משנת ארץ ישראל על משנה נגעים ט׳:ב׳

2 השחין והמכווה אין מצרפין זה עם זה – להוות כשיעור אם יש לו כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכווה, ואין פוסין מזה לזה אינו פוסין מזה לזה – נמחק בקו. אם אחד התכווץ אין האחר חודר לתוכו, ואין כאן פִסיון. כזכור נחלקו חכמים אם נגע פוסה למחיה פ"ו מ"ג. בתוספתא: "1. השחין והמכוה שניהם סימן אחד, ושניהם טומאה אחת, למה נחלקו. שאין מצטרפין זה עם זה. 2. כחצי גריס מן השחין, וכחצי גריס מן המכוה, אין מצטרפין זה עם זה. 3. שחין נעשה מכוה בטל מכוה את השחין, ומכוה שנעשית שחין בטל שחין את המכוה. הרי הן לפניך ואין ידוע אם השחין אם המכוה קדמה טהור" פ"ג הי"ג, עמ' 622. הלכה 2 היא הדוגמה לכלל שבהלכה מס' 1, ובמשנה. ההלכה השלישית דנה בשאלה מי מבטל את מי, ונקבע שהנגע האחרון, מבחינה כרונולוגית, מבטל את קודמו, והנגע האחרון מצטרף לנגע בן מינו להוות יחדיו כשיעור. בהמשך הי"ד מדגישה התוספתא ששחין מצטרף לנתק ולקרחת, ומכווה מצטרפת לנתק וקרחת. בתורה הוקדשו לשחין ולמכווה שתי פרשיות נפרדות, והפירוש ששניהם הוא דין אחד מהווה חידוש של תורה שבעל פה.

3 ואכן, הרושם הכללי הוא שמוכה השחין נתפס כחולה במחלה החמורה ביותר, ולא רק כסובל מפצע שהתפתח. התלמוד אפילו מתחבט האם יבמה חייבת להינשא למוכה שחין, ומעלה אפשרות שהיא פטורה מייבום בבלי, בבא קמא קי ע"ב, ואם היא רוצה בכך אין "חוסמין אותה" מונעים ממנה – בבלי, יבמות ד ע"א. אדם מוכה שחין הוא בקושי אדם, ונחשב לכמעט חסר ערך תוס', ערכין פ"א ה"ב, עמ' 543; ספרא בחוקותי, פרשה ג ה"ז, קיב ע"ד; בבלי, ערכין ד ע"ב. זו המחלה היחידה שהחולה בה נקרא "מוכה", והוא נחשב חסוך מרפא כמו קיטע או סומא: "והרואה את הקיטע ואת הסומא ואת מוכה שחין אומר ברוך דיין האמת. אימתי בשעה שהיו שלמין ונשתנו, אבל אם היו כן ממעי אמן אומר ברוך משנה בריותיו" תנחומא, פנחס י. כן יוצא מהתוספתא שצוטטה לעיל. מוכה שחין ובעל פוליפוס פטורים מקרבן ראייה בשלושת הרגלים ירו', חגיגה פ"א ה"א, עו ע"א.

4 משנת כתובות פ"ז מ"ז מציגה את השחין כעילה לגירושין, יחד עם מספר מצומצם של מקצועות מאוסים, אך חמור מהם בהרבה. למשנתנו מקבילה בתוספתא: "...אימתי אמרו 'יוציא ויתן כתובה'? בזמן שהוא רוצה והיא אינה רוצה, היא רוצה והוא אינו רוצה, אם היו שניהן רוצין יקיימו. מוכי שחין אף על פי ששניהם רוצין לא יקיימו. אמר רבן שמעון בן גמליאל מצאנו זקן אחד ממוכי שחין סמוך לציפורי ואמר לי, עשרים וארבעה מיני מוכי שחין הן ואין לך בכולן שהאשה רעה לו אלא בעלי ראתן בלבד" כתובות פ"ז הי"א; בבלי, שם עז ע"ב ומקבילות. התוספתא מוסיפה כלל חשוב: הדין במשנה נועד למקרה שאחד הצדדים רוצה בהמשך הנישואים והשני חותר לגירושין, אבל אין איסור על השניים להמשיך לחיות יחדיו מרצונם. עוד אנו שומעים שבמקרה של חולי שחין חובה על הזוג להתגרש אפילו בניגוד לדעת שניהם. הנימוק לכך משתמע מההמשך, שקיום יחסי אישות יזיק לבעל השחין. אותו זקן מומחה לשחין מעיד שברוב סוגי השחין אין האישה מזיקה לבעל השחין אלא בסוג אחד בלבד, ומן הסתם רק בו חל האיסור על המשך הנישואין.

5 אותה פרשנות עולה מהירושלמי: "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן ובו לקה פרעה הרשע הדא הוא דכתיב וינגע י'י את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו וגו'. אמר רבי ברכיה על דטלמסן למגע בסמה דמטרונה" כתובות פ"ז ה"ט, לא ע"ד – על שהחציף לנגוע בגוף המטרונה – היא שרה אמנו. ההסבר הארמי אינו קשור לדרשה על סוג השחין אלא עומד בפני עצמו. פרעה נענש על שהעז פנים במטרונה, ועונשו היה שחין, אותו שחין נורא שקיום יחסי אישות גורם להחמרתו.

6 כבר בפרק הקודם ציטטנו את נוהגם של חולי השחין בירושלים: "ועוד שאלן רבי עקיבא אבר המדולדל בבהמה מהו? אמרו לו לא שמענו, אבל שמענו באבר המדולדל באדם שהוא טהור. שכך היו מוכי שחין בירושלים עושין, הולך לו ערב פסח אצל הרופא, וחותכו עד שהוא מניח בו כשעורה, ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו. והלה עושה פסחו והרופא עושה פסחו, ורואין אנו שהדברים קל וחומר" משנה, כריתות פ"ג מ"ח. עושה רושם שמוכה השחין אינו טמא, וכל ההסדר נעשה רק כדי שלא יהיה אבר מן החי, שמטמא משנה, שם; עדיות פ"ו מ"ב; אהלות פ"ב מ"א, ועוד. אבל בדוחק אפשר לומר שהטיפול נעשה שבעה ימים לפני פסח, והוא טבל והיזה כנדרש.

7 בספרות מצויה סדרת סיפורים על מפגשים עם מוכי שחין, שלא בהקשר לבדיקת נגעים, כגון המפגש בין נחום איש גם זו וחולה שחין שנזקק לצדקה ירו', פאה פ"ח ה"ח, כא ע"ב; שם פ"ה ה"ד, מט ע"ב; בבלי, תענית כא ע"א. מוכי שחין נחשבו לפטורים מקרבן ראייה, ומן הסתם גם לא נכנסו למקדש ירו', חגיגה פ"א ה"א, עו ע"א. על רבי מנא מסופר שהיה מהלך עם מוכי שחין ירו', בבא בתרא פ"ב ה"ח, יג ע"ג. מן הסתם הכוונה שהיה מטפל בהם, אבל נראה שהם מצויים בתוככי היישוב ועם האוכלוסייה, כפי שגם עולה מיתר הסיפורים שהבאנו.

8 בתלמודים אמנם מוצעות רפואות שונות לשחין, אבל נראה שבאופן כללי המחלה הייתה חשוכת מרפא ונחשבה לאסון קשה. מאידך גיסא אנו מתרשמים שהטומאה לא הייתה המרכיב המרכזי בסבל של החולים.

9 אינן פוסין בעור הבשר ולא עור הבשר פוסה לתוכן – אם השחין התרחב אין כאן פסיון. הלכה זו קשה, שהרי נאמר "ואם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אתו נגע הוא" ויקרא יג כב, ומקבילתו בפסוק כז. נראה שהכוונה לעור בשר מכוסה בהרת. הוא אינו פושה לשחין, והשחין אינו פושה אליו משום שאין נגע פושה לתוך נגע אחר. זו מחלוקת לעיל פ"ו מ"ג. היו מורדין טהורין עשו קרום כקליפת השום זו היא צרבת השחין האמורה בתורה – המשנה מסבירה את המונחים. "שחין מורד" הוא בניגוד לצרבה צרבת ולקרום, כלומר מורד הוא פצע פתוח. לעומת זו צרבה היא מצב של ריפוי כאשר הפצע התכסה בקרום דק, ופרחה דלקת. השחין והמכווה הם אפוא מחלת עור המתפתחת כסיבוך של פצע או דלקת. חזרו וחיו – והבריאו,אפעלפי שמקומן צלקת נידונין כעור הבשר – ואם יש פריחה היא מטמאת.

10 בספרא: " 'שחין' יכול מורד? תלמוד לומר 'ונרפא', אי 'ונרפא' יכול עד שיעשה צלקת? תלמוד לומר 'שחין', הא כיצד? נרפא ולא נרפא. וכן הוא אומר למטה 'צרבת השחין הוא' עד שתקרום כקליפת השום. אין לי אלא שחין שעלה מאליו, מניין לקה בעץ, ובאבן, ובגפת, ובמי טבריא, ובכל שאינו בא מחמת האש הוא שחין? תלמוד לומר 'שחין' 'שחין' ריבה. אין לי אלא שחין של אחר הדיבר, שלפני הדיבר מנין? בגוי משנתגייר, עד שלא נתגייר מנין? בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין? תלמוד לומר 'שחין' 'שחין' ריבה. אין לי אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה, שחין שאין לו להיכן שיפשה מנין? תלמוד לומר 'כי יהיה בו אפילו בכולו'. אין לי אלא בזמן שמקצת שחין ומקצת בהרת מקצת בהרת וכולו שחין, כולו שחין וכולו בהרת מנין? תלמוד לומר 'כי יהיה בו', 'בו' אפילו בכולו, 'בעורו' אפילו בכולו" תזריע, פרשת נגעים פרק ו ה"ה-ה"ו, סד ע"ג-ע"ד. אם כן שחין הוא מצב הביניים של ריפוי חלקי. הספרא מוסיף שיש גם שחין נוסף, והוא מחלת עור שלא מחמת מכה, דלקת או אבעבועות.