משנת ארץ ישראל על משנה נדה ג׳:ה׳

5 המפלת טומטום – ולד אדם שאין ניכרים בו לא סימני זכר ולא סימני נקבה, ואנדרגינס – "אנדרוגינוס" היא מילה יוונית המורכבת משתיים: "אנדרוס", שמשמעה גבר, ו"וגינה", שמשמעה נקבה. הכוונה היא למי שיש לו סימני זכר ונקבה כאחד, בניגוד ל"טומטום", שאין לו סימני מין כלל. חכמים נחלקו בשאלה אם יש כאן מצב של ספק זכר ספק נקבה או שמא אנדרוגינוס הוא ברייה בפני עצמה, שמעמדה מסופק ביכורים ד, ה. האנדרוגינוס אינו זוקק ייבום, כלומר, אם צריך לייבם את אלמנת אחיו, היא אינה זקוקה לייבום ממנו או לחליצה, והוא כמי שאינו. תשב לזכר שבעה ולנקבה – מחמת הספק מטילים על האישה חומרות יולדת נקבה: היא טמאה ארבעה עשר יום כיולדת נקבה; וחומרות זכר: היא נהנית רק מעשרים ושישה ימי טוהר, שלושים ושלושה ימי טוהר כזכר, פחות הימים שישבה טמאה כיולדת נקבה.

6 המונח מפלת נגרר מהמשניות הקודמות, שהרי הוא הדין ליולדת אחת הבריות הללו.

7 טומטום וזכר – ילדה תאומים, האחד טומטום והאחר זכר, ואנדרגינס וזכר – האחד אנדרוגינוס והאחר זכר, תשב לזכר ולנקבה – מחמת הספק שמא השני הטומטום או האנדרוגינוס הוא זכר או נקבה.

8 טומטום ונקבה, אנדרגינס ונקבה, תשב לנקבה בלבד – עוד שני מקרים של זוגות תאומים שבכל אחד מהם ישנה גם נקבה ברורה. במקרים אלו, כיוון שיש כאן נקבה ודאית, ימי הטומאה והטהרה של הזכר במקרי הספק שמא הטומטום או האנדרוגינוס יידונו כזכר מובלעים באלו של הנקבה. הספק עדיין קיים, אבל אין לו השפעה הלכתית. האישה נהנית משישים ושישה ימי טוהר משום שאנדרוגינוס וטומטום הם ספק ואין בכך כדי לחייבה טומאה.

9 התוספתא קובעת שהאנדרוגינוס: "אמו יושבת עליו בדם טוהר כאנשים וכנשים, ומביאה עליו קרבן כאנשים וכנשים" ביכורים ב, ו עמ' 290. כפשוטם של דברים היא יושבת עליו שלושים ושלושה יום ומביאה קרבן, ואז יושבת שוב שישים ושישה יום ומביאה קרבן. לפי פירוש זה, זו החמרה הלכתית הנובעת מהספק. ברם ליברמן הסביר שיושבת שישים ושישה יום בלבד, אלא שטמאה בשבועיים הראשונים כמו יולדת נקבה, ואין כאן ישיבה כפולה בדמי טהרה. אנו הצענו את הסברנו משום שנאמר שהאם מביאה קרבן כזכר וכנקבה, והרי הקרבן זהה, ולכאורה פשוט שתחכה שישים ושישה יום ואז תביא קרבן אחד. על כן פירשנו שהיא יושבת פעמיים, וזו חומרא של חכמים, הנובעת מהספק ההלכתי, ומן הסתם גם הם לא העניקו לה הסבר טבעי. מכל מקום, התוספתא שונה ממשנתנו בעצם הדיון בקרבן וגם במסקנה ההלכתית. לשיטת ליברמן אפשר לדעתנו להסביר שלשון הסיפא בתוספתא: "כאנשים וכנשים", היא מטבע לשון החוזר על עצמו כמה פעמים בהלכה זו, ואין לדייק ממנו שיש להביא שני קרבנות אלא רק קרבן אחד, לאחר שהאישה תטהר, בסוף היום הארבעים.

10 יצא מחותך – איבריו התפוררו ונקרעו בתהליך הלידה, או מסורס– בדרך כלל מסורס הוא מי שאיבר מינו נחתך, אולם אם כך הוא ודאי ולד לכל דבר, ולכל היותר היה מקום להתלבט אם הוא זכר או נקבה. בהמשך, הניגוד ל"יצא מחותך" הוא "יצא כדרכו", ולכן הוצע ש"יצא מסורס" הוא מי שיצא ורגליו קדימה, או מה שנקרא "לידת עכוז". בתלמודים על משנת מגילה ב, ב משמש הביטוי "סירוס" כדי לתאר את מי שקרא את המגילה בדילוגים תוך הפיכת סדר הפסוקים מהסוף להתחלה. כיוצא בזה: "סרס את המקרא ודרשהו" ספרי, במדבר קיג עמ' 123, כלומר, יש ללמוד את הפסוק לא לפי סדרו במקרה המוזכר שם, יש להקדים את משה לאהרן. אם כן, לידה מסורסת היא כאשר התינוק יוצא הפוך לידת עכוז.

11 משיצא רובו הרי זה כילוד – אז הוא נקרא ולד, ומטמא בלידה.

12 יצא כדרכו, משיצא רוב ראשו – אז הוא נחשב ילוד. אבל אם הלידה התרחשה לא כדרכה לידת עכוז או שיצא העובר מחותך, היינו, התפורר בלידה או יצא איברים איברים, הראש אינו תחילת הלידה, ולכן, הכלל שלפיו יצא ראשו כיצא רובו אינו חל, שכן הראש יוצא רק בסוף בלידת עכוז.

13 אי זה הוא רוב – מילים אלו חסרות בגוף כתב היד, ונראה שאירע כאן דילוג בין הדומות, שתוקן בשוליים.

14 ראשו – זו משנה תוספתאית, המפרשת את המונח שנזכר במשנה הסתמית קודם.

15 משתצא פדחתו – פדחת היא החלק הקדמי של הראש, בהמשך המצח.

16 כל המשנה נמצאת גם בתוספתא נידה ד, יד עמ' 645. בבבלי מופיעה ברייתא חולקת: "ואיזהו רוב ראשו? רבי יוסי אומר: משיצאו צדעיו. אבא חנן משום רבי יהושע אומר: משיצא פדחתו, ויש אומרים: משיראו קרני ראשו" נידה כט ע"א. אם כן, משנתנו כרבי יהושע, ובברייתא מופיעות שתי דעות חולקות נוספות. כולן עוסקות בלידה רגילה בלבד.

17 בתוספתא אנו מוצאים קטלוג של פגמים ועיוותים מוּלדים או נזקים שנגרמו במהלך הלידה: "המפלת בריית גוף שאינו חתוך ובריית ראשו שאינו חתוך – אינו ולד; יד חתוכה ורגל חתוכה – הרי זה ולד; יד אטומה ורגל אטומה – אינו ולד; גוף אטום – אינו ולד. איזהו גוף אטום? כדי שינטל מן החי ויחיה – הרי זה ולד; מן החי וימות – אינו ולד" נידה ד, טו עמ' 645. המשפט האחרון הוא הכלל ההלכתי. אם הוולד נכה אבל בר חיים – הוא ולד; אם אינו יכול לחיות בנכותו זו – אינו ולד. אין בקטלוג פגמים מוּלדים בתחום המוח או הנפש, שכן ספק אם אלו היו מוגדרים וספק עוד יותר גדול אם אפשר לגלותם בשלב כה מוקדם של חיי הוולד.