה שבבית טמא, אבל האדם עצמו אפשר שיהא טהור. אם נתן את רגלו כאשר הטומאה כבר הייתה, הרי ברגע שרגלו התקרבה לחור כבר נטמאה. אבל אם הטומאה החלה לאחר שהרגל כבר הייתה שם מנעה הרגל את מעבר הטומאה והאדם טהור. לפי עריכת המשניות הרי שחכמים חולקים רק בארובה שפיה קטן מטפח. בארובה כזאת סתימת הרגל נחשבת לסתימה מלאה והאדם נשאר טהור, אבל אם פתח הארובה גדול, גם אם נתן רגלו לפני שהטומאה הייתה מונחת בבית טהור, שכן הטומאה שמתחת לארובה מצויה תחת אוהל ואוהל מהווה חציצה לטומאה.

2 רבי שמעון אומר שתי רגלים זו על גבי זו שקדמו את הטומאה משך הראשון את רגלו ונמצא רגלו של שני שם טהור מפני שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה – הראשון הניח את רגלו, לאחר מכן באה הטומאה, ולאחר מכן הניח השני את רגלו, ולאחר מכן הראשון הוציאה. מכיוון שהרגל הראשונה סתמה את הארובה, עבור השני הארובה כבר סתומה ואין הוא נטמא. כל זאת אף על פי שבפועל קדמה הטומאה לרגלו של השני, אבל השני בא לארובה שכבר סתומה.

3 עם כל זאת, ההלכה קשה. קשה להבין מדוע הרגע שבו הונחה הרגל קובע. הרי אם רגלו קדמה לטומאה, רגלו היא האוהל ויריעת האוהל עצמה טמאה לפחות טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת ערב, ולפי זה גם האדם צריך היה להיות טמא פ"ז מ"ב. ייתכן שמשנתנו באה מעריכה שונה מזו של משנה א, וחכמים חולקים גם במשנה א. הסבר זה אמנם אפשרי, אך עדיין אין בו תשובה לשאלה. זאת ועוד, לעיל נקבע שאוהל הנטוי על ארובה מציל, כלומר סותם את הארובה, ורבי שמעון קובע שמציל רק כשיש בו "כנטיית האהל" פ"ז מ"ב. לכאורה רגל האדם איננה כנטיית אוהל, וגם כאן צריכים היו התנאים לחלוק בשאלה האם הרגל נחשבת כאוהל.

4 בתוספתא מנוסחת ההלכה שבחצי הראשון של משנתנו בדרך שונה, בסיסית יותר: "ארובה שהיא לאויר ואין בה פותח טפח וכזית מן המת נתון תחתיה, ונתן דבר שהוא מקבל טומאה אם יש שם פותי טפח הכל טמא, ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כזית מן המת בלבד" פי"א ה"ו, עמ' 609. ההלכה מנוסחת ברמה כללית יותר מהמשנה, ולא כמקרה ספציפי כמו המשנה. התוספתא מדברת על המקרה שבמשנה ו שנתן קדרה על הטומאה בתוך הבית כיסה את הטומאה, ונעסוק במקרה כזה להלן. בשלב זה עולה מהתוספתא שאם לא כיסה את הטומאה שבבית הרי שכנגד הארובה טמא, ומה שבבית טהור.

5 החצי השני של משנתנו מנוסח בתוספתא: "ארובה שהיא לאויר ואין בה פותי טפח וכזית מן המת נתון תחתיה, הבית טמא והמאהיל טמא, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר המאהיל טהור. רבי שמעון אומר אם טומאה קדמת את רגלו הבית טמא והמאהיל טמא, ואם לאו הבית טמא והמאהיל טהור" ה"ז. דיון זה מקביל למשנה ב: חכמים במשנתנו הם רבי שמעון בתוספתא, עמדתו של רבי שמעון במשנתנו היא פיתוח של דעת "חכמים" וכאמור במשנה העמדה הבסיסית מיוחסת לרבי שמעון. רבי יהודה שבתוספתא חולק על משנתנו וסבור שגם אם הטומאה כנגד הארובה המאהיל טהור. לכאורה אפשר היה להסביר שלדעת רבי יהודה החור של הארובה אינו מפסיק את האוהל, ולמרות החור של הארובה האוהל שלם וממילא הוא חוצץ מפני הטומאה. לעמדתו של רבי יהודה נשוב בהמשך. התוספת המהותית בתוספתא היא שמדובר במפורש בארובה שפתוחה לאוויר, בניגוד למשנה א העוסקת בארובה בבית. כפי שראינו, תוספת זאת אינה משמעותית. אם הפתח צר פחות מפותח טפח הוא איננו פתח, וממילא הארובה בתוך הבית. התוספתא השלימה אפוא את הפרטים, אבל ההשלמה מכנית ובלתי מושכלת. השלמת פרטים היא תופעה אופיינית, פגשנו אותה גם במסכתות נוספות בסדר טהרות, אך רק לעתים רחוקות ניתן לקבוע בוודאות יחסית שהתוספתא מבטאת עמדה בלתי מתאימה להקשר ההלכתי. בלשון רבותינו זו ברייתא שאינה מוסמכת, שלא זכתה לאישור חכמים. זו תופעה חריגה ומיוחדת למדי. אולי היא נפוצה יותר מאשר נדמה לנו, ולכן ההלכה היססה מלהשתמש בברייתות אלו ולנצלן, אך במקרה זה ניתן הדבר לבירור וגילוי.

6 גם כאן ניסוח התוספתא עקרוני יותר ושלם יותר, ובנוסף לכך יש בו עמדתו של רבי יהודה החולק.

1 משנתנו היא המשך המשנה הקודמת, ומדובר בארובה צרה היוצאת החוצה, או לבית, שאין בה משום פותח טפח. מיקצת טומאה בבית ומיקצתה כנגד ארובה – בבית מונחת טומאה גדולה המת עצמו, חלקה מתחת לארובה וחלקה מתחת לגג הבית, הבית טמא וכנגד הטומאה טמא דברי רבי מאיר – הכול טמא. הבית טמא, כי יש בו טומאה, וכנגד הארובה טמא משום שהטומאה שם וטומאה שאין לה אוהל בוקעת ועולה ומטמאת מה שכנגדה. רבי יהודה אומר הבית טמא – כי יש בו טומאה מתחת לאוהל, כנגד הטומאה טהור – מה שכנגד הטומאה שמתחת הארובה טהור. עד עתה לא עסקה המשנה בשאלה מה הדין אם הטומאה כנגד הארובה וחפץ כלשהו תלוי מעליה. השאלה הייתה רק אם הבית טמא, ולא אם מה שכנגד הארובה טמא. ברם מלשון המשנה "טומאה כנגד ארובה הבית טהור" משמע שכנגד הארובה טמא, כשיטת רבי מאיר במשנתנו. זאת ועוד, מה שכנגד הארובה הוא כעומד מעל הטומאה ללא אוהל ו"טמא כנגדו", כלומר הטומאה בוקעת ועולה בקו אנכי. אלו דברי רבי מאיר. אמנם המקורות ייחסו לרבי יוסי את העמדה שאין טומאה בוקעת ועולה, אך שם מדובר בבקיעה דרך חפץ מלא לעיל פ"ו מ"ג. סברתו של רבי יהודה מחייבת אפוא הסבר, ואותו נציע להלן. יתר על כן, משנה א שנתה "מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה" – במקרה הקודם שפי הארובה פתוח, "הבית טמא וכנגד הטומאה טמא", והרי זו שיטת רבי מאיר במשנתנו.

2 רבי יוסי אומר אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא – נוסף בידי מעתיק ראשון ונמצא ביתר עדי הנוסח, וכנראה נשמט בגלל הדומות. המילים "כנגד הטומאה" נוספו בשוליים מהצד השני. כנגד הטומאה טמא ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור – את המשפט יש לפסק "אם יש בטומאה כדי שתחלק ותטמא את הבית, ותטמא כנגד הטומאה – טמא". ברור שרבי יוסי נוקט עמדת ביניים, אך בדבריו מסר שונה מזה של התנאים הקודמים לו. רבי יוסי מעביר את המחלוקת לשאלת ההצטרפות, האם הטומאה שבבית גדולה מספיק כדי לטמא את כל הבית ואת שכנגד הארובה. הטומאה היא לפחות שני זיתים, ויש כזית בבית וכזית נגד הארובה, הרי שכל כזית מטמא את המקום שהוא נמצא בו. אבל אם הכמות קטנה משני זיתים, וכזית בבית ופחות מכזית כנגד הארובה, אין הטומאה שבבית מצטרפת לזו שמתחת הארובה. אם כן, לפי רבי יוסי הדיון הוא בהצטרפות טומאה. עמדתו של רבי יוסי מובנת אפוא, אך היא מחדדת את הקושי שבדברי קודמיו. אם אכן כל הדברים נאמרו כמקשה אחת ומתייחסים לאותו מקרה, הרי שלרבי מאיר כנגד ארובה טמא, גם אם אין שם כזית, ולרבי יהודה כנגד ארובה טהור אפילו אם יש שם כזית. עמדתו של רבי יהודה שונה אפוא מסתם משנה א; אמנם משנתנו היא בשאין בה פותח טפח, ומשנה א כשיש שם פותח טפח, אבל משנה ב היא בשאין שם פותח טפח, ובעניין זה לא היה הבדל בין משנה א למשנה ב.

3 ייתכן שדברי רבי יוסי אינם דעת ביניים אלא הסבר למחלוקת. רבי מאיר ורבי יהודה לא אמרו את דבריהם זה כנגד זה, אלא כל אחד דיבר על מקרה אחר. רבי מאיר דיבר על מקרה שיש מתחת לארובה כזית, או לפחות כשיש בכלל הטומאה שני זיתים, ורבי יהודה דיבר על מקרה שאין מתחת לארובה כזית, או כשאין בכלל הטומאה שני זיתים. אם הסבר זה מתקבל יש לכך השלכות על הבנת עריכת המשנה. העורך חיבר דעות העוסקות כל אחת במקרה שונה והעמידן כמנוגדות, ורבי יוסי בא לבאר את המחלוקת.

4 לעיל למדנו שאם האוהל מאהיל על חלק מהטומאה, אפילו אין כזית מהטומאה מתחת לאוהל הבית טמא פ"ג מ"ד, כיוון שיש כאן אוהל על טומאה, אפילו שאין התאמה מדויקת בין הטומאה לאוהל. לדעת רבי יוסי במשנתנו הצטרפות כזאת אפשרית אם יש די טומאה לפחות שני זיתים. עמדה זו היא בבירור כנגד המשנה שם, ואולי בזה חולקים רבי יהודה ורבי יוסי. המדובר בכגון שיש כחצי זית בבית וכחצי זית תחת הארובה, שהאוהל הבית מצרף את הטומאה, אבל כנגד הארובה טהור כיוון שאין שם כזית, ורבי מאיר מדבר בכגון שיש תחת הארובה כזית, או אולי גם הארובה מצרפת, משום שהוא חש, כנימוק בלתי משפטי, שלא ייתכן שאותו גוף טומאה מצורף יטמא את הבית ולא יטמא את הארובה.

5 אם כן, או שעריכת משנתנו נעשתה ללא אבחנה בפרטים, או שנימוקו של רבי מאיר אינו משפטי אלא נובע מתחושת הטומאה.

6 אפשרות אחרת היא שמשנתנו חולקת על המשניות הקודמות, כלומר שהיא כרבי מאיר ורבי יהודה חולק. הווה אומר, המשניות הקודמות הולכות בשיטת רבי מאיר, שאם הטומאה מתחת לארובה כנגד הארובה טמא, רבי יהודה חולק וסבור שכנגד הארובה טהור בארובה שהיא פחות מפותח טפח, ורבי יוסי קרוב לשיטת רבי מאיר שכנגד ארובה טמא, ובלבד שתהא שם טומאה כדי לטמא פעמיים, פעם את הבית ופעם כנגד הארובה.

7 במקומות רבים ראינו שסדר המשנה הוא להביא דעה סתמית ולאחר מכן מחלוקת, ובה תובא קודם הדעה החולקת ואחר כך הדעה הסתמית. במקרים אלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא?", או שמפרשיו שואלים זאת. אך נראה שלפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות.

8 מכל מקום, בפרק ח קבעה המשנה כפי שראינו שרשת עם חורים מביאה טומאה, ועמדה זו היא כנגד משנתנו הסוברת שהחור אינו מביא את הטומאה.

9 למחלוקת כפי שהיא מתוארת כאן חזות משפטית, ברם הערכתנו היא שההנמקות המשפטיות אינן אלא תדמית חיצונית.

10 בתוספתא פי"א ה"ז ואילך מובא רצף הלכות דומה למשנתנו המאיר את המחלוקות שבמשנה בדרך אחרת: "מקצת הטומאה בבית ומקצת כנגד ארובה, הבית טמא והמאהיל טמא, דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי שמעון אומרים המאהיל טהור. רבי יוסי אומר אם אין בטומאה ליחלק, כגון כזית מן המת, השדרה והגלגלת, הבית טמא והמאהיל טהור, ואם לאו הבית טמא והמאהיל טמא" פי"א ה"ז, עמ' 609.

11 דברי רבי מאיר הם דברי משנתנו, אלא שהתוספתא חיברה את ההלכה במשנה ג עם זו שבמשנה ב, ועסקה לא רק בבית אלא גם במאהיל מבחוץ. רבי יהודה לשיטתו שהחור של הארובה אינו מפסיק את האוהל והמאהיל מבחוץ טהור, שכן האוהל חוצץ מהטומאה. עמדתו של רבי שמעון סותרת את עמדתו בתוספתא הקודמת שצוטטה במשנה הקודמת, שם הוא הסכים לכך שהמאהיל טמא אם רגלו קדמה לטומאה, וכאן עמדתו שהמאהיל טהור לגמרי. או שאלו שתי מסורות אליבא דרבי שמעון, או שבברייתא שלנו הוא מדבר על מקרה שרגלו קדמה לטומאה.

12 מכל מקום, לפי התוספתא אפשר לפרש שגם רבי יהודה במשנתנו אינו מדבר על מה שכנגד הארובה מתחת לגג, אלא על המאהיל מחוץ לגג, וטהור משום שפתח קטן בגג אינו מהווה הפסקה לאוהל. ואכן המקרים של משנה ג מצויים בהמשך התוספתא, אך לא נאמר בה שרבי יהודה חולק.

13 לפי הסבר זה אכן רבי יהודה חולק על המשניות הקודמות, אך עמדתו מובנת ופשוטה. חור הארובה אינו מפסיק, ובכך הוא שם קץ להתחבטויות ולדקדוקי ההלכה המשפטיים ומציע הלכה פשוטה, אחידה ומחמירה.

14 התוספתא ממשיכה: "1. שני חצאי זיתים, אחד נתון בתוך הבית ואחד נתון כנגד ארובה, המאהיל טהור. 2. היה זה שהוא נתון בתוך הבית משוך כנגד ארובה, כאלו כולו כנגד ארובה" ה"ח, עמ' 609. שני חצאי זיתים אינם מצטרפים, ואפשר לפרש שאינם נוגעים זה בזה. אם הם נוגעים זה בזה אזי התוספתא חולקת על דיני ההצטרפות ששנינו בפרק ג, וכן יוצא מההמשך המדבר על המקרה השני 2 ששני החצאים סמוכים זה לזה משוכים כנגד הארובה. המקרה השני הוא כששני החצאים סמוכים זה לזה; לא נאמר שהם ממש נוגעים, אך הם קרובים, ואז הם נדונים כנגד הארובה. הלכה זו היא כנראה לשיטת רבי מאיר שבתוספתא ובמשנתנו שכנגד ארובה טמא, וגם כנגד הבית טמא. אם התוספתא והמשנה מדברות על אותו מקרה הרי שרבי מאיר סבור שהם מצטרפים אפילו אם יש כאן שני חצאי זיתים, ורבי יוסי במשנתנו דורש שיהיו שם שני זיתים, כזית וחצי בבית וכחצי זית מתחת הארובה, ואזי הם מצטרפים, כמו שהסברנו.

15 בתוספתא מובאת הלכה נוספת: "כזית מן המת בפי העורב והאהיל על גבי ארובה שאין בה פותי טפח הבית טמא, ורבי יוסי מטהר עד שיהא בטומאה משך פותי טפח" שם, וראו פ"ז ה"א, עמ' 603. "משך פותי פותח טפח" הוא מונח ייחודי, כוונתו שהעורב שהה מעל הבית, ורבי יוסי מעתיק מונח מתחום המרחב שטח של טפח מרובע למידת זמן קצת, אך לא כהרף עין. דבריו של רבי יוסי מבטאים גישה המקלה על שומר ההלכה: אין הוא צריך לחשוש מכל משב עובר, אלא רק מאוהל של ממש. ואכן כך גם הוגדר האוהל לעיל פ"ח מ"א: רק "מכונות מושב חיה ועוף" מהווה אוהל, ולא כל עוף פורח.

16 התוספתא עוסקת גם במקרה של חפץ התלוי בתוך הבית כנגד הארובה: "קלל של חטאת שהוא נתון בארובה, אם משלשל טמא ואם אינו משלשל טהור. במה דברים אמורים? בארובה שאין בה פותח טפח, אבל בארובה שיש בה פותח טפח בין משולשל ובין שאינו משולשל טמא. במה דברים אמורים, בשל חרס, אבל בשל אבן בין שיש בארובה פותח טפח בין משולשל ובין שאינו משולשל טהור" פי"א ה"ט, עמ' 609. הקלל הוא כלי חרס ששמרו בו מי חטאת; אלו נשמרו בקדושה מיוחדת. כשיטת התוספתא רבי יהודה איננו חולק, וגם הוא מודה שכנגד הארובה טמא. הקלל כנראה פתוח ונטמא בטומאת האוהל. אם אין הקלל משולשל אלא על הרצפה, אפילו אם הטומאה מתחתיו הרי שאין שם פותח טפח, והטומאה רוצצת ועולה. כלי חרס אינו מטמא מגבו אלא רק מתוכו, ולכן הקלל טהור.

17 ברור מהתוספתא שלדעת רבי מאיר כנגד ארובה טמא הוא טמא טומאת אוהל, וזאת משום שהקלל עצמו יוצר את האוהל. לולא היה זה אוהל לא היה הקלל נטמא, שכן אם הטומאה רק "בוקעת ועולה" היא פוגעת בקלל מגבו, וכלי חרס אינו מיטמא מגבו. עם זאת, עדיין קשה למה יש הבדל אם הארובה רחבה או צרה, ולמה אם היא רחבה הקלל טמא אפילו אינו משולשל, לכאורה צריך היה הדין להיות הפוך. אולי יש צורך לתקן את נוסח התוספתא "כנגד ארובה טהור" או "כנגד הבית טמא", ועדיין אין הדברים נהירים, הרי האוהל נוצר על ידי הקלל ולא על ידי הארובה.

18 מעבר לכל זאת, קשה להבין למה נקטה התוספתא בדוגמה זו של קלל החטאת, ומה דינו של כל כלי חרס רגיל? האם כל כלי חרס אינו מטמא באוהל ובקלל מחמירים בגלל החטאת שנדרשת בו קדושה יתרה? או אולי זו דוגמה מעשית לכלי שמחזיקים אותו תלוי מתחת לארובה כדי להצילו? אמנם אם הטומאה מתחתיו הוא טמא, אך אם הטומאה באחד מחלקי הבית האחרים הוא טהור. אם כן הרי שלפנינו עוד פרט על דרך התנהלותו של בית שומר טהרה המגן על הרכוש מפני חששות טומאה.

19 כפי שנראה להלן פי"א מ"ג ומ"ד החזות המשפטית של הפרק מטעה, והנימוקים אינם רק משפטיים. כך גם כאן, חור הארובה מפסיק ואינו מפסיק. אין לסתירות אלו הסבר משפטי.

1 ארובות זו על גב זו – בית רב קומות ובו סדרת ארובות זו מעל זו. תופעת הבית בן שתי הקומות בית ועלייה הייתה תדירה. בניינים רבי קומות היו נדירים יותר, אך מצינו גם בניינים כאלה. מכל מקום, שתי ארובות הן אחת בין הבית לעלייה ואחרת בין העלייה לאוויר. משנתנו מקבילה למשנה א, אלא שמשנה א עוסקת בארובה אחת ומשנתנו בארובות רבות. ויש בהן פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובות טהור טומאה כנגד ארובות הבית טהור – כמו במשנה א, דין ארובות זו על גב זו כדין ארובה אחת. הטומאה בין בבית הטומאה – נמחק בקו, בין כנגד ארובות טהור – נמחק בקו ואיננו ביתר עדי הנוסח הטובים, נתן דבר שהוא מקבלת טומאה – במשנה א הדוגמה לכך הייתה רגל אדם, בין מלמעלן – בארובה העליונה, בין מלמטן – בארובה של הקומה התחתונה, הכל טמא – אם הארובה נסתמה הכול טמא. כאן מתחיל דיון רב משניות במצב של אוהלים שהגג הכיסוי שלהם הוא בגובה שונה. התפיסה שבמשנה היא שהגבהים השונים אינם משפיעים על ההחלטה ההלכתית. הכיסוי כאילו עולה ומתיישר עם האוהל העליון. הלכה זו תודגש ביתר שאת במשנה ו. מצד שני אין הסתימה מהווה חציצה מפני טומאה, וכפי ששנינו במשניות רבות שחפץ טמא אינו חוצץ מפני הטומאה. במשנה א ובתוספתא שהבאנו מוצגות גם דעות שונות, על עצם סתימת הארובה, ומשנתנו כדעה הסתמית במשנה א. ודבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא ממנו ולמעלן טהור – אם סתם את הארובה בדבר שאינו מקבל טומאה כאילו הארובה סתומה, ואז היא מהווה חציצה מלאה, והארובה שמעליה פתוחה לחלוטין.

1 אין בארובות פותח טפח – משנה זו מקבילה למשנה ב, אלא שבארובות רבות זו על גבי זו. טומאה בבית כנגד ארובות טהור טומאה כנגד ארובות הבית טהור – כמו במשנה ב ובמשנה הקודמת, הארובה מהווה הפסקת האוהל. הטומאה בבית נתן בין דבר שהוא מקבל טומאה בין דבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא תחתון – סתימת הארובה הצרה, אפילו בחפץ מקבל טומאה, היא חציצה, וסתימת האוהל. ממילא אין עוד הבדל בין דין הבית לדין הארובה. היא אוהל לכל דבר על מה שלמטה, וחוצצת מפני הטומאה שאינה עולה למעלה. הטומאה כנגד ארובות נתן דבר שהוא מקבל טמאה בין מלמעלן בין מלמטן הכל טמא ודבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא תחתון.

2 ארובות זו על גבי זו, ואין בארובות פותח טפח, וסתם את אחת הארובות באמצע

3 החידוש של המשנה הודגש בקו, והוא קשה, ואכן הוצעו במפרשים הצעות שונות שכולן אינן פשט המשנה. לעיל במשנה א ראינו שדבר המקבל לטומאה מביא ואינו חוצץ, וממילא קשה מדוע אם הטומאה בבית והארובה סתומה בדבר המקבל טומאה הסתימה חוצצת 1. אין זאת אלא שיש כאן הצטרפות של שני גורמים: דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפתח גדול, אבל חוצץ בפתח הקטן מפותח טפח. ספק רב אם להלכה כזאת יש הנמקה משפטית, ושוב אנו נדרשים לתחושה הסובייקטיבית שמה שמקבל טומאה הוא חציצה פחות מעולה, אבל מספיקה לסתימת חורים קטנים, שבכלל ספק אם הם נחשבים להפסקת האוהל כמו שראינו לעיל בפירושנו למשנה ג. ואכן, בתוספתא שההלכות שבשתי המשניות מנוסחות בה בקיצור ובניסוח כוללני פי"א הי"א, עמ' 609 ההלכה שבמשנה ה חוזרת כמות שהיא בניסוח אחר, והתוספתא ממשיכה: "ואם לאו אם אין שם פותח טפח, ונתן דבר שהוא מקבל טומאה, אין טמא אלא כנגד התחתונה בלבד". אם כן גם במקרה 1 שבטבלה "טמא". סרה בכך התמיהה, אבל במשנה דעה שונה שכאמור אינה מובנת מבחינה משפטית.

4 המשנה עוסקת בשתי הלכות ובשני מצבים: טומאה בבית או טומאה בארובות, ודין חפץ המצוי בבית או מצוי בארובות. אין בה דיון על מעבר הטומאה מהבית לעלייה. לכאורה אמנם הארובה מפסיקה את האוהל, אבל מה שמעל הכיסוי הוא בוודאי טהור. אם הארובה היא פחות מפותח טפח הרי שאין זה פתח לטומאה, וכשם שבמקרה כזה טומאה לא תעבור מבית לבית מחדר לחדר בלשון ימינו – פ"ג מ"ו. בתוספתא שנויה הלכה זו בסתם ואחריה מחלוקת: "רבי מטמא וחכמים מטהרין, אמר רבי רואה אני את דבריהם מדברי" פי"א ה"י, עמ' 609. דברי רבי מצטרפים לעמדות ה"בלתי משפטיות" המשקפות את תחושת הרתיעה מהטומאה ללא בסיס משפטי איתן.

1 ארובה שהיא בתוך הבית וקדירה נתונה תחתיה – שתי המשניות הבאות הן סיבוך נוסף של המקרים שנדונו במשניות הקודמות. הפעם הטומאה מתחת לארובה, אך היא מכוסה בקדרה. שאם תעלה אין שפתותיה נוגעות בארובה – הקדרה אינה מכסה את כל פי הארובה, טומאה תחתיה בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת – המשנה מנוסחת בקיצור נמרץ, ופירוטה שבתוספתא יובא להלן. הנחת היסוד היא שהקדרה שעל הרצפה מצטרפת לתקרת הבית להיות גג האוהל. העובדה שרוב הגג מצוי במישור גובה אחד וחלקו במישור גובה שונה אינה משמעותית, ובלשון המשנה כאילו הקדרה עולה ו"מתיישרת" עם גג הבית. במקרה זה הארובה אינה סתומה לחלוטין, אלא יש בה פתח צר, פחות מפותח טפח. הקדרה עצמה אינה מהווה אוהל לטומאה כיוון שאינה גבוהה ממנה פותח טפח, ולכן טומאה בוקעת ועולה, והארובה אינה מהווה אוהל. כל מה שמצוי בדיוק מעל הטומאה טמא, וכל מה שבצדו טהור. להלן נחזור להנחה זו. היתה גבהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא – הקדרה וגג הבית הם אוהל אחד. מה שתחת הקדרה או על רצפת הבית מצוי תחת האוהל וטמא טומאת אוהל, תוכה וגבה טהור – כלי חרס מטמא רק מתוכו או באוהל, ומה שמעל הקדרה איננו בתוך האוהל הרי מעליו חור הארובה, וכאילו הקדרה נתונה על פי הארובה וסותמת אותה, לכן מה שמעל הסתימה טהור. הלכה זו של קדרה הסותמת את הארובה נדונה לעיל פ"ה מ"ג, ושם הובאה מחלוקת בית הלל ובית שמאי האם הקדרה מצילה את הכול. משנתנו מנוסחת כבית הלל.

2 בתוכה או על גבה הכל טמא – אם הטומאה בתוך הקדרה או מעליה הכול טמא. המפרשים מסבירים שהקדרה טמאה, ואין כלי טמא מציל. ברם פירוש זה קשה ביותר, הרי לעיל שנינו שאם הטומאה מתחת לארובה מה שכנגדה טמא, והבית טהור משנה א. ההסבר שהטומאה בוקעת מהקדרה כלפי מטה ו"נתקלת" בקרקעית הבית ומשם מתפשטת לבית עדיין קשה. הרי אם אין בבית קדרה כלל הבית טהור, ומדוע העובדה שקדרה מונחת על הטומאה תגדיל את היקף הטומאה? יתר על כן, למה יהא הבדל בין טומאה מתחת לקדרה שאין בה פותח טפח לבין טומאה מעל קדרה גבוהה? הרי בשני המקרים הטומאה איננה תחת אוהל, והקדרה "סותמת" את הארובה באותה מידה!

3 כפשוטה משנתנו מהלכת בדרך שונה ממשניות א-ו, או ליתר דיוק ההלכה איננה אחידה. הקדרה נתפסת כסתימה מלאה המשלימה את האוהל, אף שאיננה הרמטית, ומצד שני אין הסתימה מצילה כלי חרס טמא אינו מציל מטומאה. אמנם הטומאה מצויה כאילו מחוץ לאוהל בתוך כלי החרס או על גבו, אבל היא בוקעת לאוהל כלפי מטה דרך הקדרה הטמאה.

4 ואכן הרמב"ם גרס במשנתנו "הכל טהור", וכן פירש בפירוש המשניות הלכות טומאת מת טז, ה. תיקון זה מלמד על הקושי ההלכתי, אבל איננו בכל עדי הנוסח הטובים וקשה לקבלו.

5 משנתנו שונה מהמשניות הקודמות בפרט נוסף. אנו פירשנו והוכחנו שמה שכנגד הארובה טמא טומאת אוהל, ואילו משנתנו מניחה שמה שכנגד הארובה טמא רק מדין טומאה בוקעת ועולה.

6 בתוספתא יש הרחבה רבה של המשנה, ומה שבמשנה הוא מקרה אחד קדרה קטנה מהארובה בשתיים כפול שלוש אפשרויות קדרה צמודה לקרקע או גבוהה מהקרקע, וטומאה מתחתיה, בתוכה או בגבה הופך בתוספתא לארבעה מקרים כפול שני מצבים. מספר ההלכות קרוב לאלו של פרק ט.

7 האפשרויות הבסיסיות הן:

8 1. שפות הקדרה נוגעות בתקרה, כלומר היא גדולה מהארובה.

9 2. קדרה שהיא בגודל הארובה, "שאם תעלה עולה ויושבת בארובה ואופצת את כל" תוס', פי"א ה"ד, עמ' 608.

10 3. קדרה קטנה מהארובה "שאם תעלה עולה והולכת בארובה ואין בינה לארובה פותח טפח" תוס', פי"א ה"ה, עמ' 608. מקרה זה נדון במשנה, ונוסף נימוק "מפני שניצלת עם דופני של אוהל" שם.

11 4. קדרה קטנה מהארובה בהרבה "שאם תעלה עולה והולכת בארובה ויש בינה לארובה פותח טפח" שם.

12 בכל אחד מהמקרים הללו נבדקים שני מצבים, כשהקדרה צמודה לקרקע ואז הטומאה בוקעת ועולה וכשהקדרה גבוהה מהקרקע טפח ומהווה אוהל על הטומאה שמתחתיה. גם במשנה מצויים שני מצבים אלו.

13 בכל אחד משמונה מקרים אלו הטומאה עשויה להיות באחד מארבעה מקומות בבית, מתחת לקדרה, בתוכה או על גבה, ויש לבחון את הדין בארבעה מקרים מה דינם של חפצים בבית, מתחת לקדרה, בתוכה ובגבה.

14 בכל המקרים אם הקדרה נמוכה הטומאה בוקעת ועולה, ולא נאמר מה הדין אם הטומאה מעל הקדרה. כפשוטם של דברים אם הטומאה מעל הקדרה כאילו אין קדרה, והדין נדון במשנה א ובמקבילותיה. כל יתר הדיון הוא אם הקדרה גבוהה מהארץ טפח.

15 במקרה הראשון הקדרה סותמת את הארובה, האוהל שלם והטומאה חודרת מתוך הקדרה או מעל גבה לתוך החדר ומטמאת הכול. כאמור לעיל התקשינו מדוע הטומאה שמעל הקדרה או בתוכה מטמאות את הבית, הרי הן כאילו מעל האוהל, והסברנו את אשר הסברנו. בתוספתא אפשר להסביר שהטומאה נכנסת לחדר דרך הארובה שאיננה סתומה. אמנם הקדרה גדולה מהארובה, אך איננה הדוקה והסתימה רופפת ראו להלן.

16 במקרה השני, כשהקדרה גבוהה, אם הטומאה מתחת לקדרה הקדרה מהווה אוהל ומצטרפת לאוהל של הבית ומטמאת את מה שמתחת לקדרה או בבית. אם הטומאה מעל הקדרה או בתוכה הטומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת ואינה מטמאת את פנים הבית או מתחת לקדרה. הטומאה אינה חודרת מעל הקדרה לתוך החדר כיוון שהקדרה אופצת בארובה מכאן הסקנו את הנימוק לחדירת הטומאה במקרה הקודם.

17 במקרה השלישי, אם הטומאה מתחת לקדרה הקדרה מצטרפת לגג הבית כאוהל אחד, ותחתיה טמא, אבל תוכה, גבה והבית טהורים, "מפני שניצלת עם דופני של אוהל" ה"ה, עמ' 608, ואם הטומאה בתוכה, בבית או על גבה הכול טמא. הקדרה מהווה אוהל גם להציל את מה שאינו מתחת לקדרה. אין צריך לומר שעל פניה הלכה זו סותרת את קודמותיה. אם הטומאה אינה מתחת לקדרה הרי שהיא כאילו מחוץ לחדר וחודרת לבית דרך הרווח שבינה לבין הארובה.

18 במקרה הרביעי, אם הטומאה מתחת לקדרה רק תחתיה טמא והשאר טהור, אם היא בבית רק הבית טמא, ואם היא בתוכה או בגבה הכול טמא. הנימוק בתוספתא הוא שהיא נידונת כשיפועי אוהלים. אך לא כשיפועי אוהלים דלעיל פ"ז מ"ב, ששם הכול טמא והשיפוע כאוהל עצמו, אלא כדעה החולקת שאותה הבאנו לעיל פ"ט מי"ד ששיפוע האוהל אינו נחשב כאוהל אלא כמחוץ לו, וטומאה בגבה או בתוכה חודרת לבית דרך הפתח שאיננו סתום. התוספתא חולקת על המשנה המקרה השלישי בשאלה האם הבית טמא כשהטומאה מתחת לקדרה.

19 לא נעסוק כאן בפרטי ההלכות שבתוספתא, ונסתפק בקביעה שקשה לאתר שיטה הגיונית ואחידה.

1 היתה – הקדרה, נתונה בצד האסקופה – ליד משקוף הפתח מבחוץ. בתנאים רגילים טומאה כזאת נחשבת מחוץ לבית, אבל טומאה זו מכוסה בקדרה, והקדרה שמעליה יוצרת לעתים אוהל המתאחד ומצטרף למשקוף ולפנים החדר, כשם שטומאה הנמצאת מחוץ לבית מתחת לכוורת מטמאת לעתים את הבית לעיל פ"ט מ"א ומ"ב ומקבילותיהן. שאם תעלה היא נוגעת בשקוף – בעדי נוסח אחרים "במשקוף", פותח טפח – יש חפיפה בין הקדרה והמשקוף, וכאמור הבדלי הגובה בין השניים אינם משמעותיים מבחינה הלכתית. טומאה תחתיה בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת – אם הקדרה נמוכה מטפח אין היא יוצרת אוהל והטומאה בוקעת ועולה; אם היא מחוץ לבית כל הבית טהור. היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא – הקדרה יוצרת אוהל והוא מצטרף אל האוהל בבית להיות כאוהל אחד, לכן אם הטומאה תחת הקדרה גם הבית טמא, ואם היא בבית גם תחת הקדרה טמא. תוכה וגבה טהור – שכן הם מחוץ לאוהל, בתוכה או על גבה – אם הטומאה בתוך הקדרה או מחוץ לה, הכל טמא – הטומאה בוקעת מהקדרה כלפי מטה ונכנסת לבית. על הקושי בהלכה זו עמדנו לעיל, והיא תואמת גם את דין כוורת מחולחלת גבוהה שהטומאה בגבה או בתוכה פ"ט מ"ב. שאם תעלה – זה מקרה נוסף. האות שי"ן איננה הסבר אלא במקום וי"ו החיבור או וי"ו החילוק. ואין נוגעת בשקוף פותח טפח – הקדרה רחוקה מהמשקוף, ולא נוצר רצף של אוהל בין הטומאה לבית, או שהיא המשך למשקוף אך "מרחיבה" אותו בפחות מפותח טפח, או מודבקת לשקוף – הקדרה אינה על הרצפה אלא מחוברת למשקוף העליון, אך אינו מרחיבה את המשקוף אלא במעט פחות מפותח טפח, טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה – המקרה הראשון פשוט, הטומאה מחוץ לבית ולכן טמא רק מה שמתחת, ואפילו אם היא מתחת למשקוף היא בצד החיצוני שלו, ולכן הטומאה איננה נכנסת לבית. המשנה מרמזת לדין כל טומאה הנמצאת במשקוף, שאם היא בצדו החיצוני היא כאילו בחוץ ומטמאה רק את מה שמתחתיה.

2 בתוספתא מובאת סדרה ארוכה של מקרים, כמו במשנה הקודמת פי"א ה"א-ה"ג, עמ' 608, ובה סדרת אבחנות:

3 1. הקדרה בצד המשקוף ושפתיה משוכות מהמשקוף הקדרה למעשה מחוץ למשקוף.

4 2. יש חפיפה של פותח טפח בין הקדרה למשקוף בכלשהו.

5 3. יש חפיפה של פותח טפח בין הקדרה למשקוף.

6 4. שפתי הקדרה אוכלות במשקוף כלשהו ויש בדופנה פותח טפח.

7 5. שפתי הקדרה אוכלות במשקוף כלשהו ואין בדופנה פותח טפח.

8 המקרה השלישי זהה למשנה, ודינו זהה לה. לא נעסוק בהצגת כל המקרים בתוספתא, נסתפק בקביעה שאם הקדרה רוצצת את הטומאה הטומאה תמיד רק בוקעת ועולה ואינה מטמאת באוהל אלא "כנגדה טמא", ואם היא גבוהה דינה ודין הבית משתנה בהתאם לטבלה שלהלן.

9 הדיון המדוקדק של התוספתא בשתי המשניות האחרונות ה"א-ה"ה דומה לדיון המשנה המדוקדק שבפרק ט ובא להציג את כל האפשרויות המשפטיות. יש בו ללא ספק דקדוק יתר בפרטים המשפטיים. מבחינה ספרותית הוא מעצים את התחושה של מבנה משפטי משוכלל, אך ראינו כי בתוך המבנה המשפטי משולבות סתירות פנימיות שקשה להסבירן בצורה לכידה.

10 המשנה והתוספתא מציגות עריכות דומות אך סדרן שונה, כמוצג בטבלה. ברור שסוף פרק ט שייך למעשה לפרקנו, כפי שהציע נויסנר, והתוספתא הכירה את פרקנו פחות או יותר מהסוף להתחלה להוציא את משנה ד ועוד שינוי קטן בסדר המשניות ב-ג.

11 >סדר המשנה והתוספתא