משנת ארץ ישראל על משנה נגעים י״א:ח׳

8 השתי והערב מיטמין בנגעים מיד – ברגע שהחוט מוכן הוא מטמא. כאמור, חוטי הערב דקים מחוטי השתי. האבחנה ביניהם נחוצה להבנת עמדת רבי יהודה בהמשך. רבי יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד – חוטי הערב ברגע שנטוו מקבלים נגעים. בחוטי השתי נדרש טיפול נוסף והוא כיבוס במים חמים. שליקה היא בישול במים, או כל שרייה ממושכת. לא שמענו ממקורות אחרים על הבדל בין השתי לערב בסיום המלאכה. ייתכן גם שלמונח "שלק" הסבר אחר. משמעות "שלק" היא גם החלקה של החוט, וכך שנינו שגמר המלאכה של אבטיח הוא "משישלק" מעשרות פ"א מ"ה, ואין שם עניין לבישול אלא לקציצת הגבעול של האבטיח. חוטי השתי עבים, ולאחר טווייתם החליקו אותם מאניצי הצמר. והאונין שלפישתן – הסיב הפנימי של הפשתן שממנו טווים את החוטים, משיתלבנו – ההלבנה נועדה לנקות את שאריות הקליפה מהחוט, והיא נעשית בתנור חם שבו מניחים את הפשתן לחימום קל. על טיפול זה אנו שומעים גם ממשנת שבת: "אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום" פ"א מ"ו, וכן בירושלמי שביעית פ"ה ה"ד, לו ע"א ובמקורות נוספים. משנתנו מדברת על שיטה נוספת לייבוש האונים לאחר שרייתם במים, והיא הנחתם בחלל התנור, או על דפנותיו לזמן קצר. מובן שהתנור חייב להיות חם, אבל כבוי כדי שלא יתלקחו האונים. הבבלי שבת יח ע"ב מגיע למסקנה זו מטעמים הלכתיים, אך מעבר לצד ההלכתי ברור שזה גם המצב העובדתי. דומה שהבבלי מסיק כאן בדרך הבירור ההלכתי את שידע כבר מחיי המעשה. בעת שההבל יוצא מהסיב הרטוב משמע שהמים שבו הגיעו לשיא החום, ובהמשך יהפכו כל המים להבל. הווה אומר, המלאכה הסתיימה בעצם לפני שבת, ובשבת רק נמשך המצב הקיים.

9 לא ברור האם ההיגד על הפשתן הוא לדעת הכול, או לדעת רבי יהודה. בספרא מופיעים רק דברי רבי יהודה, והמשפט "פשתן משיתלבנו" הוא בתוך דברי רבי יהודה תזריע, פרשת נגעים פי"ג ה"ו, סח ע"ג. לפי הבבלי שבת כז ע"א ההיגד הראשון הוא של רבי מאיר.

10 המשנה חריגה בעולם ההלכתי של חכמים. בדרך כלל רק חפץ שנגמרה מלאכתו מקבל טומאה; בגד מקבל טומאה רק משארג בו שלושה על שלושה טפחים, והחוט איננו מקבל טומאה. אבל במשנה ובמקבילתה בספרא כבר החוט מקבל טומאה, ואכן בספרא נוספה גם ההלכה הרגילה של חכמים. כך לשון הציטוט המלא מהספרא: "יכול יהו מיטמים מיד? תלמוד לומר 'בגד', מה בגד משתיגמר מלאכתו אף כולם משתיגמר מלאכתם. איזהו גמר מלאכתם? השתי משישלק, והערב מיד, והאונים של פשתן משיתלבנו, דברי רבי יהודה. יכול יהו מטמים בכל שהו? תלמוד לומר 'בגד', מה בגד משיארג בו שלש על שלש שתי וערב, אף כולו משיארג בו שלש על שלש שתי וערב. אפילו כולה שתי, ואפילו כולה ערב. היתה פסיקות אינה מטמאה בנגעים, רבי יהודה אומר אפילו פסיקה אחת וקשרה אינה מטמאה בנגעים" שם ה"ו. אם כן, לרבי יהודה מיוחסות שתי מימרות סותרות: האחת מיוחדת לנגעים, והאחרת הדין הרגיל בכל בגד. זו דוגמה מובהקת למסקנה שהסקנו במבוא שדיני נגעים שונים מכל המערכת ההלכתית של חז"ל. הדרשה בספרא מחילה על נגעים את דרכי הדרשה הרגילות, וכך נוצרת סתירה מיניה וביה, "בגד" מוכן הוא החוט המוכן. זו גם דוגמה נוספת עד כמה הדרשות אינן מקור להלכה, אלא רק מהוות קישור למקרא.

11 ראויה לציון העובדה שסתם המשנה מדברת על צמר ורבי יהודה בן הגליל מוסיף את הדיון בפשתן, שהיה הגידול האופייני לגליל. כך גם נוהג רבי יהודה במשניות ובברייתות נוספות.

12 כמה יהא בבקעת – היא פקעת הצמר, כמו ברוב עדי הנוסח "בפקעת", ותהא מיטמא בנגעים כדי לארוג ממנה שלוש על שלוש שיתי וערב – מידה זו של שלושה על שלושה טפחים היא כאמור המינימום לנגעים ולטומאה, ולכל נושא הלכתי רלוונטי. בגד במידה פחותה מזו אינו מטמא.אפילו כולה שיתי ו אפילו כולה ערב – מה שקובע הוא מה אורך החוט שבפקעת, ולא איזה חוט זה. אפילו אם לאורך כל הפקעת אין חוטי ערב, או אין חוטי שתי. היתה פסיקות – לעתים אין החוט רצוף אלא מורכב מקטעים קטעים. קרע כזה מעיד על טווייה גרועה, או על שאריות של חוטים. בפועל אי אפשר ליצור שתי מחוטים שאינם רצופים, אך אפשר להחליף חוט בסוף הפס, או אפילו בסוף שורה בחוטי הערב.אינה מיטמא בנגעים – עד שיהא חוט אחד ארוך מספיק, שהרי החוטים אינם קשורים עדיין והם חוטים נפרדים. ההסתייגות האחרונה עד שיהיא חוט אחד ארוך דיו אינה כתובה במשנה, והיא השערה שלנו. רבי יהודה אומר אפילו פסיקה אחת ו קשורה אינה מיטמא בנגעים – אפילו אם יש בפקעת חוט אחד קצר, ואחריה כל יתר הפקעת חוט ארוך רצוף. המשנה מלמדת על שתי דרכים לשמור על הפקעת מנגעים. האחת להכין פקעיות קטנות, והאחרת לכלול חוט אחד קצרצר בהתחלה. בספרא: "יכול יהו מטמים בכל שהו? תלמוד לומר 'בגד', מה בגד משיארג בו שלש על שלש שתי וערב, אף כולו משיארג בו שלש על שלש שתי וערב. אפילו כולה שתי, ואפילו כולה ערב. היתה פסיקות אינה מטמאה בנגעים רבי יהודה אומר אפילו פסיקה אחת וקשרה אינה מטמאה בנגעים" תזריע פי"ד ה"ו, סח ע"ג. אין בספרא תוספת להלכה אלא דרשה, שהיא הסבר הגיוני, ש"בגד" חייב להיות בגודל מינימלי.

13 כל הדיון במקרא איננו מדברי תורה אלא הוא תורה שבעל פה, וקביעת שיעורים הוא תהליך האופייני לדרך החשיבה של חז"ל. עם זאת, כאמור, המונח "בגד" לעניין נגעים שונה לחלוטין מהגדרת "בגד" לעניינים אחרים טומאה, טלטול בשבת וכו'.