משנת ארץ ישראל על משנה נדה ו׳:ז׳

7 כל שהוא חייב בראשית הגז – בראשית הגז חייב כל עדר קטן של כבשים רחלות המצמחות צמר. במשניות שתי הגדרות: האחת – "חמש רחלות גזוזות מנא מנא ופרס חייבות בראשית הגז, דברי רבי דוסה. וחכמים אומרים: חמש רחלות גוזזות כל שהן" עדיות ג, ה; חולין יא, ב. לדעת הכול, השיעור המינימלי של "עדר" הוא חמש רחלות. רבי דוסא מוסיף שיעור מינימלי של צמר לכל אחת מהרחלות – שני מנים וחצי. המנה הוא יחידת משקל פיניקית, ששימשה כיחידת משקל בכל המזרח הקדמון. בחברות שונות היא חולקה למספר שונה של שקלים. במנה הפיניקי שישים שקלים. משקלו של המנה הפיניקי נע בין 400 ל-800 גרם בערך. במקביל, מנה הוא גם מטבע שערכו מאה זוז דינר או 25 סלעים או 50 שקלים. משקל השקל היהודאי של סוף ימי הבית השני היה כ-14 גרם, ולפיכך, משקל המנה הוא 700 גרם. בתוספתא שנינו: "חמש רחלים גוזזות מנה מנה ופרס, שהן שבעים וחמש סלעים, חייבות בראשית הגז, דברי רבי דוסא. וחכמים אומרים: חמש רחילות גוזזות כל שהן" עדיות א, טז עמ' 456; חולין י, ד עמ' 511. אם כן, המנה המדובר הוא מנה של 50 סלעים, שהם 1400 גרם. השימוש במידות שונות אינו צריך להפתיע. בכל ארצות המזרח התיכון רווחו אותם שמות של מידות ומשקלות, אבל ערכם היה שונה ממקום למקום. אנו מפרשים את המשנה לפי המשקל הנהוג ביהודה של סוף ימי הבית השני, בהנחה שהמשנה משקפת את המנהג היהודי, שוודאי היה מוכר לחכמים. השקלים הנזכרים בתוספתא הם בשקל הקודש, שהוא כפול בערכו מהשקל היהודאי.

8 הגדרה שנייה למצוות ראשית הגז היא: "ראשית הגז נוהג בארץ ובחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה מראשית הגז, שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן, בין מרובה בין ממועט, וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים אינו נוהג אלא במרובה" חולין יא, א.

9 חייב במתנות – מכל בהמה בקר וצאן הנאכלת חייב בעליה מתנות לכוהן זרוע, לחיים וקיבה, וממילא, כל החייב בראשית הגז חייב במתנות כהונה. דין זה חל לא רק במקדש אלא בכל ארץ ישראל. ויש שהוא חייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז – כדברי המשנה שציטטנו מחולין, מתנות כהונה נותנים מבהמה בודדת, מכל בן בקר, ולא רק מרחלות, והתוספתא מוסיפה: "כהן וגוי שנתנו בהמתן לישראל – פטור מראשית הגז. זה חומר בלחיים ובקיבה מראשית הגז" חולין י, ב עמ' 511.