משנת ארץ ישראל על משנה מכשירין ו׳:ד׳

4 שבעה משקים הן – שבעה משקים שהם המכשירים לקבל טומאה. המונח "שבעה משקין" חוזר במקורות משנה, אהלות פ"ה מ"ד; תרומות פי"א מי"ב, אך הרשימה שלהם מנויה כאן. הרשימה כבר מוכרת לרבי יהושע כרשימה מסודרת הקרויה "שבעת משקים", שכן שנינו במשנת תרומות: "דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ סיתווניות, ושאר כל מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, רבי יהושע פוטר. רבי אלעזר מטמא משם משקה. אמר רבי יהושע לא מנו חכמים שבעה משקים כמיני פטמים, אלא אמרו: שבעה משקין טמאין, ושאר כל המשקין טהורין" פי"א מ"ב – לפי כתב יד קופמן. לא נעסוק כאן במפורט במשנת תרומות, ונפנה לפירושנו שם. ברור שרבי יהושע סבור שמי פרות אינם בכלל שבעת המשקים, ורבי אליעזר כולל אותם. בפירושנו למשנת תרומות עמדנו על כך שמשנתנו עוסקת, לפי הקשרה, רק בהכשר טומאה, ואילו משנת תרומות עוסקת בשאלה האם פרי שהוכשר לקבל טומאה ונגע במשקים אלו נטמא על ידם. לכאורה היה מקום להבחין בין שני הנושאים, ולא ראי זה כראי זה, אבל מבחינה ספרותית ומציאותית יש קשר בין מה שהוא משקה לעניין הכשרת טומאה לבין מה שהוא משקה לעניין טומאת משקין משנה, טהרות פ"ג מ"א-מ"ב. ייתכן גם שרבי יהושע הבין שרבי אליעזר חולק על רשימת שבעה המשקים, וזאת בניגוד לפרשנותו של רבי נתן למחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע. ממשנתנו מכשירין משמע שכל המשקים האחרים טהורים ודעת רבי אליעזר נדחתה, אבל בירושלמי מייחסים לרבי עקיבא את הדעה שיתר המשקים אינם "מחוורים לטומאה", כלומר יש בהם עדיין חשש וספק ירו', חלה פ"ב ה"א, נח ע"ג. למימרתו של רבי עקיבא אין מקבילות תנאיות. בספרא מופיעה דרשה לאישוש ההלכה במשנה, והרשימה חוזרת כסדרה כאן. הנימוק לאבחנה בין סוגי משקים הוא: "תלמוד לומר 'מים', מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני מרבה הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב שאין להם שם לווי, ומוציא מי תותים ומי רימונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי" ספרא, שמיני פרשה ח ה"א, נד ע"ד. דרשה זו באה לשלול את דעתו של רבי אליעזר לעיל.

5 עדיין יש לברר מה עמדתו של רבי אליעזר. המדרש בספרא מבהיר את הדבר: " 'משקה' זה היין, 'אשר ישתה', זה הדם, וכן הוא אומר מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש, דברי רבי יהודה, רבי אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח, אמרו לו אין משקים יוצאים לא לידי עופות ולא לידי פרה" ספרא, שמיני פרשה ח ה"ד, נה ע"ד. רבי יהודה מציע שתי דרשות לחלק מרשימת שבעה המשקים. אפשר ללמוד מכך אולי ששלושה אלו היו גרעין הרשימה. רבי אליעזר חולק על הדרשה וסבור ש"אשר ישתה" הוא פרט למשקה סרוח שתמיד טהור, כמו הליחה הסרוחה הנזכרת במשנה ז בהמשך כאן. חכמים טוענים נגדו שאין צורך למעט משקה סרוח משום שממילא אין הוא מתאים לשתיית בהמות ועופות. אפשר שבין רבי אליעזר ותלמידו רבי יהודה קיימת רק מחלוקת המדרש, אך ייתכן שלדעת רבי אליעזר אין רשימה של משקים מכשירים ובלתי מכשירים. כל המשקים מכשירים ובלבד שהם זורמים ומתאימים לשתייה, בניגוד למשקה סרוח, מוחל, זוב, שכבת זרע וכל המנויים במשניות הבאות. מכל מקום, הברייתא בטבול יום תוס', פ"ב הי"א, עמ' 685 מניחה שגם נוזל הביצה מכשיר לקבל טומאה.

6 הטל – לעיל מ"א כבר ברור שהטל מכשיר לטומאה, והמים – הם הכתובים בתורה, והם כמובן המשקה העיקרי. ביתר עדי הנוסח נוסף "והיין" – לעיל פ"א מ"ג ופ"ה מי"א הוזכר היין כמכשיר לטומאה; המילה נשמטה כנראה מכתב היד, אחרת קשה למנות שבעה משקים אלא אם כן דבש דבורים ודבש צרעות הם משקים נפרדים להלן. והשמן – לעיל פ"א מ"ו, והדם – את משנה ג הסברנו בחשש להכשר טומאה מדם. אך הפירוש אינו הכרחי, ואפשר שמדובר במים שבהם שוטפים את הדם. הכשר בדם נזכר במפורש לגבי בשר חולין פ"ב מ"ה, אך רבי שמעון שם סבור שבשר מוכשר לקבל טומאה מעצם שחיטתו גם ללא דם, וראו פירושנו למסכת חולין. והחלב ודבש דבורין – לעיל פ"ה מ"ט עסקה המשנה בדבש כמכשיר לטומאה. עד כאן רשימת שבעה המשקים. המדרש התנאי הספרא קבע, כאמור, שמי שיש לו שם לוואי אינו מכשיר לטומאה. סתם דבש הוא דבש דבורים, ודבש הצרעות אינו מכשיר לטומאה. אמנם במשנתנו המינוח הוא "דבש דבורים", אך המינוח בא כנראה להוציא את דבש הצרעות ואת מי הפֵרות כאחד, שכן סתם דבש עשוי להתפרש כדבש פרות. דבש צורעי – צרעים, טהור ומותר באכילה – אף על פי שנעשה על ידי חיה טמאה, אך לא כל היוצא מחיה טמאה מטמא, והא ראיה דבש דבורים שגם הוא נעשה מחיה טמאה. לעומת זאת חלב בהמה טמאה טמא משנה, עוקצין פ"ג מ"ט. זו דוגמה טובה לחוסר אחידות הלכתית. במבוא הכללי לפירוש המשניות כבר הסברנו שהלכות רבות לא נוצרו מתוך עיון שיטתי בבחינת כל היוצא מחיה טמאה טמא/טהור אלא כל הלכה נקבעה לגופה מתוך התנאים המקומיים בשעת השאלה, והכלל המשפטי נוסח לאחר שנקבעו הלכות מפורטות. בשלב שני נקבעו הלכות חדשות על סמך הכלל שכבר נתפס כמקודש.

7 ברשימה שלפנינו חסר החומץ. המשנה לעיל קבעה: "באלו משקים אמרו במים וביין ובחומץ ושאר כל המשקין טהורין" פ"ג מ"ב. שם הרשימה עוסקת במשקים המטמאים בשאיבה, והיא רומזת לכך שיש עוד משקים שהם מטמאים, אך לא ב"שאיבה". המדובר במשקים שיש בהם אידוי. החומץ הופיע שם כאחד מהמשקים המטמאים, בעוד שמשקים "אחרים" שאר כל המשקים אינם מטמאים. מהמשנה שם ניתן להבין שהמשקים שאינם מטמאים הם אלו הנזכרים במשנתנו כדבש, אך במשנתנו החומץ נעדר. ייתכן שחז"ל רואים בחומץ "תולדות היין", כפי שנראה במשניות הבאות, או אולי היו דעות שונות על הרכב רשימת שבעה המשקים?

8 המספר שבעה הוא כידוע בעל משמעות, ונראה שנעשה מאמץ להגיע למספר משמעותי. לכן לא נמנה החומץ, אבל נמנה הטל שגם הוא כמים ואין לו חשיבות מיוחדת בחיי המעשה. אין להקשות על כך שכן למספר נודעה חשיבות, "שבעה" הוא מספר המבטא את "הכול" ואת השלמות ולכן נבחר מניין זה. בפועל היו כאמור עוד שני משקים לפחות שהיו דעות שגם הם מכשירים לקבל טומאה מוחל ומי פרות, ואפשר ששניהם נחשבו למין אחד. הירושלמי תרומות פי"א ה"ב, מז ע"ד מדגיש, בשמו של רבי יוחנן, שמי שרוצה להוסיף משקה יחשב טל ומים כמין אחד, ואנו נוסיף שאפשר היה גם למנות את הטל כתולדת מים. כללו של דבר, לאחר שהוחלט דינם של משקים מספר נקבע המניין "שבעה" המקודש, ונעשה מאמץ למנות שבעה משקים דווקא. כל מבנה התולדות הנדון במשנה הבאה נועד למעשה לעקוף את שאלת ריבוי המשקים ולהישאר בתחום המספר "שבעה". נחזור ונדגיש את הדבר בסוף המשנה הבאה.

9 כפי שאמרנו לעיל, רשימת שבעה המשקים מוכרת למשנתנו כנתון ובדור יבנה עוסקים בה כביצירה מגובשת, "לא מנו חכמים שבעה משקים..." משנה, תרומות פי"א מ"ב, אבל לדבש ולשמן הוקדשו דיונים נפרדים. את הדיון על הדבש כבר הבאנו, ואשר לשמן שנינו: "השמן לא אוכל ולא משקה. כיצד? אמרו שמן תחלה לעולם שאם נטמא ולא נשתייר הימנו אלא כאפיל כאפול – כפול משקין היוצאין הימנו מטמאין טומאת המשקין" תוס', טהרות פ"ב ה"ג, עמ' 662. השמן נזכר במשנה הבאה ובמשנת עדיות, ורבי יהודה נוקט עמדת ביניים אחרת, קרובה עוד יותר לעמדת בית שמאי. המידה שרבי יהודה נוקט בה היא חריגה, "כפול", ובגלל חריגותה אנו מציעים לראות בה הלכה קדומה, אולי בשיטת בית שמאי.

10 התייחסות אחרת, קדומה יותר, יש בהלכה קדומה אחרת שהשתמרה בנוסחתה הארמית המקורית: "העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן, ועל משקה בית מטבחייא דאינון דכיין, ודיקרב במיתא מסתאב, וקרו ליה יוסי שריא" משנה, עדיות פ"ח מ"ד – העיד רבי יוסי בן יועזר על איל קמצא סוג איל שטהור, ועל משקי בית המטבחיים שהם טהורים, ועל הנוגע במת טמא. ההלכה בדבר דם בית המטבחיים זקוקה לדיון מפורט, אך כבר עתה ברור שהוא התיר את הדם של "בית המטבחיים", והכוונה כנראה לבית המטבחיים של המקדש. הדם נמנה עם שבעת המשקים, ויוסי בן יועזר מחריג אפוא את הדם של קרבנות בית המקדש. אם כן, הדם זוכה גם הוא לדיון הלכתי קדום.

11 אם כן היו דיונים על משקים שונים, וגם במדרש ספרא שהבאנו נשמע הד לדיונים אלו. משנקבעה ההלכה לגבי חלקם נוסחה הרשימה של שבעת המשקין ניסוח ספרותי מספרי המקל על הזיכרון, ואולי אף נעשה מאמץ לצמצם את הרשימה לשבעה משום שמספר זה מבטא שלמות וקדושה. בדור יבנה הרשימה כבר מוכרת, אך עדיין נותרו ויכוחים סביב הקביעות שבה.

12 נסיים בכך שההלכה הכיתתית הכירה גם היא בהלכה שהמים מטמאים יותר מאוכל מוצק. גם הם סברו שהדם מטמא, ואף מנו את היין והשמן כמקבלי טומאה, אבל המינוח "שבעת המשקים" אינו מוכר, לפחות לא בספרות הקטועה שבידינו.