משנת ארץ ישראל על משנה נגעים י״ג:ט׳

9 מי שניכנס לבית המנוגע וכליו על כתיפו וסנדליו וטבעותיו בידיו – משנה ח עסקה באדם הנכנס ובכלים בנפרד, אבל התורה מדברת גם על בגדי אדם שמטמאים רק בשהייה ארוכה. לעיל במשנה ד כבר ציטטנו את מדרש התנאים המבהיר את ההלכה שרק שהייה מטמאת, ונצטטו להלן. הוא והן טמאין מיד – ואין צורך בשהייה. האדם כמו שאמרנו במשנה לעיל, והחפצים אינם בבחינת בגדים אלא חפצים נפרדים. להלן נראה שזו שיטת רבי יהודה בלבד. היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הוא טמא מיד – כדין אדם במשנה הקודמת, והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס – הבגדים טמאים רק בשהייה, והמשנה קובעת ששהייה היא אכילת "פרס". מידה זו תתברר להלן. משפט זה סותר את משנה יא שבה נקבעה הדלקת הנר כזמן השהייה. פת חיטין ולא פת שעורין ומסב ואוכלן בלפתן – השהייה היא כדי אכילה כמות של "פרס", אבל פת טובה פחות וקשה יותר שאוכלים אותה לאט, בהסבה, כלומר זמן של סעודה מסודרת, ולחם מלופת, כלומר מוטבל ברוטב כפי שנהגו לאכול לחם בסעודות רגילות. בתוספתא ההלכה מנוסחת כמו משנתנו פ"ז ה"ח, עמ' 626.

10 במדרש: "1. 'וטמא עד הערב' מלמד שאין מטמא בגדים, יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס, תלמוד לומר 'והאוכל בבית יכבס'. 2. אין לי אלא אוכל, שוכב מנין, תלמוד לומר 'והשוכב בבית יכבס'. אין לי אלא אוכל ושוכב, אוכל ולא שוכב, שוכב ולא אוכל מנין? תלמוד לומר 'וכבס בגדיו', ריבה. אם סופינו לרבות את כל האוכל אף על פי שאינו שוכב, מה תלמוד לומר 'האוכל' ו'השוכב'? אלא כדי ליתן שיעור לשוכב כדי שיאכל. וכמה היא שיעור אכילה? כדי אכילת פרס פת חיטים ולא פת שעורים, מיסב ואוכלו בליפתן" ספרא, מצורע פרק ה ה"ד-ה"ח, עד ע"ב. המדרש חלוק על משנתנו בכך ששהייה בבית אינה מטמאה בגדים אלא בשני תנאים מצטרפים: 1. אם הוא אוכל ממש או שוכב ממש; 2. האכילה נמשכת "כדי אכילת פרס", אותו זמן כמו במשנתנו.

11 בתוספתא ניתן הסבר מהו "כדי אכילת פרס": "וכמה הוא פרס? חצי ככר משלש ולקב. ושלשה שיעורין היה רבי שמעון אומר בה: בה שתי ידות מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בערובי תחומין, רביעי נקרא חצי פרס לפסול את הגויה, חציו נקרא פרס לאכול בבית המנוגע. מסב ואוכלה בלפתן בבינונית של כל אדם" פ"ז ה"י, עמ' 627. אם כן "פרס" משמעו חצי. ביוונית משמעו מסביב, ליד, πρóς, ובהשאלה "בערך" או "לפני". משנתנו משתמשת במונח היווני לא במשמעותו המילונית, אלא במשמעותו בשפת היום יום במזרח. במשנה שנינו: "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם" אבות פ"א מ"ג. כאן הפרס הוא מתנה, וכנראה היה זה נוהג מקובל להעניק מתנת סעודה. מכל מקום, כדי אכילת פרס הוא כדי סעודה.

12 ה"פרס" הוא חצי כיכר, והכיכר היא שליש קב. הקב הוא שישית הסאה. מידת הסאה נדונה בנספח למסכת פסחים וראינו שהיא 13-10 ליטר; לנוחות החשבון נשתמש במידה של 10 ליטר. המשקל הסגולי של חיטים הוא 0.75, לפיכך הקב הוא 1.66 ליטר, 1.2 ק"ג, ושליש קב הוא 400 גרם. הברייתא מוסיפה:

13 * שתי ידות הן מזון שתי סעודות לצורך דיני עירובין.

14 * רביעית או חצי פרס היא המידה לטומאה מינימלית.

15 * פרס הוא זמן השהייה בבית המנוגע.

16 אנו דנו בנושא בהרחבה במשנת עירובין ובמשנת פאה; נחזור כאן על דיון זה אף על פי שלכאורה אין הוא שייך למשנתנו, שכן סופו חוזר אל התוספתא שלנו ומאפשר להבינה בצורה טובה יותר. במשנת עירובין נאמר שלהכנת עירוב יש צורך במזון שתי סעודות: "כמה הוא שיעורו? מזון שתי סעודות לכל אחד... רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, רבי שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב, חצייה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה" פ"ח מ"ב. במשנת פאה נאמר בפשטות שלעני יש לתת חצי קב, שהוא מזון שתי סעודות פאה פ"ח מ"ה. שני התנאים משתמשים בתיאורים שונים, אך קל לאחד את המינוחים.

17 שתי הסעודות של העירוב מורכבות מכיכר לחם הנמכרת בפונדיון, בזמן שארבע סאים חיטה נמכרות בסלע. המחיר של ארבע סאין בסלע מופיע לעתים קרובות מאוד בספרות חז"ל. מחיר זה הוא סמל למחיר סביר ולתנאים נוחים. המדרש אומר: "תהו רואים אותה =את התורה כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע"; כלומר, מחיר זול הוא שלוש סאין בסלע. כן נקבע שאם מחיר החיטה יקר מארבע סאין בסלע זה סימן למהומה ולשואה כלכלית, ואף נימוק להיתר ירידה מהארץ. המחיר מסמל גם מעבר לחיים מתוקנים, וחוזר בכל ספרות המזרח. הווה אומר, המחיר אינו בהכרח רֵאלי, אלא הוא יותר מטבע לשון ספרותי, או שהוא גם מטבע לשון ספרותי. בסאה שישה קבים, וארבע סאין הן 24 קבים. פונדיון שהוא הדופונדיוס הרומי Dupondius. הדופונדיוס הרומי היה שמינית דינר, והפונדיון היהודי אחד חלקי שנים עשר של דינר איור 47 טבלת הערכים מתוך קינדלר, טביעה, עמ' 274.

18 בסלע 48 פונדיון, וכאשר מחיר השוק הוא ארבע סאין בסלע ניתן לקנות 24 קבים ארבע סאין ב-48

19 פונדיון בסלע. נמצא שבפונדיון ניתן לקנות חצי קב. הכיכר אפויה, אפוא, מחצי קב חיטים, והיא מוגדרת כמספיקה למזון שתי סעודות. הסאה היא כ-10 ליטר, וחצי קב הוא קצת יותר מ-0.8 ליטר, כ-600 גרם קמח קרוב למשקל "לחם אחיד" כיום. הכיכר הארץ-ישראלית הייתה גדולה ועגולה ואמורה הייתה להספיק ליום שלם, בניגוד ללחם "ריפתא" הבבלי שדמה אולי יותר לפיתה של היום. בארץ ישראל אפתה אישה פעם בשבוע, ביום חמישי, לכל השבוע; ובבבל – פעם ביום לפנות בוקר, והלחם אמור להספיק ליום אחד, וכמובן היה קטן יותר. על כן קובע התלמוד הבבלי ששתי סעודות הן שתי "ריפתא איכרייתא", שתי ריפתות של איכרים איור 48.

20 המשנה בעירובין ממשיכה: "רבי שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב" פ"ח מ"ב. שתי סעודות הן שני חלקים, שני שלישים, של כיכר כשאופים שלוש כיכרות מקב קמח. הכיכר, לדעת רבי שמעון, קטנה יותר ונפחה שליש קב. במשנת פרה נשנית כמות זו בסתם במסגרת סדרת מידות הנמסרות

21 בלשון ארכאית: "אמרו, האוכל בבית המנוגע פרס משלשה לקב, אמרו לו: אמור משמונה עשרה לסאה, אמר להם: כך שמעתי סתם, אמר בן עזאי אני אפרש" וכו' פ"א מ"א. רבי שמעון מסכים כי שני הניסוחים – "משלשה לקב" ו"משמונה עשרה לסאה" – זהים, ובן עזאי מוצא משמעות דווקא בניסוח "משלשה לקב". בן עזאי חי בדור יבנה, וברור שהמידה של שליש קב היא מידה קדומה. במשנתנו היא נשנית בשם רבי שמעון, אך היא קדמה לו, והוא מצטט את ההלכה הקדומה. לענייננו ברור ששליש קב זהה לאחד חלקי שמונה עשר של סאה, והכיכר של רבי יוחנן אחד חלקי שנים עשר של סאה.

22 רבי שמעון קובע שמזון שתי סעודות אינו כיכר אלא שתי ידות ממנו, והכיכר קטנה יותר. המונח "שתי ידות" מופיע כמה פעמים בספרות חכמים, ומשמעו שני שלישים. שתי ידות בחודש הן עשרים יום תוס', סנהדרין פ"ב ה"ז. במקומות אחרים ברור ששתי ידות הן שני חלקים מהשלם, אם כי לא ברור שהכוונה רק לשני שלישים. כך, למשל, עולי הרגל היו הולכים כל יום כשתי ידות מהיום, כלומר היו מפסיקים בצעדה לפני תום היום. סביר להניח שהיו הולכים שני שלישים מהיום; אולם אם הייתה רק משנה זו לפנינו, ניתן היה לפרש שהם צעדו שתי ידות מחמש ידות, או משבע. נמצא שמזון שתי סעודות, האמור לספק אנרגיה ליום שלם, הוא רק 200 גרם קמח, כמות קטנה שאין בה די אנרגיה לכלכלת אדם עובד ביום. ב-200 גרם 774 קלוריות, ואדם שאינו עובד צורך כ-1,200 קלוריות ליום, וברור שחל כאן שיבוש כלשהו, אם כי מידה זו חוזרת בכמה מסורות מקבילות.

23 בתלמודים נקבע בפירוש "קרובים דבריהן להיות שוין", ולכאורה המשפט קשה ביותר, כי ההבדל בין התנאים הוא יותר מפי שניים! שני התלמודים עמדו על כך ופירשו את הכתובים לכאורה באותן מילים, אך באופן שונה. הירושלמי מפרש: "ותני כן קרובים דבריהן להיות שוין. איתא חמי אהן עבד עיגולא תרי עשר ביעין ואהן עבד עיגולא תמני. ותימר הכן? רב הונא אמר צא מהן שליש ליציאה. רבי יוסי בי רבי בון נפק ליה לאילין נחתומיא כהדא דרב הונא ולחוד כהן שיעורא" שם. לכאורה פירוש הדברים הוא כך: יש הרואה זה עושה קובע גודל כיכר שתים עשרה ביצים, וזה עושה כיכר שמונה ביצים. הירושלמי שואל: הקב מכיל עשרים וארבע ביצים, ורבי יוחנן בן ברוקה סובר שכיכר נאפה מחצי קב משתים עשרה ביצים, ורבי שמעון משליש קב משמונה ביצים – אם כן, איך זה שדבריהם קרובים להיות שווים? רב הונא עונה על כך שיש לנכות שליש – מחצי קב, משתים עשרה ביצים – להוצאות הבישול. "צא מהם" מציין מונח לניכוי, לקחת פחות קמח לכיכר. כלומר הכיכר נפחה שליש הקב בלבד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה שני שלישים מחצי קב, ולדעת רבי שמעון שתי תשיעיות הקב שני שלישים משליש. כלומר, הרוצה לתת לחברו מזון שתי סעודות, צריך להעניק לו חצי קב קמח כדי שהלה יוכל למסור את הקמח לחנווני או לנחתום ולקנות בו כיכר הראוי לאכילה של שליש הקב – לשיטת רבי יוחנן בן ברוקה – או להעניק קמח בשיעור שליש הקב, לשיטת רבי שמעון, כדי שיאכל כיכר של שתי תשיעיות הקב. בהמשך מסופר שהעניקו לעניים לחם לפי מידה זו "הוציא לנחתומים אלו כשיעור של רב הונא", והקפידו על שיעור זה. כלומר, נתנו לעניים כיכר אפויה של שליש הקב. הירושלמי כאן מתייחס למשנת פאה שבה נקבע שלעניים נותנים מזון שתי סעודות לפחות. לפי הסבר זה "קרובים דבריהן להיות שוין", שכן ההבדל בין רבי יוחנן בן ברוקה ורבי שמעון הוא תשיעית 2/9-1/3.

24 הפירוש המוסכם על המפרשים קשה. ראשית, מה עניין המסירה לחנווני לכאן, הרי כאן מדובר על הנחת עירוב תחומין, וודאי עירבו במזון מבושל – ומדוע יש לקבוע שמזון שתי סעודות הוא חצי קב לחם, הרי כל עניין מחיר האפייה אינו רלוונטי? יתר על כן, כל זה אמור בגודל הכיכר הסטנדרטי, ברם וכי חשוב לעניין עירוב תחומין מהו גודל הכיכר הסטנדרטי? המחלוקת היא על משקל מזון שתי סעודות, ולדעת רבי שמעון די בשני שלישים של כיכר קטנה, ולכן הפער ביניהם גדול יותר. מעבר לכך נשארנו עם שתי שאלות מתחום הרֵאליה: האם ייתכן שמחיר האפייה היה שליש מההוצאה? וכיצד מספיק שליש קב ליום שלם לאדם מבוגר?

25 לפני שנשוב לירושלמי, מן הראוי להעלות את הסבר התלמוד הבבלי הנובע מהירושלמי, אך שונה ממנו. הבבלי הסביר בתחילה "צא מהן שליש לחנוני", ואחר כך חזר בו והסביר "צא מהן מחצה לחנוני". ברם הבבלי הבין שהמימרה "קרובים דבריהן להיות שוין" חלה על מזון שתי הסעודות, והפער בין החולקים אינו שליש אלא יותר מפי שניים חצי קב לרבי יוחנן בן ברוקה, ושתי תשיעיות לרבי שמעון. אבל אם גורסים "מחצה לחנווני" שתי המידות מתחילות להיות קרובות פער של תשיעית בלבד. ברור שהבבלי הכיר את המשפט "צא מהם שליש להוצאה", והסביר שחל להיות על רבי יוחנן בן ברוקה בלבד, אך התקשה ביישומו ולכן תיקן ל"מחצה לחנוני", ועדיין הדברים קשים.

26 נחזור עתה לפירוש הירושלמי. ברור שסוגייתנו מועברת מפאה, שהרי כל עניין ההוצאה לנחתומים אינו קשור לעירובין כלל. לפיכך יש לחזור לנוסח הסוגיה בירושלמי פאה: "הכא את אמר אין פוחתין לעניים בגורן וכאן את אמר אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום? רב הונא אמר צא מהן שליש ליציאה. רבי יוסי בי רבי בון מפיק לאילין נחתומיא כהדא דרב הונא ובלחוד כהדין שיעורא" פ"ח ה"ז, כא ע"ד. הירושלמי פותח בהשוואה בין משנה ה בפרק ח שבמסכת פאה לבין משנה ז באותו פרק. במשנה ה נקבע "אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים", ובמשנה ז "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר לפונדיון". שתי המידות כמובן זהות, והירושלמי מקבל זאת כמות שהוא. על ההלכה הזאת אומר רב הונא "צא מהן שליש להוצאה". לדעתו יש לקצץ את כמות הלחם הניתנת לעני בשליש. הנימוק הוא שחצי קב חיטים חומר גלם זהה לכיכר הקטן בשליש. אין ספק שיש לעני הוצאות על אפיית החיטים, אך ברור שהפער אינו שליש, ורב הונא לא הסתמך על הטיעון של "שליש להוצאה" אלא כאמתלה בלבד. רב הונא סבור שיש לקצץ באספקה של העניים, מן הסתם בגלל בעיות כלכליות של הקהילה והקשיים באספקת לחם בכמויות שבמשנה. הוא משתמש באמתלה שכמות קטנה יותר של לחם אפוי זהה לכמות מעט גדולה יותר של חומר גלם, אך הפער של שליש מופרז. זו דוגמה יפה לעצמאות של החכם המרשה לעצמו לשנות את הפסיקה של המשנה אך בה בשעה גם לתלותה במשנה. אין הוא מרשה לעצמו לבטל את דברי המשנה, אלא נוקט בדרך של "פרשנות יוצרת". עד כאן סוגיית פאה.

27 הירושלמי בעירובין מצטט את הסוגיה במסכת פאה, אך מוסיף בה את המשפט "קרובים דבריהן להיות שוין". האפשרות הפשוטה ביותר היא שהמשפט נאמר על שתי המשניות במסכת פאה. המידה של חצי קב קרובה או זהה למידה של "ככר בפונדיון", אלא שאינה זהה בדיוק; שכן הכיכר ניתנת לאכילה מיד, ואת חצי קב החיטים יש עוד לאפות. כלומר, את הירושלמי שלנו יש לקרוא בניחותא, "ותני כן קרובים דבריהן להיות שוין". עד כאן ציטוט מירושלמי פאה שאיננו לפנינו. אפשרות נוספת תוצע להלן. הקטע "איתא חמי אהן עבד עיגולא תרי עשר ביעין ואהן עבד עיגולא תמני", כל זה בניחותא, מתייחס למשנתנו: יש הרואה בהוראת מסיק זה רבי יוחנן בן ברוקה עושה כיכר של שתים עשרה ביצים חצי קב, ויש רואה כיכר שמונה ביצים שליש קב. גם הקטע "ותימר הכן רב הונא אמר צא מהן שליש ליציאה" נאמר בניחותא, וכאמור כך אמר רב הונא; אולם הוא העברה ממסכת פאה, אלא שלירושלמי הייתה גרסה מעט שונה במסכת פאה, ושם הופיע המשפט "קרובים דבריהן להיות שוין". אם כן, "השווים" הם משנה ה ומשנה ז בפאה.

28 אמנם אנו השבנו את הירושלמי על כנו. אך הבבלי השתמש במשפט שבירושלמי, התקשה בו ופירשו בדרך שפירש. אין ספק שההסבר שמחיר האפייה הוא חצי מהכיכר מופרז ובלתי רֵאלי, ברם הבבלי הכיר את הירושלמי כמות שהוא לפנינו במסכת עירובין. הוא לא יכול היה לדעת שלפניו העברה, וניסה להעניק לירושלמי איזו שהיא משמעות משפטית, ניסיון שהתעלם מהרקע הרֵאלי לטובת השלמות הדיאלקטית.

29 יש בכך משום עדות רבת חשיבות לדרכי ההעברה של חומר ארץ-ישראלי לבבל. לעתים הועברו רעיונות ודרכי חשיבה, ולעתים עברו לבבל ציטוטים שנקלטו באופן טכני, אך במקרה שלנו חל שיבוש קל בציטוט שהוביל לטעות. הבבלי הכיר כבר את סוגיית הירושלמי בעירובין לאחר שהועברה ממסכת פאה, כלומר שבבבל הכירו את הירושלמי ערוך ברמה כלשהי, ועריכה זו היא שגרמה להבנה מוטעית של המימרות המקוריות.

30 עם זאת עדיין לא ברור כיצד רבי שמעון מסתפק במאתיים גרם לחם ליום, וכיצד ניתן לחיות מכמות כה קטנה. זאת ועוד, הפירוש למשפט "קרובים דבריהן להיות שוין" מעט מאולץ. להלן נחזור לכך, לאחר הבנת המשך המשנה.

31 המשנה בעירובין ממשיכה: "חצייה לבית המנוגע וחצי חצייה כדי לפסול את הגוייה" שם. חציה של כמות זו של שתי סעודות לעירוב היא כדי אכילת פרס של משנת נגעים. ממבנה המשנה לא ברור אם לפנינו המשך דברי רבי שמעון, היינו חצי שיעור של שתי ידות של שליש הקב, כלומר שתי תשיעיות הקב, או ששיעור זה מקובל גם על רבי יוחנן בן ברוקה, כלומר גם רבי יוחנן מסכים ש"חציו לבית המנוגע", אלא שהוא סבור שהכוונה לחצי של חצי קב, היינו רבע הקב. ההבדל בין רבי שמעון לרבי יוחנן בן ברוקה יהיה בין תשיעית קב לרבע קב. ההלכה חוזרת במשנתנו נגעים: "מי שניכנס לבית המנוגע... היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלן בלפתן". משנת פרה, שצוטטה לעיל, מסבירה שהכוונה לחצי פרס של שלוש קבין, וזו שיטת רבי שמעון אצלנו. כן גם בתוספתא נגעים: "וכמה הוא פרס, חצי ככר משלש ולקב ושלשה שיעורין היה, רבי שמעון אומר בה בה שתי ידות מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בערובי תחומין, רביעי נקרא חצי פרס לפסול את הגויה, חציו נקרא פרס לאכול בבית המנוגע מסב ואוכלה בלפתן בבינונית של כל אדם" פ"ז ה"י, עמ' 627.

32 אם כן הוא, פרס ורביע הם חצי ורבע של כיכר סטנדרטית. ברם קצת תמוה: אם שני שלישים של הכיכר הם מזון ליום אחד, מדוע נמדד בית המנוגע בחצי כיכר. קל מאוד להבין את המשנה אם "פרס" הוא חצי סעודה, אך מדוע ישתמשו חכמים בצירוף כה מקרי של זמן האכילה של חצי כיכר, רצף זמן שאינו משמעותי מבחינה הלכתית. יתר על כן, כל המידות שנקבו חכמים הם בחלוקה זוגית: חצי פרס, רבע פרס, ברם המידה של שתי ידות נראית בלתי הולמת. נראה אפוא שהמשפט כולו הוא בעיקר לשיטת רבי יוחנן בן ברוקה, ולפחות ניסוח המשנה הוא לשיטתו.

33 לפי הסבר זה, רבי שמעון מגדיר כמזון שתי סעודות שני שלישי קב, בערך 800 גרם לחם. שני שליש קב הם שש תשיעיות. ייתכן שלכך התכוונו האמוראים שאמרו "קרובים דבריהן להיות שוין" שני שליש קב וחצי קב, אם כי עדיין פער של יותר מתשיעית הוא גדול למדי.

34 המשנה בעירובין אמרה כאמור "שתי ידות לככר משלש לקב", ובעקבות התלמוד הבנו שהכוונה לשני שליש כיכר. ברם הנוסח בתוספתא נגעים שם הוא: "רבי שמעון אומר בה בה שתי ידות. מזון...". בתוספתא נאמר ישירות לאיזה עניין יש לפרש את המשפט: רבי שמעון אומר בה שתי מידות ידות = מידות. מזון שתי סעודות לעירובי תחומין, וחצי ממנו, כלומר מזון סעודה אחת, הוא ה"פרס". אם כן "פרס" הוא מזון סעודה אחת ולא חצי כיכר, אבל לתנא קמא אכן הפרס של בית המנוגע הוא חצי כיכר של שליש קב, כלומר שישית קב, אבל איש לא אמר שזה מזון לסעודה או שתיים, אלא שזה שיעור שהייה בבית המנוגע. רק רבי שמעון מנסח מערכת יחסית שבה פרס הוא חצי שתי סעודות, אבל לא הוא זה שאומר שהכיכר היא שליש קב. לשיטתו מזון שתי סעודות הוא חצי קב, וסעודה אחת רבע קב. לפי נוסח התוספתא הכול אתי שפיר, ולפי משנת עירובין וסוגיות התלמודים שציטטו והסבירו אותה נותר הקושי הרֵאלי שציינו.

35 גם משנת פרה שציטטנו אינה קושרת בין זמן אכילת פרס למזון שתי סעודות. קישור זה נמצא רק במשנת עירובין, והנוסח בתוספתא נגעים שונה.

36 חישוב אחר יש בתוספתא מקוואות: "התירו למעוברת שתהא טועמת דבר מועט מפני סכנות נפשות. וכמה היא? פרס, שתי ביצים חסר קימעא כלומר חצי הפרס שבמשנה הוא שני ביצים חסר מעט, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר שתי ביצים שוחקות, רבי שיעור שתי ביצים ועוד" פ"ז ה"ו, עמ' 660. אם כן, הפרס הוא שתי ביצים. בקב 24 ביצים, ולפיכך מדובר באחד חלקי 12 של קב בערך. לעיל הסקנו שפרס היא שישית קב, ואין לפרש את התוספתא אלא או כחולקת על כל הנאמר לעיל, או שיש לתקנה שהתירו למעוברת לאכול כחצי פרס, ויש לגרוס "וכמה הוא חצי פרס שתי ביצים". הצעה אחרת, פשוטה יותר, היא לפסק אחרת את הברייתא: "התירו למעוברת שתהא טועמת דבר מועט מפני סכנות נפשות. וכמה היא פרס? שתי ביצים חסר קימעא". דין המעוברת הוא עצמאי ואינו קשור למשנתנו כלל, והתוספתא מבארת את המשנה. אבל המשנה מדברת על חצי פרס, והברייתא בתוספתא עוסקת בשאלה "כמה הוא פרס", ולא חצי פרס. מכל מקום, קשה ש"פרס" ייחשב דבר מועט.