משנת ארץ ישראל על משנה נגעים ה׳:ד׳

4 כל ספק נגעים כתחילה טהור – משפט זה נאמר בתחילת הפרק, אלא ששם סויג שבשני מקרים אין אומרים כן, ואילו במשנתנו סייג אחר. עד שלא ניזקק לטומאה משניזקק לטומאה ספיקו טמא – אפשר להידחק ולומר ששתי המשניות אחת הן ולפנינו סייג נוסף. אבל המשנה הקודמת אמרה במפורש שרק בשני מקרים ספק נגעים טמא, ובאחד מהם אף פקפק רבי יהושע. כיצד – עד שלא נזקק לכוהן כך יוצא לפי המשנה הבאה, שנים שבאו אצל הכהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהן פסת – באחד הנגע עמד ואצל השני פסה, אבל הכוהן התבלבל, בין באיש אחד – שתי בהרות אצל אותו אדם, בין בשני אנשים – כמקרה המתואר, טהור רבי עקיבה אומר באיש אחד טמא – ממה נפשך אחת הבהרות פשתה, ובשני אנשים טהור – ספק נגעים עד שלא נזקק לכוהן טהור. זהו בדיוק המקרה המתואר במשנה א באיש אחד, ושם זו דוגמה לספק נגעים טמא. לכאורה אפשר היה להעמיד את משנה א כרבי עקיבא שאמר באיש אחד טמא, אבל משנה א אינה מזכירה את האבחנה בין איש אחד לשניים. יתר על כן, במשנה א אין מדובר בשתי בהרות ואין מקום לטענה שמכל מקום אחת פשתה. אמנם לא נאמר מדוע רבי עקיבא של משנתנו מטמא, אבל הצענו שלדעתו אין כאן ספק. כל ניסיון להעמיד את משנה א כרבי עקיבא הוא מאולץ, וכפשוטן המשניות חולקות.

5 בתוספתא: "1. טעה ואין ידוע אלו שהפכו ואלו שקדמו, טהור, ואם משהחליטו טעה, ואין ידוע אלו שהפכו ואלו שקדמו, טמא. 2. נשרו בו שתים, טמא, ושלש, טהור. 3. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, ספק בהרת קדמה את השער לבן ספק שער לבן קדמה את הבהרת, הואיל וספק נגעים להקל טהור" פ"ב ה"ז, עמ' 620. הדין הראשון מדבר על אדם אחד וקובע כרבי עקיבא שטמא, אבל אם מדובר במי שכבר טמא הוא נשאר בטומאתו, כאבחנה שבמשנה. המקרה השלישי הוא דעת רבי אלעזר ברבי שמעון שזה ספק נגעים וטהור, כלומר הוא אינו מקבל את האבחנה של משנתנו, וגם לא את האבחנה של משנה יא בפרק ד, ולדעתו ספק נגעים טהור תמיד. רבי אלעזר ברבי שמעון אינו מחווה במפורש את עמדתו באשר למקרה של ספק נגעים בשני אנשים או באחד, אך מסגנון התוספתא נראה שהוא חולק גם על אבחנה זו.