משנת ארץ ישראל על משנה אהלות 18 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י׳:ב׳

« משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י׳:א׳ משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י׳:ג׳ »

3 שבועות פתח ↗

כָּרֵת דִּימָמָא לְרַבִּי לֵית לֵיהּ. אַלְּמָה לָא? מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דַּאֲכַל אוּמְצָא וְחַנְקֵיהּ וּמִית; אִי נָמֵי דַּאֲכַל סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה – דְּלָא הֲוָה שְׁהוּת לְכַפּוֹרֵי לֵיהּ! אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ. הָא גּוּפַאּ קַשְׁיָא – קָתָנֵי: אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ; וַהֲדַר תָּנֵי: מָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְכֹהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ! אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ מִתְכַּפְּרִין בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, וְאֵין חִילּוּק בֵּינֵיהֶן. וּמָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְכֹהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ? אֶלָּא שֶׁהַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו וְכוּ׳. וּמַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: ״וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ״ – זֶה לִפְנַי וְלִפְנִים; ״אֶת אֹהֶל מוֹעֵד״ – זֶה הֵיכָל; ״מִזְבֵּחַ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ; ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ עֲזָרוֹת; ״כֹּהֲנִים״ – כְּמַשְׁמָעוֹ; ״עַם הַקָּהָל״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ הַלְוִיִּם; הוּשְׁווּ כּוּלָּן לְכַפָּרָה אַחַת, שֶׁמִּתְכַּפְּרִין בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁדַּם שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, כָּךְ דַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וּכְשֵׁם שֶׁוִּידּוּיוֹ שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, כָּךְ וִידּוּיוֹ שֶׁל פָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא וַדַּאי הוּשְׁווּ! מַאי הוּשְׁווּ – דִּבְנֵי כַּפָּרָה נִינְהוּ; מִיהוּ כֹּל חַד וְחַד מְכַפַּר בִּדְנַפְשֵׁיהּ. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם״ – אִיתַּקַּשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים; מָה שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים אֵינוֹ מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אֲשֶׁר לָעָם״; אַף שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אֵינוֹ מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת. וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: לְהָכִי אִיתַּקּוּשׁ – שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים הוּא דַּאֲתָא. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם״ – שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מִתְכַּפְּרִין בּוֹ. וּבַמֶּה מִתְכַּפְּרִין? בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. יָכוֹל לֹא יִתְכַּפְּרוּ בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן; שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״אֲשֶׁר לוֹ״ – מֵעַתָּה אֵין לָהֶן כַּפָּרָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״יְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים״ – מָצִינוּ לָהֶן כַּפָּרָה. בַּמָּה הֵן מִתְכַּפְּרִין? מוּטָב שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן – שֶׁהֲרֵי הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל בֵּיתוֹ, וְאַל יִתְכַּפְּרוּ בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים – שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל בֵּיתוֹ. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר – הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה׳, בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה׳, יִרְאֵי ה׳ בָּרְכוּ אֶת ה׳״. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה; דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: ״כֹּהֲנִים יֵשׁ לָהֶן כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ״. וּמַנִּי? רָבָא אָמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: ״כֹּהֲנִים אֵין לָהֶם כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ״. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: מֵעַתָּה אֵין לָהֶם כַּפָּרָה בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״יְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים״, מָצִינוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּפָּרָה בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת; וּכְמוֹ דְּמָצִינוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּפָּרָה בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, כָּךְ יֵשׁ לָהֶן כַּפָּרָה

2 אין בארובה פותח טפח – פותח טפח הוא המינימום שדרכו טומאה יוצאת פ"ג מ"ו, טומאה בבית – באחד מחלקי הבית שלא תחת הארובה, כנגד ארובה טהור – מה שתחת הארובה איננו תחת האוהל. לפי התוספתא שנביא משנתנו שונה ממשנה א בכך שפתח הארובה לאוויר, אבל מבחינת המשנה אין זה משנה שכן הפתח צר וממילא אינו נחשב לפתח. בתוספתא נדון להלן. טומאה כנגד ארובה הבית טהור – שוב מה שתחת הארובה איננו תחת אוהל, ואין זה משנה מה קוטר החור של הארובה, הטומאה בבית נתן את רגלוי מלמעלן טהור – בעדי הנוסח הטובים ובדפוס נוסף "הטומאה כנגד ארובה נתן את רגלו מלמעלן", רבי מאיר מטמא – כמו במשנה הקודמת. אלא שהמשנה הקודמת השתמשה במינוח החריג "וערב את הטומאה", וכאן המינוח הרגיל "טמא". "טמא" הוא כל מה שבבית והאדם העומד מעל הארובה. המינוח השונה מעיד על עריכה שונה. וחכמים אומרים אם טומאה קדמה את רגלו טמא אם רגלו קדמה את הטומאה טהור – בכך מתבטא ההבדל בין ארובה גדולה מפותח טפח לארובה הקטנה ממנה. כל מה שבבית טמא, אבל האדם עצמו אפשר שיהא טהור. אם נתן את רגלו כאשר הטומאה כבר הייתה, הרי ברגע שרגלו התקרבה לחור כבר נטמאה. אבל אם הטומאה החלה לאחר שהרגל כבר הייתה שם מנעה הרגל את מעבר הטומאה והאדם טהור. לפי עריכת המשניות הרי שחכמים חולקים רק בארובה שפיה קטן מטפח. בארובה כזאת סתימת הרגל נחשבת לסתימה מלאה והאדם נשאר טהור, אבל אם פתח הארובה גדול, גם אם נתן רגלו לפני שהטומאה הייתה מונחת בבית טהור, שכן הטומאה שמתחת לארובה מצויה תחת אוהל ואוהל מהווה חציצה לטומאה.

3 רבי שמעון אומר שתי רגלים זו על גבי זו שקדמו את הטומאה משך הראשון את רגלו ונמצא רגלו של שני שם טהור מפני שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה – הראשון הניח את רגלו, לאחר מכן באה הטומאה, ולאחר מכן הניח השני את רגלו, ולאחר מכן הראשון הוציאה. מכיוון שהרגל הראשונה סתמה את הארובה, עבור השני הארובה כבר סתומה ואין הוא נטמא. כל זאת אף על פי שבפועל קדמה הטומאה לרגלו של השני, אבל השני בא לארובה שכבר סתומה.

4 עם כל זאת, ההלכה קשה. קשה להבין מדוע הרגע שבו הונחה הרגל קובע. הרי אם רגלו קדמה לטומאה, רגלו היא האוהל ויריעת האוהל עצמה טמאה לפחות טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת ערב, ולפי זה גם האדם צריך היה להיות טמא פ"ז מ"ב. ייתכן שמשנתנו באה מעריכה שונה מזו של משנה א, וחכמים חולקים גם במשנה א. הסבר זה אמנם אפשרי, אך עדיין אין בו תשובה לשאלה. זאת ועוד, לעיל נקבע שאוהל הנטוי על ארובה מציל, כלומר סותם את הארובה, ורבי שמעון קובע שמציל רק כשיש בו "כנטיית האהל" פ"ז מ"ב. לכאורה רגל האדם איננה כנטיית אוהל, וגם כאן צריכים היו התנאים לחלוק בשאלה האם הרגל נחשבת כאוהל.

5 בתוספתא מנוסחת ההלכה שבחצי הראשון של משנתנו בדרך שונה, בסיסית יותר: "ארובה שהיא לאויר ואין בה פותח טפח וכזית מן המת נתון תחתיה, ונתן דבר שהוא מקבל טומאה אם יש שם פותי טפח הכל טמא, ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כזית מן המת בלבד" פי"א ה"ו, עמ' 609. ההלכה מנוסחת ברמה כללית יותר מהמשנה, ולא כמקרה ספציפי כמו המשנה. התוספתא מדברת על המקרה שבמשנה ו שנתן קדרה על הטומאה בתוך הבית כיסה את הטומאה, ונעסוק במקרה כזה להלן. בשלב זה עולה מהתוספתא שאם לא כיסה את הטומאה שבבית הרי שכנגד הארובה טמא, ומה שבבית טהור.

6 החצי השני של משנתנו מנוסח בתוספתא: "ארובה שהיא לאויר ואין בה פותי טפח וכזית מן המת נתון תחתיה, הבית טמא והמאהיל טמא, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר המאהיל טהור. רבי שמעון אומר אם טומאה קדמת את רגלו הבית טמא והמאהיל טמא, ואם לאו הבית טמא והמאהיל טהור" ה"ז. דיון זה מקביל למשנה ב: חכמים במשנתנו הם רבי שמעון בתוספתא, עמדתו של רבי שמעון במשנתנו היא פיתוח של דעת "חכמים" וכאמור במשנה העמדה הבסיסית מיוחסת לרבי שמעון. רבי יהודה שבתוספתא חולק על משנתנו וסבור שגם אם הטומאה כנגד הארובה המאהיל טהור. לכאורה אפשר היה להסביר שלדעת רבי יהודה החור של הארובה אינו מפסיק את האוהל, ולמרות החור של הארובה האוהל שלם וממילא הוא חוצץ מפני הטומאה. לעמדתו של רבי יהודה נשוב בהמשך. התוספת המהותית בתוספתא היא שמדובר במפורש בארובה שפתוחה לאוויר, בניגוד למשנה א העוסקת בארובה בבית. כפי שראינו, תוספת זאת אינה משמעותית. אם הפתח צר פחות מפותח טפח הוא איננו פתח, וממילא הארובה בתוך הבית. התוספתא השלימה אפוא את הפרטים, אבל ההשלמה מכנית ובלתי מושכלת. השלמת פרטים היא תופעה אופיינית, פגשנו אותה גם במסכתות נוספות בסדר טהרות, אך רק לעתים רחוקות ניתן לקבוע בוודאות יחסית שהתוספתא מבטאת עמדה בלתי מתאימה להקשר ההלכתי. בלשון רבותינו זו ברייתא שאינה מוסמכת, שלא זכתה לאישור חכמים. זו תופעה חריגה ומיוחדת למדי. אולי היא נפוצה יותר מאשר נדמה לנו, ולכן ההלכה היססה מלהשתמש בברייתות אלו ולנצלן, אך במקרה זה ניתן הדבר לבירור וגילוי.

7 גם כאן ניסוח התוספתא עקרוני יותר ושלם יותר, ובנוסף לכך יש בו עמדתו של רבי יהודה החולק.

« משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י׳:א׳ משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י׳:ג׳ »