משנת ארץ ישראל על משנה מעילה ד׳:ו׳

6 על-פי כתב-יד קופמן

7 העורלה וכלאי הכרם מיצטרפין זה עם זה – אף על פי שאין אלו אותם "מינים" הם מצטרפים בגלל הדמיון. הערלה היא מצווה כללית החלה על כל העצים, אבל רק בגפן היא משמעותית, שכן עצים אחרים אינם מבשילים בשנותיהם הראשונות. רבי יהושע – ברוב עדי הנוסח "שמעון". בערלה פ"ב מ"א ומ"י מיוחסת לרבי שמעון העמדה שאינם מצטרפים. במשנה א שם מדובר בסוגי פֵרות כבמשנתנו ערלה וכלאיים. במשנה ו מדובר בשני שמות ממין אחד או שני מינים משם אחד. אם כן לפי רוב עדי הנוסח דברי רבי שמעון בערלה מתאימים לדעת האומר כאן שאין מצטרפים, ומתאים שהאומר הוא רבי שמעון. מאידך גיסא, דווקא נוסחה זו דחויה שכן היא קלה יותר, וקל לטעון שמעתיק מאוחר תיקן את המשנה כמשנת ערלה. לעומת זאת דברי רבי שמעון במשנה י בערלה מתאימים לרבי יהושע במשנה ד בפרקנו מעילה. אומר אינן מצטרפין – כי הם מינים שונים, או אולי משום שהשיעורים שונים. אם אכן רבי יהושע הוא הדובר כאן, הרי שהוא לשיטתו במשנה ד שצריכים את שני התנאים ורק אלו ששווים במינם ושווים בשמם מצטרפים. ההלכה חוזרת במשנה ערלה: "הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים" פ"ב מ"א, וכן שונה התוספתא בתרומות פ"ה ה"ט. בספרי במדבר נדרש: "מקום שכפל את האיסור כפל את העלאה... מכאן אמרו תרומה גדולה באחד ומאה, ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה" פיסקא קכא, עמ' 149, ובלשון הירושלמי למשנת ערלה: "לפי שכפל הכתוב איסורו שינו חכמים חייובו" פ"ב ה"א, סב ע"א. אם כן, המידה של אחד ממאתיים היא הכפלה של המידה הרגילה אחד ממאה, והיא נובעת מכך שערלה וכלאיים נתפסים כאיסור חמור יותר, פי שניים מתרומה. הרמב"ם בפירושו לערלה פ"ב מ"א אומר שאינו זוכר אסמכתא מדרשית להלכה זו, כלומר אין למידה הנקובה כאן פסוק מהמקרא. לשון מעין זו נדירה בפירוש הרמב"ם.

8 בירושלמי שנינו: "מאן תנא אין מצטרפין זה עם זה רבי מאיר דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן דברי רבי מאיר כל האסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום 'לא תאכל כל תועיבה' דברים יד ג" ערלה פ"ב ה"א, סא סע"ד, והיא ברייתא בבבלי עבודה זרה: "דתניא רבי יהודה אומר משום רבי מאיר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה" סו ע"א.

9 גם במשנת ערלה רבי שמעון חולק, כפי ששנינו גם בהמשך פרק ב בערלה: "תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או משלשה אסור ומצטרפין. רבי שמעון אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד, אינן מצטרפין" מ"י. לעיל הוצעו פירושים שונים למונח "שני שמות"; מי שמסביר ששני שמות הם שני סוגי איסורים מסביר בכך גם את משנתנו, ומי שמסביר אחרת את המונח "שני שמות" יסביר שלא זו הסיבה לדברי רבי שמעון בערלה.

10 כמו כן שנינו במשנת ערלה: "רבי אליעזר אומר מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאסור" פ"ב מ"א – רבי אלעזר מהלך בלימודו כרבי שמעון ששני שמות של איסור אינם מצטרפים לאסור, אך מוסיף שהם מצטרפים כשהם בנותן טעם בהיתר, וכמו ששנינו בהמשך הפרק בערלה: "גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנותן טעם... אסור" שם מ"ז. אם יש בהצטרפות של פרי הערלה עם כלאי הכרם לתת טעם בהיתר הם מצטרפים, אבל אין הם מצטרפים לחשבון כמותי לאיסור, וכמו הדוגמה שהרמב"ם העלה בפירושו: "שאם נפל דרך משל רוטל יין חציו ערלה וחציו כלאי הכרם לפחות ממאתים רוטל יין של היתר, אין התערובת נאסרת, שאין אנו חושבים שנפל רוטל אלא נחשבו חצי רוטל, לפי שאין אנו אומרים שהם מצטרפין לאיסור". אבל אם התוספת היא ב"נותן טעם" שטעמה בולט ומורגש, היא פוסלת את כל התבשיל אף בכמות קטנה.

11 אם כן במשניות מעילה וערלה שלוש דעות, כמבואר בטבלה:

12 בתוספתא למשנתנו סדרת הצטרפויות נוספות: קודשי מזבח עם קודשי בדק הבית, עולה ואימורים ועוד, והברייתא מסיימת: "נותר בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אין מצטרפין זה עם זה" פ"א הכ"ח, עמ' 559. גם בהלכה הבאה מופיעה סדרת דוגמאות להצטרפויות.

13 הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מיצטרפין זה עם זה – כל צמד כלים מאלה מצטרף זה עם זה, ולמעשה נראה שכל הארבעה מצטרפים זה עם זה, אף על פי שהם כלים שונים. הבגד הוא כל אריג. השק הוא כשמו, אריג גס שנועד לאכסון חפצים ולהובלתם. העור הוא שק של עור, או עור פרוס, והמפץ, או ברבים "מפצים", הם המצעים שעל המיטה, מעין מזרן שפרשו על המיטה והיה כלי המיועד בעיקר לישיבה כלים פכ"ד מ"י.

14 מיטה

15 המיטה של קדמונינו הייתה מתקן מתפרק המורכב ממסגרת עץ מלבן הנזכר במשנה הקודמת, ובמסגרת חורים שדרכם הושחלו חבלים ועליהם הונח המצע. למיטה היו "ארוכות" משנה, שבת פכ"ג מ"ה; סוכה פ"א מ"ח. ארוכות המיטה הם מוטות המסגרת הארוכים שבהם הושחלו החבלים. אם לא היו בארוכות המיטה חורים להשחלת החבלים הרי שהיו בהם חריצים מתאימים. לעומת זאת על מוטות הרוחב לא נכרכו חבלים והם לא היו משויפים, ומותר לסכך בהם. יש שגרסו "ארובות המיטה", וכך גרס גם הרע"ב שם, והנוסחה נראית משובשת כפי שהעיר בעל תוספות יום טוב, ואין לה תמיכה בעדי הנוסח שבידינו. מכל מקום המיטה הייתה רק מסגרת העץ וחבלים כדי להחזיק את המפץ. המשנה בכתובות דורשת שאדם ייתן לאשתו מפץ, ו"אם אין לו מפץ, מחצלת" פ"ה מ"ח. לפי נוסח זה אם אין לו מפץ הוא רשאי להסתפק במחצלת. כך הנוסח בכתב יד קופמן, ונוסח קרוב בסדרת קטעי גניזה, וכן הוגה במשנת רבי יהוסף אשכנזי שהבין כן מנוסח הרא"ש. ברוב עדי הנוסח "נותן לה מפץ ומחצלת", וכנראה כך היה הנוסח גם לפני רבי יהוסף אשכנזי לפני התיקון, וכן לפני בעל מלאכת שלמה. ואכן אין טעם לתת גם מפץ וגם מחצלת, שהרי שניהם נועדו לשכיבה. המחצלת היא אריגה פשוטה של קנים, לעומת זאת המפץ הוא כלי קיבול.

16 רביעיית כלים אלו נזכרת בסדר זה במשנת כלים: "הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס, ומשום שלש על שלש לטמא מת. השק ארבעה על ארבעה, העור חמשה על חמשה, מפץ ששה על ששה, שוין למדרס ולטמא מת. רבי מאיר אומר השק שיריו ארבעה ותחלתו משיגמר. העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק, שלשתן מן השק ואחד מן העור, ארבעה מן העור ואחד מן המפץ, טהור. חמשה מן המפץ ואחד מן העור, ארבעה מן העור ואחד מן השק, שלשה מן השק ואחד מן הבגד, טמא. זה הכלל, כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא, מן הקל ממנו טהור" פכ"ז מ"ב-מ"ג. אם כן חומרים או כלים אלו מצטרפים, ואם חיבר טפח מזה ומזה הם מצטרפים למידה המינימלית הקבועה בהלכה, ובתנאי שיתחברו אל הקל מהם. הבגד פחות חמור משק משום שהוא נטמא בגודל פחות, וכן העור קל מהבגד או השק משום שהוא נטמא בגודל 4x4 טפחים והשק רק ב-5x5. "מן הקל ממנו טהור" – אם התוספת היא מחומר שנטמא בגודל מופחת הוא נחשב לקל יותר ולכן החיבור אינו משלים את הגודל המינימלי.

17 הבחירה של רשימתנו להדגים את דין ההצטרפות תלויה בבירור במשנת כלים. שם בפרק העוסק באריגים נידונו כל ההלכות, ואף סדרת הלכות הנוגעת לרשימה כולה, ומשם הועברה הרשימה לכאן, תוך קיצור ההלכה, וכל דין טמא מדרס וטמא מת נעלם מהקטע המועבר. בהקשר של משנתנו רבי יהושע כמובן יחלוק שהרי לדעתו "אין שיעוריהם שווים", ולכן אינם מצטרפים, ורבי שמעון סבור שהם מצטרפים לטומאה מאותו מין, טומאת מדרס.

18 המינוחים "חמור וקל" מתייחסים לגודל המינימלי שהחפץ מקבל בו טומאה ואינם מתייחסים למשנה הראשונה המדברת על תנאי ההיטמאות. זאת ועוד, כשם שהשיעורים הם שרירותיים כך גם הקביעה של הכלל היא שרירותית, ואין במקורות הסבר מדוע החיבור אינו משלים את החפץ לכלל טומאה.

19 אמר רבי שמעון מה הטעם מפני שהן ראויין לטמא מושב – במשנת כלים פכ"ז מ"ב המינוח הוא "מדרס" ולא "מושב"; אין הבדל בין הניסוחים, אך הם מעידים על עריכה סגנונית שונה. לדעת רבי שמעון טומאות שוות מצטרפות, אפילו אם שיעוריהן שונים, וכבר ראינו לעיל גם עמדה זו.

20 משנה זו ממסכת כלים זכתה למה שלא זכו משניות רבות במסכת ארוכה וקשה זו, לדיון תלמודי בבבלי, שבת עט ע"א. הדיון התלמודי בא משום שבתוספתא נקבע "הבגד השק והעור כשיעור לטמאן, כך שיעור להוציאן" שבת פ"ט ה"ג, כלומר השיעורים המנויים במשנתנו הם השיעורים לחייב על הוצאה בשבת. התלמוד הבין שהוא הדין גם בסכך, שתוספת סכך מחומרים אלו בשיעורים אלו פוסלת את הסכך סוכה יז ע"ב. ההשוואה עצמה בעייתית, שכן שיעורי ההוצאה הם מינימליים: "חבל כדי לעשות אזן לקופה" משנה, שבת פ"ח מ"ב, ועור כדי לעשותו קמע שם מ"ג. ואכן הבבלי שואל את השאלה לגבי עור ועונה: "ההוא בקורטובלא" שבת עט ע"א, כלומר רק בעור שנועד לשטיח השיעורים זהים. ההשוואה היא אפוא מוגבלת, והיא תקפה רק אם אין אפשרות שימוש בכמות קטנה יותר מזו הנדרשת במשנתנו. אבל די היה בטיעון זה כדי להביא את התלמודים לדיון במשנתנו.

21 זאת ועוד, משנת שבת קובעת שכל האוכלים שמוציאים אותם בשבת "מצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן", אבל מה שלא שוו בשיעוריהם אינם מצטרפים זה עם זה משנה, שבת פ"ז מ"ד. כפשוטה לפנינו הגדרה כללית של דברים שאינם מצטרפים זה לזה לעניין השיעורים. במקרה של משנת שבת הטעם לאי הצירוף הוא משום שהתבן אינו מאכל גדיים, משום שהגדי מתקשה לעכלו. התלמודים מביאים גם כלל אחר: "חמור משלים לקל, אין הקל משלים לחמור" ירו', שבת פ"ז ה"ו, י ע"ד; בבלי, שם עו ע"א; עט ע"א. כלומר, ידוע שהפרה מסוגלת לאכול עשב, ולכן אם הוציא לפרה תבן פחות מכשיעור, והשלימו בעשבים, הוא חייב להביא חטאת, משום שהפרה אכלה בשיעור מלוא פיה. לעומת זאת אם הוציא לגדי פחות מכשיעור, והשלימו בתבן, אינו חייב חטאת, מפני שהגדי אינו מסוגל לאכול תבן ירו', שם.

22 שני התלמודים מצרפים לכלל זה את משנת כלים ומסבירים שגם בה חמור משלים לקל, אם כי במשמעות מעט שונה. את משנתנו הירושלמי מסביר בכך שלגבי טומאת מדרס לכל הבגדים טומאה שווה. התלמוד מסתמך על נוסח התוספתא למשנת מעילה: "רבי שמעון אומר הבגד והשק והעור והמפץ מצטרפין זה עם זה מפני ששוה טפח על טפח משם קציע" פ"א ה"ל, עמ' 559. אם כן הירושלמי מעדיף את נוסח התוספתא על פני נוסח המשנה, או שסבור שרבי שמעון נזקק לשני התנאים.

23 התלמוד הבבלי מצרף גם הוא לדיון את הטעם ש"כל אלו שווים בשיעוריהם", ומסביר שגם משניות כלים ומעילה חוברות לטעם זה, ורק בבגד ועור הן חורגות משום שיש כאן שימוש זהה. כלומר לכל הדעות די באחד התנאים, או שיעור שווה או שימוש שווה. הכלל של התלמוד הבבלי נובע מכך שהם ראו השלמה בין משנת שבת למשנת כלים וסברו שהצטרפות מותנית בכך ששוו בשיעוריהם לכל הדעות.

24 אבל במקבילה בסוכה המהלך התלמודי דומה יותר לירושלמי. התלמוד מביא את משנת כלים, ועליה את משנת מעילה בלשון "תני עלה", ומסביר את דברי רבי שמעון כאילו אמר שבגד ושק מצטרפים משום ששיעוריהם שווים. לשם כך הוא מביא את התוספתא ומסביר: "המקצע מכולן טפח על טפח – טמא. טפח על טפח למאי חזי? ואמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי ינאי: הואיל וראוי ליטלו על גבי החמור. בסורא אמרי להא שמעתא בהאי לישנא..." בבלי, סוכה יז ע"ב. אם כן בגד או שק מוקצע חתוך גזור, מותאם יפה תמיד טמא, גם אם שיעורו טפח בלבד, שכן הוא מתאים לשמש כטלאי. כך שנו בסורא, ובנהרדעא היה נוסח אחר. אם כן משנת כלים חולקת על משנת מעילה. משנת כלים מציעה שיעורים שונים וכל ההצטרפות נובעת מכך שלעניין אחד כל השיעורים שווים.

25 ברם לפי פירושנו לפ"ד מ"ג התנאי ש"שוו בשיעוריהן" הוא רק דעת רבי יהושע ויש החולקים עליו, וביניהם רבי שמעון, ודעות שונות בעניין. לפיכך פשוט לפרש שמשנת כלים ומשנתנו הן כדעת רבי שמעון החולק על רבי יהושע. המאמץ לפרש את רבי שמעון כך שיתאים לכלל של רבי יהושע מתחיל כאמור בתוספתא שאת הסברה מביא הבבלי שציטטנו. אך להערכתנו זה כבר הסבר מאוחר הבא לנסות לגשר על הביטויים השונים בדין הצטרפות.