משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ג׳:ה׳

מהדורה: סדר מועד, מאת שמואל ספראי וזאב ספראי, ירושלים. תשס"ט-תשע"ב

« משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ג׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ג׳:ו׳ »

5 תענית פתח ↗

דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה יָחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, וְאֵלּוּ הֵן: שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנוּכָּה, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת. וּבַגּוֹלָה, עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, וְאֵלּוּ הֵן: תִּשְׁעַת יְמֵי הַחַג, וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנוּכָּה, וּשְׁנֵי יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל פֶּסַח, וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל עֲצֶרֶת.

5 שבת פתח ↗

וְהָא טְבוּלֵי יוֹם נִינְהוּ? אַבָּיֵי בַּר רָבִין וְרַב חֲנִינָא בַּר אָבִין דְאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: נִיתְּנָה תּוֹרָה לִטְבוּל יוֹם. יָתֵיב מָרִימָר וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר: נִיתְּנָה קָאָמְרַתְּ, אוֹ רְאוּיָה קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: רְאוּיָה קָאָמֵינָא. וְלִיטְבְּלוּ בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי״. וְלִיטְבְּלוּ בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁלֹּא יְהֵא הַלָּלוּ הוֹלְכִין לְקַבֵּל תּוֹרָה וְהַלָּלוּ הוֹלְכִין לִטְבִילָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת בָּעֵינַן. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה, אֲבָל פֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ — טְמֵאָה כׇּל זְמַן שֶׁהִיא לַחָה. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״ — פְּרָט לְשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁהִיא סְרוּחָה. מַאי לָאו שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ? לָא, שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה. בָּעֵי רַב פָּפָּא: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּמְעֵי גוֹיָה מַהוּ? יִשְׂרָאֵל דִּדְאִיגִי בְּמִצְוֹת — חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ, גּוֹיִם דְּלָא דְּאִיגִי בְּמִצְוֹת — לָא. אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּאָכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר כֵּיוָן דְּאָכְלִי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ: בִּמְעֵי בְּהֵמָה מַהוּ? אִשָּׁה הִיא דְּאִית לַהּ פְּרוֹזְדוֹר — מַסְרְחָא, אֲבָל בְּהֵמָה דְּלֵית לַהּ פְּרוֹזְדוֹר — לָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּשִׁשִּׁי בַּחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲתוֹ לְמִדְבָּר סִינַי. כְּתִיב הָכָא: ״בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי״, וּכְתִיב הָתָם: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ — מָה לְהַלָּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אַף כָּאן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא, בְּשַׁבָּת נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה״ — מָה לְהַלָּן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, אַף כָּאן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. כִּי פְּלִיגִי בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא: רַבִּי יוֹסֵי סָבַר — בְּחַד בְּשַׁבָּא אִיקְּבַע יַרְחָא, וּבְחַד בְּשַׁבָּא לָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא; בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אֲמַר לְהוּ: ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״;

5 ראש השנה פתח ↗

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה. מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ״פְּקִידָה״ ״פְּקִידָה״, אָתְיָא ״זְכִירָה״ ״זְכִירָה״. כְּתִיב בְּרָחֵל: ״וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל״, וּכְתִיב בְּחַנָּה: ״וַיִּזְכְּרֶהָ ה׳״, וְאָתְיָא ״זְכִירָה״ ״זְכִירָה״ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דִּכְתִיב: ״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה״.

6 תוספות על מגילה פתח ↗

חד אמר עולה וחד אמר אין עולה - פסק ר"ת דקיימא לן כמ"ד עולה ולכך אנו נוהגין בתעניות במנחה ובט"ב שהשלישי מפטיר וכן ביום הכפורים במנחה אבל בשבתות ובימים טובים וביוה"כ שחרית המפטיר לא הוי מן המנין דכיון שמותר להוסיף עליהם יכולין אנו לעשות מנהגינו אליבא דכולי עלמא דאי הוי הלכה כמ"ד אין עולה עבדינן שפיר ואפילו הוי נמי הלכה כמאן דאמר עולה מ"מ אין לחוש שהרי מותר להוסיף ואע"ג דאמרינן לקמן מגילה דף כט: חל להיות בואתה תצוה קורין שיתא בואתה תצוה וחד בכי תשא מכל מקום נהגו עכשיו לקרות המפטיר שהוא שמיני כל זה כדי לנהוג מנהגינו וחזן שטעה וגמר כל הסדר של שבת יחזור ויקרא השביעי וכן אם הוא יו"ט וקרא כל המנין שהוא צריך ושכח לקרות בחובת היום יחזור ספר תורה ויקרא אחר בחובת היום ואחרון שקרא קודם הוי כמאן דליתיה אבל בשבת של חנוכה או בר"ח של חנוכה אין צריך כדאיתא בילמדנו דחנוכה דהלכתא אין משגיחין בחנוכה כל עיקר וימים שיש בהן קרבן מוסף גומר קדיש קודם שיוציא ספר תורה ובימים שאין בהן קרבן מוסף אין גומר קדיש קודם ובשבת לא יקרא פחות מאחד ועשרים פסוקים לשבעה בני אדם כל חד וחד שלשה פסוקים ובמנחה ובשני ובחמישי עשרה פסוקים ואם שכח ולא קרא כל כך יחזור ויקרא:

5 שתי המשניות הבאות מונות את סדר קריאות התורה במועדים ובימי שני וחמישי. בתוספתא ובשני התלמודים ערוכות מעין השלמות לימים שאינם נזכרים במשנה, כגון ימי חול המועד של פסח. לרוב המועדים מובאת בתוספתא מסורת מקבילה בצורת "ויש אומרים". מסורת מקבילה זו היא בדרך כלל הנוהג המאוחר אשר התקבל בבבל, וחלקים ממנה התקבלו אף בארץ ישראל. בברייתא שבתלמוד הבבלי מצוינת גם ההפטרה של אותו מועד, כגון: "בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל" לא ע"א. במשניות שלפנינו, כבמשנה בכללה, אין כל רמז לסדר של ההפטרות. כן אין כל רמז לסדר קבוע מראש של קריאת התורה. המשניות מניחות שקוראים על הסדר, אך לא נרמז מתי יש להתחיל ב"סדר" ובמשך כמה זמן מסיימים את ה"סדר". קשה לקבוע האם העובדה שהרשימה שבמשנה אינה מונה הפטרות ואילו הרשימות שבברייתות מונות הפטרות נובעת רק מסדר עריכה, כלומר הברייתות רק משלימות דברים שלא נכללו במשנה, או שמא הדבר מלמדנו את תולדות סדרי הקריאה. בלשון אחר: בשלב ראשון נקבעו הקריאות בתורה, והקריאה בנביאים הפטרה הוסדרה רק בשלב שני, מאוחר יותר.

6 בפסח – ביום טוב ראשון של פסח, קוראים בפרשת מועדות שבתורת כהנים – היא הפרשה בספר ויקרא כג שבה ערוכים ימי המועד. אף מן ההלכה שלפנינו, ובמיוחד מן ההלכות שבאות בהמשך המשנה, נראה כי יש לקרוא את הפרשה לאותו מועד בלבד, והם הפסוקים ד-ח. בתוספתא: "יום טוב הראשון של פסח קורין בפרשת הנף שבתורת כהנים" פ"ג ד ה"ה. לפי התוספתא יש לקרוא עד סוף פסוק כב, כלומר עד סוף הפרשה הסודרת את פרשת הנפת העומר שנעשה למחרת יום טוב ראשון של פסח. אולי בא הדבר מתוך הרצון להדגיש כי יום הנפת העומר הבא "ממחרת השבת" הוא היום שלאחר יום טוב ראשון וכמסורתם של הפרושים, ובניגוד לדעתן של הכתות האחרות כפי שמודגש הדבר במשנת מנחות פ"י. בתלמוד הבבלי לא ע"א נאמר בשם אביי כי "האידנא נהוג עלמא למקרי 'משך' 'תורא' " וכו'. כלומר, ביום הראשון של חג הפסח יש לקרוא את פרשת יציאת מצרים המתחילה בשמות יב כא: "משכו וקחו לכם צאן", והוא "משך", וביום השני, שהרי בבבל חגגו שני ימים, יש לקרוא "תורא", והיא הפרשה בתורה שלפני המועדות בפרק כב, מפסוק כו, הפותחת: "שור או כבש או עז" וכו', והוא "תורא". הנוהג להקדים פסוקים אלו ובכך להאריך את פרשת פסח הקצרה היה נוהגם של בני ארץ ישראל לפחות בהמשך הדורות, כפי שהעלו בדרך של ודאי חוקרים מספר.

7 המשנה קובעת שבפסח קוראים בפרשת מועדות שבתורת כוהנים, אבל לא נאמר במה קוראים בימי חול המועד וביום האחרון של פסח. בהמשכה של המשנה, לגבי חג הסוכות, נאמר: "ביום טוב ראשון של חג קורין בפרשת מועדות", כפי שאמור לגבי פסח, אך בהמשך אמור: "ובשאר כל ימות החג בקרבנות החג". רק בתוספתא, ומעינה בבבלי, אמור: "ושאר כל ימות הפסח מדלגין מעניינות הפסח הכתובין בתורה", וכפי שראינו יש דעות שונות בבבלי מה הן "עניינות הפסח" ומה סדרן. רבותינו הראשונים, רש"י ואחרים, איחדו את שתי המסורות ואמרו כי במשנה נזכר רק היום הראשון, ולגבי שאר הימים "ומאי דשייר במתניתין תנא בברייתא". אולם המשנה אינה מרמזת כלל על הקריאה בשאר ימי החג כפי שמרמזת לגבי חג הסוכות. במסכת סופרים חוזרת ההלכה של משנתנו, ואף בה אין כל התייחסות לקריאה בחול המועד וביום האחרון של פסח. יש מי שפירש כי המשנה מתכוונת לכל ימי הפסח, כלומר כל ימי הפסח חוזרים וקוראים אותה פרשת המועדות שבתורת כוהנים. פירוש זה ייתכן, אך הוא יוצא מנקודת הנחה כי חייבת להתקיים קריאה בתורה בימי חול המועד וביום טוב אחרון של פסח, אך ניתן גם להניח כי לפי המשנה אין קוראים אלא ביום ראשון של פסח, והרי אף את ההלל לא קראו בארץ ישראל בימי התנאים ובימים שלאחר מכן לא בחול המועד של פסח ולא ביום האחרון של החג. בחג הסוכות קראו כל שמונת ימי החג את ההלל, וכל יום יש לו סדר קרבנות משלו, אך חול המועד של פסח ויומו האחרון אין בהם כל שינוי בסדר הקרבנות. אם נקבל פירוש זה יהיה בו גם כדי להסביר מדוע צורפה לקריאה של היום הראשון אף פרשת הנפת העומר ולא השאירוה לקריאה של היום הראשון של חול המועד, היום שבו הניפו את העומר: יום הנפת העומר לא הייתה בו קריאה, ולקביעת היום של ההנפה הייתה חשיבות רבה, לכן המשיכו ביום הראשון אף את קריאת פרשת הנף שנעשית ביום שלאחר יום טוב ראשון, הוא "ממחרת השבת" לדעת הפרושים. לפי פירוש זה, בימי עריכתה הסופית של התוספתא כבר קראו כל ימי חג הפסח "מעניינות הפסח הכתובין בתורה". בתלמוד הירושלמי אין כל התייחסות לקריאה בשאר ימי הפסח, אך ייתכן שאין זה אלא מקרה, שכן אין הסוגיה בירושלמי דנה כלל בקריאה של פסח.

8 ובעצרת – בחג השבועות. הכינוי "עצרת" לחג השבועות הוא הכינוי הקבוע בספרות התנאית כולה. זה גם הכינוי הרווח בספרות האמוראית, אלא שבספרות האמוראית מופיע אף הכינוי "חג השבועות". הכינוי "עצרת", ובצורתו הארמית "עצרתא", מופיע גם בתרגומים הארמיים לתורה, והוא מצוי כבר אצל יוסיפוס בצורה ארמית ובתעתיק יווני קדמוניות ס"ג 252. הוא כותב: "ימי השבועות האלה הם ארבעים ותשע, ביום החמישים אשר העברים קוראים עצרתא".

9 שבעה שבועות – דברים טז ט-יב הוא הפרק הסודר את שלושת הרגלים בלבד. לאחר פסוק יב התורה מצווה על חג הסוכות. ייתכן כי הקריאה הייתה עד סופו של אותו פרק, כולל פרטי חג הסוכות, שכן בהמשך הפרק עוד שני פסוקים פסוקים טז-יז החוזרים וכוללים דברים השייכים לשלושת הרגלים: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" וכו'. בתוספתא אמור: "בעצרת שבעה שבועות ויש אומרים בחדש השלישי" פ"ג ד ה"ה, היא פרשת מתן תורה כפי שכתובה בספר שמות פרקים יט-כ. קריאת התורה בחג השבועות לפי המשנה אינה מתקשרת בהכרח עם מתן תורה. אולם במסורת המאוחרת במקצת, בתוספתא, כבר מצויה מסורת מקבילה שיש שקוראים בפרשת מתן תורה. בתלמוד הבבלי, לא ע"א, נאמר כי בגולה כיוון שחוגגים שני ימים קוראים ביום הראשון "שבעה שבועות" ולמחרתו "בחדש השלישי", והתלמוד מוסיף שעתה הופכים את הסדר, כלומר ביום הראשון קוראים את פרשת מתן תורה ולמחרתו את הפרשה בתורה על חג השבועות. בלשון אחר: חג השבועות הולך ומתעצם כיום מתן תורה, וביום הראשון קוראים את פרשת מתן תורה.

10 בספר שמות פרק יט, המקום שבו התורה מספרת בהרחבה על ההכנות למעמד מתן התורה, לא נאמר באיזה יום בחודש ניתנה התורה. נאמר כי בחודש השלישי הגיעו למדבר סיני, משה עולה אל האלהים, ה' אומר לו לומר לעם לשמוע בקולו, משה שם את הדברים לפני העם והם מקבלים את הדברים, ה' מצווה כי יהיו נכונים ליום השלישי וביום השלישי ניתנה התורה. אך לא נאמר מתי שלושת הימים מתחילים, ואף מצינו מחלוקת תנאים אם התורה ניתנה בשישי בסיוון או בשביעי. אף חג השבועות לא היה בימי התנאים יום קבוע בחודש, שהרי בתורה לא נאמר אלא שיש למנות שבעה שבועות "ממחרת השבת", הוא היום שלאחר יום ראשון של פסח לפי מסורת הפרושים, וביום החמישים חוגגים את חג השבועות. בשעה שאין הלוח קבוע יש שהחודש הוא רק עשרים ותשעה יום ויש שהחודש הוא שלושים יום, וכבר אמור בתוספתא כי "עצרת פעמים שחל להיות בחמשה לחודש סיוון ובששה ובשבעה" ערכין פ"א ה"ט, עמ' 543. לחג השבועות לא נקבע יום קבוע בחודש. יש לספור שבעה שבועות מיום הנפת העומר, ואחר כך לחגוג את החג. במציאות זו של פרשנות המקרא ואי קביעותו של החודש לא ניתן היה לקבוע את חג השבועות כיום מתן תורה. אמנם מצויים רמזים רבים בספרות הקדומה על הקשר בין חג השבועות ליום מתן תורה, אולם הדבר אינו עולה במפורש. בספרות כת קומראן הזיקה בין מתן תורה לחג השבועות מובררת יותר, שכן הלוח שלהם היה קבוע וחג השבועות חל לעולם לפי סדר הלוח שלהם ביום ט' בחודש סיוון. הזיקה הראשונה המופיעה בספרות התלמודית היא הקריאה של פרשת מתן תורה בחג השבועות, אך היא עדיין אינה במשנתנו, ועולה לראשונה בתוספתא. הזיקה הולכת ומתחזקת עם התקבעותו של הלוח המחושב מראש, תהליך שהחל כבר בימי התנאים. קרוב להניח כי ההדגשה שחג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו" קשורה לכך שמעמד לימוד התורה הולך ומתעצם בימים שלאחר החורבן. בעולמם של חכמים לימוד תורה הוא המצווה המרכזית, ואף אורח חיים מחייב. אין זה מפליא, אפוא, שגם חג השבועות וגם שמיני עצרת שמחת תורה התקבעו כימי חג ללימוד תורה. בשני המקרים מדובר בזמן מאוחר יחסית, משלהי תקופת התנאים או רק מתקופת האמוראים.

11 בראש השנה ובחדש השביעי באחד לחדש – היא הפרשה בפרשת המועדות שבספר ויקרא כג, מפסוק כג ואילך. אף כאן התוספתא מוסיפה: "בראש שנה: דבר אל בני ישראל בחדש השביעי וכו' ויש אומרים וה' פקד את שרה" פ"ג ד ה"ו. בתלמוד הבבלי נוסף כי "האידנא" קוראים כ"יש אומרים", ובגולה, שבה חוגגים שני ימי ראש השנה, קוראים ביום השני בהמשכה של הפרשה, היא פרשת העקדה. מסתבר כי המעבר לקריאה בפרשת לידתו של יצחק קשורה באגדות שמצינו בספרות האמוראית כי שרה נפקדה בראש השנה בבלי, ראש השנה יא ע"א; מדרש תנחומא, וירא סימן יז.

12 המשנה מייצגת את המסורת הקדומה של קריאה במועדים, היא הקריאה בפרשת המועדות. נוהגי הקריאה השתנו בהשפעת פרשנות ומדרשים.

13 ביום הכיפורים – קוראים, אחרי מות – היא פרשת עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, הערוכה בספר ויקרא פרק טז. זוהי פרשה הפורשת את עבודת הכוהן הגדול ואת חובות היום לכל העם. הפרשות האחרות הסודרות את מערכת חגי ישראל, כפרק כג בספר ויקרא וסדר הקרבנות במועדים בספר במדבר פרק כח, קצרות בהרבה מהתיאור המפורט בפרשת אחרי מות. מובן, אפוא, שלנוהג זה שבמשנה לא הוצעו תחליפים ובברייתא אין נוהג מקביל, או שינוי שחל בהמשך הזמן. כפי שכבר הזכרנו, קריאה במנחה של יום הכיפורים אינה נזכרת במשנה ולא בהשלמות בברייתא שבתוספתא ובתלמוד הירושלמי. רק הבבלי מזכירה.

14 ביום טוב הראשון של חג – הסוכות. חג הסוכות מכונה בספרות התנאית "חג" סתם, בפרשת מועדות שבתורת כהנים – הפרשה בספר ויקרא כג מפסוק לג ואילך, ושאר כל ימות החג קוראים בקרבנות החג – בימי חול המועד קוראים את הפרשה הקצרה של קרבנות היום שמספרם הולך ופוחת כל יום, כמפורט בפרשת קרבנות החג שבבמדבר כט מפסוק יז ואילך. הפירוט של הקריאה ערוך בתוספתא פ"ג ד ה"ח ואילך, ולפי אותו הסדר גם בתלמוד הבבלי, לא ע"א. אין לא במשנה, לא בתוספתא ולא בתלמוד הירושלמי כל זכר לקריאה מיוחדת ביום השמיני, בחג שמיני עצרת. בתוספתא, בסוף הלכה ח, אף נאמר במפורש: "בשמיני: וביום השמיני". רק בתלמוד הבבלי מנויות הקריאות המיוחדות המתקשרות לסיום התורה ולחג שמחת תורה. השאלה ממתי נוצרה הזיקה בין חג שמיני עצרת לחג המוקדש לסיום התורה עדיין פתוחה. מכל מקום, הדבר מעיד על מרכזיותו של לימוד התורה ומשקף את מעמד הלימוד בחברה היהודית.

5 מסכת סופרים פתח ↗

בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים. ובעצרת שבעה שבועות. בראש השנה בחודש השביעי באחד לחודש. ביום הכפורים אחרי מות. ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת המועדות שבת"כ. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג:

5 יומא פתח ↗

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא? בִּפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: בְּשִׁשָּׁה בַּחוֹדֶשׁ נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. מַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה: בְּשִׁשָּׁה נִיתְּנָה, וּבְשִׁבְעָה עָלָה דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״. מַאן דְּאָמַר בְּשִׁבְעָה: בְּשִׁבְעָה נִיתְּנָה, וּבְשִׁבְעָה עָלָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״.

5 מגילה פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּפֶסַח קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת וּמַפְטִירִין בְּפֶסַח גִּלְגָּל, וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא תְּרֵי יוֹמֵי, יוֹמָא קַמָּא — בְּפֶסַח גִּלְגָּל, וּלְמָחָר — בְּפֶסַח יֹאשִׁיָּהוּ.

« משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ג׳:ד׳ משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ג׳:ו׳ »