משנת ארץ ישראל על משנה נגעים י״א:ב׳

2 צמר גמלים צמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים אם רוב מן הרחלים מטמא בנגעים מחצה למחצה מטמא בנגעים וכן הפישתן והקינבס שטרפן זה בזה – משפט זה זהה למשפט המקביל במסכת כלאים, בחלקה השני של משנה א בפרק ט שם. אם רוב מן הקנבוס מותר לצרפו לצמר, ואם רוב מן הפשתן אסור לצרפו לצמר. ההלכה במשנה שייכת לסדרה ארוכה של הלכות הדנות בתערובת של היתר ואיסור. בספרות חז"ל שלוש גישות הלכתיות: הראשונה היא שבמקרים כאלה יש ללכת אחר הרוב והמיעוט בטל; השנייה שהמיעוט בטל רק ברוב גדול מאוד – באחד למאה, אחד למאתיים או אפילו יותר, והשלישית שאין המיעוט בטל לעולם. באופן כללי מיעוט שהוא קודש אינו בטל אלא ברוב גדול. כך, למשל, עירוב של תרומה בחולין, ערלה בחולין וכיוצא באלו. לעומת זאת בדיני ממונות מיעוט בטל ברוב רגיל. אלא שכללים אלו אינם מכסים את כל מורכבות הנושא, וודאי שלא את הגישות המיוחדות לכל מקרה ומקרה. כלאיים כאן בטלים ברוב רגיל, ובתמונה כולה דנו במקום אחר.

3 מחצה על מחצה הוא מקרה של "ספק נגעים". לגבי ספק נגעים נקבע במקרה זה להקל, אבל דין נגעים כאן צמוד לדין כלאיים שבו מחמירים בספק. נמצאנו למדים שההלכה נקבעה לפי דין כלאיים, וממנה נגררה לנגעים, בניגוד לדיני נגעים עצמם. ואכן בתוספתא: "צמר הגמלים צמר הרחלים שטרפן זה בזה רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון הואיל וספק נגעים להקל מחצה על מחצה טהור" פ"ה ה"א, עמ' 623.

4 כשהמשנה דנה ב"צמר ופשתים" היא נוקטת בלשון הכתוב בתנ"ך: "צמר ופשתים". כך כמעט בכל הנוסחאות. אבל כשהיא דנה בפשתן בפני עצמו היא נוקטת בלשון "פשתן": "וכן הפשתן". זו דרכה של המשנה אף במקומות אחרים.